יצחק ויטנברג – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־17:25, 8 בפברואר 2018

יצחק ויטנברג
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

יצחק ויטנברג (1907–1943) היה ראש המחתרת בגטו וילנה בתקופת השואה. נאלץ להסגיר את עצמו לידי הנאצים ומת בכלא.

ביוגרפיה

ויטנברג היה חייט במקצועו ופעיל המפלגה הקומוניסטית של ליטא. לאחר הכיבוש הנאצי את וילנה, עמד בראש המחתרת הקומוניסטית ויזם את איחודה בינואר 1942 עם מחתרות נוספות, בעיקר ציוניות, למחתרת מאוחדת: הארגון הפרטיזאני המאוחד (פ.פ.או). ויטנברג נבחר לעמוד בראש המחתרת וכבש לו מעמד סמכותי בה, עקב ניסיונו המחתרתי ואישיותו שידעה לגשר בין פערים. שמו המחתרתי היה "ליאון"^[1].

ביולי 1943 נודע לנאצים על קיומו של תא קומוניסטי בגטו ועל הקשרים של ויטנברג עם המחתרת הליטאית והם דרשו מהיודנראט של הגטו להסגירו. הוא נתפס על ידי משטרת הגטו היהודית אבל שוחרר בפעולה צבאית של חבריו למחתרת והסתתר בגטו. הוא התחפש בבגדי אשה ועבר למקום מסתור של המחתרת. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. ראש היודנראט, יעקב גנס, דרש בפני ההמון להסגירו. ההמון היהודי, שחשש לחיסול הגטו, הסתער בזעם על המחתרת ובלחץ ההמון החליטה מפקדת הפ.פ.או שעל ויטנברג להסגיר את עצמו^[2].. ב-16 ביולי 1943 הסגיר ויטנברג את עצמו לראש היודנראט גנס, שהעביר אותו לידי הגרמנים^[3]. בבוקר למחרת נמצא ויטנברג מת בתאו. על פי גרסתה של ציפורה (פייגלה) קופרברג (מילשטיין), הוא בלע כדור ציאניד שנמסר לו עוד בהיותו בגטו, ועל פי גרסה שנייה הוא מת בעינויים בידי אנשי הגסטפו.

על שמו של יצחק ויטנברג נקראו רחובות בערים תל אביב, פתח תקווה ובאר שבע.

ראו גם

לקריאה נוספת

יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, הוצאת יד ושם, אונ' תל אביב, וספרית פועלים, תל אביב, תשל"ו.
ניוסיה דלוגי (לובוצקי), יום ויטנברג בגיטו וילנא, מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים, תל אביב, דצמבר 1989, שנה כ"ב, כרך ז' מס' 9 (69)
חיים לזר, חורבן ומרד, מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים; בית ז'בוטינסקי, תשמ"ח 1988
עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2017, מסת"ב 9789655641028

קישורים חיצוניים

יצחק ויטנברג באתר יד ושם.
ביוגרפיה ורשימת מקורות, באתר הפרטיזנים
המחתרת, הפרטיזנים וההתנגדות היהודית בוילנה ובסביבותיה, באתר מטח (מתוך: ספקטור, שמואל (עורך), ‫פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה', יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, כרך ח': פולין הליטאית)
שלמה בן-נון, פרשת איציק ויטנברג בשידורי השואה, דבר, 4 במאי 1962
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים שמריהו קצ'רגינסקי (תרגום מיידיש: בני מר), איציק ויטנברג, באתר הארץ
על "פרשת ויטנברג", בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם

הערות שוליים

^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמוד 147.
^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמודים 161-167
^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמוד 85: "אנשי האף-פי-או עמדו בפני דילמה בלתי אפשרית ועל סף מלחמת אחים. ההמון צר על מטה המחתרת, ומכיוון שוויטנברג לא נמצא - הוא הועבר בינתיים, מחופש לאישה, למקום מחבוא מרוחק - פתחו אנשי הגטו בחיפושים נרחבים אחריו בכל רחבי הגטו. אנשי המחתרת ניסו לעורר את אנשי הגטו ולגייסם לרעיון יציאה למרד מזוין נגד הגרמנים, אך המציאות טפחה על פניהם. אנשי הגטו חששו לחייהם והעדיפו שוויטנברג יוסגר. כיוון שלא נמצא מוצא מהמלכוד, השלים המטה עם הדרישה שעל ויטנברג להסגיר עצמו. לאחר דין ודברים, קיבל עליו ויטנברג את הדין, מינה את אבא קובנר למפקד המחתרת תחתיו והסגיר את עצמו למשטרה היהודית ב 16- ביולי 1943."

[1] רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמוד 147.

[2] רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמודים 161-167

[3] עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמוד 85: "אנשי האף-פי-או עמדו בפני דילמה בלתי אפשרית ועל סף מלחמת אחים. ההמון צר על מטה המחתרת, ומכיוון שוויטנברג לא נמצא - הוא הועבר בינתיים, מחופש לאישה, למקום מחבוא מרוחק - פתחו אנשי הגטו בחיפושים נרחבים אחריו בכל רחבי הגטו. אנשי המחתרת ניסו לעורר את אנשי הגטו ולגייסם לרעיון יציאה למרד מזוין נגד הגרמנים, אך המציאות טפחה על פניהם. אנשי הגטו חששו לחייהם והעדיפו שוויטנברג יוסגר. כיוון שלא נמצא מוצא מהמלכוד, השלים המטה עם הדרישה שעל ויטנברג להסגיר עצמו. לאחר דין ודברים, קיבל עליו ויטנברג את הדין, מינה את אבא קובנר למפקד המחתרת תחתיו והסגיר את עצמו למשטרה היהודית ב 16- ביולי 1943."

[1]

[2]

[3]

@@ שורה 4: / שורה 4: @@
 ויטנברג היה חייט במקצועו ופעיל [[המפלגה הקומוניסטית של ליטא]]. לאחר הכיבוש הנאצי את [[וילנה]], עמד בראש המחתרת הקומוניסטית ויזם את איחודה בינואר [[1942]] עם מחתרות נוספות, בעיקר ציוניות, למחתרת מאוחדת: [[ארגון הפרטיזנים המאוחד|הארגון הפרטיזאני המאוחד]] (פ.פ.או). ויטנברג נבחר לעמוד בראש המחתרת וכבש לו מעמד סמכותי בה, עקב ניסיונו המחתרתי ואישיותו שידעה לגשר בין פערים. שמו המחתרתי היה "ליאון"{{הערה|רוז'קה קורצ'ק, '''להבות באפר''', [[מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'|מורשת]], [[ספרית פועלים]], 1965. תרגום מכתב היד הפולני - [[בנימין טנא]] (מהדורה שלישית)  עמוד 147.}}.
-ביולי [[1943]] נודע לנאצים על קיומו של תא קומוניסטי בגטו ועל הקשרים של ויטנברג עם המחתרת הליטאית והם דרשו מה[[יודנראט]] של הגטו להסגירו. הוא נתפס על ידי [[המשטרה היהודית|משטרת הגטו היהודית]] אבל שוחרר בפעולה צבאית של חבריו למחתרת והסתתר בגטו. הוא התחפש בבגדי אשה ועבר למקום מסתור של המחתרת. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. ראש היודנראט, [[יעקב גנס]], דרש בפני ההמון להסגירו. ההמון היהודי, שחשש לחיסול הגטו, הסתער בזעם על המחתרת ובלחץ ההמון החליטה מפקדת הפ.פ.או שעל ויטנברג להסגיר את עצמו{{הערה|רוז'קה קורצ'ק, '''להבות באפר''',  [[מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'|מורשת]], [[ספרית פועלים]], 1965. תרגום מכתב היד הפולני - [[בנימין טנא]] (מהדורה שלישית)  עמודים 161-167}}.. ב-[[16 ביולי]] 1943 הסגיר ויטנברג את עצמו לראש היודנראט גנס, שהעביר אותו לידי הגרמנים{{הערה|[[מן המדבר והלבנון#מחבר הספר|עשהאל לובוצקי]], '''[[איסר לובוצקי#לא דרכי האחרונה|לא דרכי האחרונה]]''', [[הוצאת ידיעות ספרים]], 2017. עמוד 85: "אנשי האף-פי-או עמדו בפני דילמה בלתי אפשרית ועל סף מלחמת אחים. ההמון צר על מטה המחתרת, ומכיוון שוויטנברג לא נמצא - הוא הועבר בינתיים, מחופש לאישה, למקום מחבוא מרוחק - פתחו אנשי הגטו בחיפושים נרחבים אחריו בכל רחבי הגטו. אנשי המחתרת ניסו לעורר את אנשי הגטו ולגייסם לרעיון יציאה למרד מזוין נגד הגרמנים, אך המציאות טפחה על פניהם. אנשי הגטו חששו לחייהם והעדיפו שוויטנברג יוסגר. כיוון שלא נמצא מוצא מהמלכוד, השלים המטה עם הדרישה שעל ויטנברג להסגיר עצמו. לאחר דין ודברים, קיבל עליו ויטנברג את הדין, מינה את אבא קובנר למפקד המחתרת תחתיו והסגיר את עצמו למשטרה היהודית ב 16- ביולי 1943."}}. בבוקר למחרת נמצא ויטנברג מת בתאו. על פי גרסתה של ציפורה (פייגלה) קופרברג (מילשטיין), הוא בלע כדור ציאניד שנמסר לו עוד בהיותו בגטו, ועל פי גרסה שנייה הוא מת בעינויים בידי אנשי ה[[גסטפו]].
+ביולי [[1943]] נודע לנאצים על קיומו של תא קומוניסטי בגטו ועל הקשרים של ויטנברג עם המחתרת הליטאית והם דרשו מה[[יודנראט]] של הגטו להסגירו. הוא נתפס על ידי [[המשטרה היהודית|משטרת הגטו היהודית]] אבל שוחרר בפעולה צבאית של חבריו למחתרת והסתתר בגטו. הוא התחפש בבגדי אשה ועבר למקום מסתור של המחתרת. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. ראש היודנראט, [[יעקב גנס]], דרש בפני ההמון להסגירו. ההמון היהודי, שחשש לחיסול הגטו, הסתער בזעם על המחתרת ובלחץ ההמון החליטה מפקדת הפ.פ.או שעל ויטנברג להסגיר את עצמו{{הערה|רוז'קה קורצ'ק, '''להבות באפר''',  [[מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'|מורשת]], [[ספרית פועלים]], 1965. תרגום מכתב היד הפולני - [[בנימין טנא]] (מהדורה שלישית)  עמודים 161-167}}.. ב-[[16 ביולי]] 1943 הסגיר ויטנברג את עצמו לראש היודנראט גנס, שהעביר אותו לידי הגרמנים{{הערה|[[מן המדבר והלבנון#מחבר הספר|עשהאל לובוצקי]], '''[[איסר לובוצקי#לא דרכי האחרונה|לא דרכי האחרונה]]''', [[הוצאת ידיעות ספרים]], 2017. עמוד 85: "אנשי האף-פי-או עמדו בפני דילמה בלתי אפשרית ועל סף מלחמת אחים. ההמון צר על מטה המחתרת, ומכיוון שוויטנברג לא נמצא - הוא הועבר בינתיים, מחופש לאישה, למקום מחבוא מרוחק - פתחו אנשי הגטו בחיפושים נרחבים אחריו בכל רחבי הגטו. אנשי המחתרת ניסו לעורר את אנשי הגטו ולגייסם לרעיון יציאה למרד מזוין נגד הגרמנים, אך המציאות טפחה על פניהם. אנשי הגטו חששו לחייהם והעדיפו שוויטנברג יוסגר. כיוון שלא נמצא מוצא מהמלכוד, השלים המטה עם הדרישה שעל ויטנברג להסגיר עצמו. לאחר דין ודברים, קיבל עליו ויטנברג את הדין, מינה את אבא קובנר למפקד המחתרת תחתיו והסגיר את עצמו למשטרה היהודית ב 16- ביולי 1943."}}. בבוקר למחרת נמצא ויטנברג מת בתאו. על פי גרסתה של ציפורה (פייגלה) קופרברג (מילשטיין), הוא בלע כדור [[ציאניד]] שנמסר לו עוד בהיותו בגטו, ועל פי גרסה שנייה הוא מת בעינויים בידי אנשי ה[[גסטפו]].
 על שמו של יצחק ויטנברג [[שמות רחובות בישראל|נקראו רחובות]] בערים [[תל אביב]], [[פתח תקווה]] ו[[באר שבע]].