אמנת ז'נבה הרביעית

אמנת ז'נבה הרביעית 1949, דנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת תפיסה לוחמתית. על האוכלוסייה האזרחית, שחובה להגן עליה, נמנים כל מי שאינם משתתפים בלחימה (כולל אזרחים, חיילים משני הצדדים שהניחו את נשקם, פצועים חולים וכיוצא בזה).

השאלה האם אמנות ז'נבה הן חלק מהמשפט המנהגי או שמא ההסכמי, נתונה במחלוקת. הטוענים כי אמנת ז'נבה היא חלק מהמשפט המנהגי טוענים שאמנת ז'נבה הרביעית, יחד עם שלוש אמנות ז'נבה הנוספות (הראשונה, השנייה והשלישית), אשר נוסחו מחדש בשנת 1949 ואמנת האג משנת 1907, מחייבת את כל המדינות שהן צד לסכסוך מזוין, לרבות מדינות שלא חתמו על כל האמנות או לא אישררו את כולן.

עקרון ההגנה על אוכלוסייה אזרחית מבוסס על העובדה, שאף כי במהלך מאה השנים האחרונות אוכלוסייה אזרחית איננה משתתפת בלחימה, בכל זאת אזרחים הם הנפגעים (הרוגים ופצועים) העיקריים במאבקים מזוינים. לפיכך, האמנה קובעת כלל מרכזי, ולפיו אין לפגוע באוכלוסייה האזרחית וברכושה בעת מלחמה. חובה זו מוטלת על כל הכוחות הצבאיים והאזרחיים. סעיף 32 באמנת ז'נבה הרביעית קובע:

"בעלי האמנה מסכימים במפורש שכל אחד ואחד מהם אסור לו לנקוט שום אמצעי שיש בו כדי לגרום לסבלם הגופני או להשמדתם של המוגנים אשר בידם. איסור זה חל לא רק על רצח, עינויים, עונשי גוף, השחתת גוף וניסיונות רפואיים או מדעיים שאין הטיפול הרפואי במוגן מצריכים, אלא גם על שאר מעשי אכזריות, אם בידי סוכנים אזרחיים ואם בידי סוכנים צבאיים".

מחויבות הכוח הכובש לאוכלוסייה

במקרה של כיבוש, היחסים בין הכוח הכובש לאוכלוסייה האזרחית משתנים. אין מדובר עוד במצב חירום זמני, שבו מתבצעת לוחמה, אלא במצב שגרתי ולעיתים אף מתמשך. לפיכך, המחויבות של הכוח הכובש כלפי האוכלוסייה האזרחית ורכושה גדלה, ועמה גדלה החובה לשמור על זכויות האדם שלה ולאפשר קיום אורח חיים שגרתי. על הכוח הכובש מוטלת החובה להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, תוך כיבוד המנהגים המקומיים. הזכויות והאיסורים שעל הכוח הצבאי חובה לשמור הן: הזכות לחיים; הזכות לחופש התנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לדיור; הזכות לקניין; הזכות להליך הוגן; הזכות לטיפול רפואי; הזכות לתכנון סביבתי; איסור על ענישה קולקטיבית; איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור על יישוב אזרחים של המדינה הכובשת בשטח הכבוש בכפייה; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים.^{[דרוש מקור]}

מגבלות שרשאי להטיל כוח כובש

אמנת ז'נבה, כמסמך שמטרתו לאזן בין הצרכים הצבאיים לבין זכויות האדם, קובעת שבכל מקרה ומקרה על הכוח הכובש להתייחס לזכויות האדם, מתוך כבוד ויחס אנושי לאוכלוסייה האזרחית. עם זאת, כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים, ובתנאי שהוכיח זאת. ההוכחה צריכה לעמוד בשלושה קריטריונים:

1. צורך צבאי (האם פעולה זו אכן עונה על צורך צבאי הכרחי בבואו להתמודד עם איום מיידי)
2. התאמת האמצעי למטרה
3. פרופורציונליות (הפגיעה בזכויות האוכלוסייה האזרחית היא מעטה יחסית להישג הצבאי)

לפי חלק מהמדינות ובכללם ישראל וארצות הברית, אזרחים המשתתפים בלחימה, מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים. הם אינם נהנים מאותן זכויות של חיילים במדים, המוגדרים תחת סטטוס של שבויי מלחמה, אם הם נופלים בשבי. אנשים אלה צפויים לעמוד לדין לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם. עם זאת, לפי שני הפרוטוקולים של אמנות ז'נבה, שהתווספו כתיקונים לאמנות ב-1977, גם ללוחמי גרילה וללוחמי חופש מגיעה הזכות להיחשב כשבויי מלחמה. פרוטוקולים אלה מחייבים רק את המדינות שחתמו עליהם.

עצירים בשטח כבוש

אמנת ז'נבה הרביעית דנה בזכויותיהם של עצירים בזמן של כיבוש (תפיסה לוחמתית) ומעגנת אותן: לפי סעיפי האמנה, על הכוח הכובש מוטלת החובה לאסור על הכאה או עינויים של עצירים, מוטלת החובה להסביר להם את עילת המעצר, לכבד את זכויותיהם (לאסרם בתחומי השטח הכבוש בלבד, לספק תנאי מחיה נאותים, מזון וטיפול רפואי, לאפשר קיום פולחן, פעילויות חינוך ותרבות), ולאפשר להם קשר עם העולם שמחוץ לבית הכלא (ביקורים, דואר, שיחות טלפון) עם המשפחות ועם נציגים של ארגונים בינלאומיים.

פשעי מלחמה

כל הפרה של זכות אדם היא קשה ופוגעת. יחד עם זאת, אמנת ז'נבה הרביעית הגדירה מספר הפרות חמורות של זכויות, אשר להן משקל רב יותר וחמור יותר בעת העמדה לדין של המבצעים הפרות אלה, והן מוגדרות פשעי מלחמה. כל מדינה שהיא צד לאמנת ז'נבה הרביעית, חייבת לרדוף אחרי כל אדם שביצע הפרה חמורה כזו, או הורה על ביצועה, ולהעמידו לדין, במסגרת מערכת המשפט הלאומית שלה או במסגרת מערכת משפט אחרת, כגון בתי דין בינלאומיים.

"הריגת מוגן במזיד, עינויו או יחס בלתי אנושי אליו, לרבות ניסיונות ביולוגיים, גרימת-זדון של סבל רב או חבלה חמורה בגופו או בבריאותו, גירושו או העברתו שלא בהיתר או כליאת מוגן שלא בהיתר, כפיית מוגן לשרת בכוחות מעצמה אויבת, או שלילת-זדון של זכויותיו של מוגן לשפיטה הוגנת וסדירה, שנקבעה באמנה הזאת, לקיחת בני ערובה והריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי מצדיקן ושבוצעו שלא בהיתר ומתוך הפקרות" (סעיף 147, אמנת ז'נבה הרביעית, 1949).

האמנה בישראל

ישראל לקחה חלק בוועידת ז'נבה בשנת 1949 ובמסגרת זו תרמה לדיונים סביב האמנות, וכן חתמה על האמנה הרביעית. עם תום הוועידה ולאור המלצת המשלחת הישראלית לז'נבה, אישרה הממשלה את האמנה ובכך הפכה ישראל לצד באמנה, לפי הוראות האמנה וכללי המשפט הבינלאומי. עם זאת, האמנה לא עוגנה בחוק על ידי הכנסת. ישנם סעיפים באמנה, כמו סעיף 49, שבהם יש מחלוקת בין ישראל לבין הקהילה הבינלאומית, שטוענת כי ההתנחלויות הן עברה על סעיף 49 באמנה שקובע כי אסור למדינה ליישב את תושביה בשטח שנכבש על ידה, כפי שקבעו למשל מועצת הביטחון והצלב האדום. ישראל טוענת כי האמנה לא חלה על יהודה ושומרון כיוון שירדן כבשה אותם בניגוד להחלטה של האו"ם ולכן יהודה ושומרון לא שייכים לירדן ולכן הם לא שטח כבוש.

ב-1990 הצהיר שגריר ארצות הברית באו"ם מוריס אברם, כי "בהיותו איש הצוות האמריקני בנירברג הוא מכיר היטב את הכוונה התחיקתית מאחורי אמנת ז'נבה הרביעית, היא לא עוצבה לכיסוי מצבים כגון יישובים ישראלים בשטחים הכבושים". לעומת זאת, מועצת הביטחון של האו"ם, בהחלטה 446 (1979) התיחסה לאמנת ז'נבה הרביעית ועל בסיסה הכריזה שהקמת התנחלויות ויישוב של אזרחים ישראלים בשטחי יהודה ושומרון, כולל בירושלים המזרחית, אינם חוקיים על-פי החוק הבינלאומי.

קישורים חיצוניים

• אמנת ז'נבה הרביעית (בעברית)
• אלן בייקר, ההתנחלויות: סילוף אמנת ז’נבה והסכמי אוסלו, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 14 בינואר 2011
• אמנת ז'נבה הרביעית, באתר ויקיטקסט (באנגלית)
• מיכל לברטוב, המשפטנים היהודים שנלחמו למען האמנות הבינלאומיות לזכויות אדם, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2016