שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוסרו 142 בתים ,  לפני שנה
החלפת קישור לארכיון האינטרנט
|שם=
|תמונה=[[קובץ:משה גרשוני תצלום.jpg|250px|]]
|כיתוב=משה גרשוני (ב-[[2009]]) ],{{ש}}בתצלום מאת [[אורי גרשוני]]
|שם לידה=
|תאריך לידה=[[11 בספטמבר]] [[1936]]
גרשוני נולד ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]] בשנת [[1936]] ליונה וצבי קוּטנֶר, ש[[עלייה לארץ ישראל|עלו לארץ ישראל]] מ[[פולין]]. צבי, אב המשפחה, שהיה [[אגרונום]] ו[[חקלאי]], [[עברות|עִברת]] את שם המשפחה מ"קוּטנֶר" ל"גרשוני", על שמו של אביו. אמו, יונה לבית סניור, השתתפה בפולין בתיאטרון חובבים ועבדה בתל אביב בייצור [[כובע]]ים. המשפחה התגוררה בתל אביב ב[[רחובות תל אביב-יפו#רחוב החשמל|רחוב החשמל]] ובשנת [[1939]] עברה לדירה ב[[רחוב מזא"ה]]. בשנת [[1938]] נולדה מירה, אחותו של גרשוני, ובשנת [[1943]] נולד אחיו אבשלום. משה נשלח ללימודים בבית הספר הדתי ביל"ו והמשיך את לימודיו בתיכון דתי.
 
האב הצליח להציל מ[[השואה]] כמה מבני המשפחה על ידי הסדרת [[סרטיפיקט|אשרת עלייה]] (סרטיפיקט) לכניסתם לארץ ישראל, אולם כמה מבני משפחתה של אמו נספו בשואה. גרשוני תיאר בראיון מאוחר את נוכחותה של השואה בילדותו: "אמא שלי הייתה מוטרדת מזה כל השנים שהיא לא הצליחה להביא אותם. ומה שאני זוכר, כמו הרבה אחרים, את השנים שאחרי המלחמה [...] אני זוכר שקראתי כל מה שאפשר לקרוא על הנושא הזה, היו כבר עדויות וברדיו ובשיחות אישיות וקרובי משפחה שהגיעו. [...] זה היה בתודעה, זה היה כמעט במרכז התודעה, אף על פי שהיו השנים הצעירות של קום המדינה והמלחמה עם הערבים, אבל הכל היה פונקציה של הדבר הזה"{{הערה|1=ראיון עם רחל ברגר, 10 בינואר 2006, מצוטט בתוך: ברגר, רחל, '''השפעת השואה על האמנות החזותית הישראלית של 'הדור הראשון'''', [[דיסרטציה]], אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח 2008, עמ' 187-188}}.
 
בשנת [[1952]] עקרה המשפחה מתל אביב ל[[הרצליה]], קרוב ל[[מטע]]ים של המשפחה, באזור [[גן רש"ל]]. בשנת [[1954]] נדחה [[גיוס לצה"ל|גיוסו הצבאי]] של גרשוני בחצי שנה, בשל [[תת-משקל]], אולם גיוסו בשנת [[1955]] נקטע בשל מותו של אביו בתאונת דרכים. גרשוני מילא את מקומו של אביו בעבודה במטעים. לאחר מות האב החל גרשוני גם להתקרב אל עולם האמנות. בתחילה השפיעו עליו הצייר [[ליאון פוטוריאן]] והפסל [[אורי שושני]], תושבי הרצליה. בין השנים [[1960]]–[[1964]] למד פיסול בלימודי ערב במסגרת "[[מכון אבני]]", אליו הגיע לאחר יום עבודה במטעים. מוריו היו [[דב פייגין]] ו[[משה שטרנשוס]] חברי קבוצת "[[אופקים חדשים]]", שבשנים אלו החלה לאבד את המרכזיות שהייתה לה עד אז בעולם האמנות הישראלי.
ב[[שנות ה-70 של המאה ה-20]] יצר גרשוני שורה של עבודות שהושפעו מה[[אמנות מושגית|אמנות המושגית]] האירופית והאמריקאית. [[יונה פישר]], מי שעודד מגמות אלו בתפקידו כ[[אוצר (מקצוע)|אוצר]] במוזיאון ישראל באותן שנים, טען בדיעבד כי בתקופה זו "ההבנה שתתפתח כאן פעילות מושגית עדיין לא הייתה מחודדת"{{הערה|חיים מאור, "יונה פישר, אינפורמציה + מושגים", '''סטודיו''', 40, ינואר 1993, עמ' 16}}. עם חלחול ההשפעה המושגית, בעיקר זו שהגיעה מ[[ארצות הברית]], החלה להתפתח בישראל אמנות "פוסט-[[מינימליזם|מינימליסטית]]" שעסקה בבירור הערכים החומריים של האמנות (פורמליזם), תוך ניסיון לחיזוק מעמדה של הפעולה האמנותית. בנוסף, סוגה אמנותית זו הדגישה את הממד ה[[תורת ההוויה|אונטולוגי]] שבעבודות. במקום אובייקטים בעלי אסתטיקה תעשייתית, אימצה סוגה זו התייחסות חופשית יותר לערכים מינימליסטיים, והדגישה את חשיפת תהליך העבודה של האמן{{הערה|עדי אנגלמן, "פוסט-מנימליזם, זה 'מה שזה': על חיפוש תכנים ואתרי משמעות בעבודות בתערוכה", בתוך: '''D.I.Y, אוסף מיכאל אדלר ופוסט-מינימליזם ישראלי בשנות השבעים ובאמנות העכשווית''', מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הרצליה, 2008, עמ' 51–57}}, תוך בדיקה וערעור של ערכי החברה מבחינה חברתית ופוליטית.
 
בעבודות החשובות הראשונות שלו השתמש גרשוני ב[[צמיג]]י מכוניות (אבובים). השימוש בחומר זה היווה המשך ישיר לעיסוק בחומרים רכים, אולם גרשוני הכניס לעבודות אלו תכנים נוספים שהיו חסרים עד אז בעבודותיו. בעבודה "הרוח חפצה אבל הבשר רפה (תיקון)" ([[1969]]), למשל, הציג גרשוני [[אבוב]]ים השעונים זה על זה בטור על קיר. שם העבודה, הלקוח מן הטקסט של [[הבשורה על-פי מתי]] (כ"ו, 41), הצביע על הפער שבין הגוף לרוח ובין תפיסת המציאות לבין ההכרה האנושית. עבודה דומה הוצגה בשנת [[1970]] במסגרת "תערוכת הסתיו" הקבוצתית ב[[ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו|ביתן הלנה רובינשטיין]]. גרשוני יצר [[מיצב]] פיסולי גדול ממדים שנקרא "אבובים"{{הערה|1=במאמר של גדעון עפרת מכונה המיצב "4X4".{{ש}}גדעון עפרת, "גרשוני באפור", '''סטודיו''', 40, ינואר 1993, עמ' 22}}, שכלל שורות של 64 פנימיות של צמיגים שסודרו בערימות ויצרו רשת ("גריד") בסגנון ה[[מינימליזם|אמנות המינימליסטית]]{{הערה|אלן גינתון, '''"העיניים של המדינה": אמנות חזותית במדינה ללא גבולות''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 50–52}}. היצירה זכתה לחשיפה ציבורית רבה, בזכות כתבת טלוויזיה ב[[הערוץ הראשון|ערוץ הראשון]] שסקרה את התערוכה והתמקדה בפסלו של גרשוני כאובייקט קוריוזי חסר-פשר{{הערה|שרה בריטברג-סמל, '''גרשוני''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2010, עמ' 37}}.
 
התייחסות נוספת, אירונית, של גרשוני אל ה"גריד" ניתן למצוא בעבודה "קוביות מרגרינה על נייר" ([[1970]]). העבודה תיעדה, למעשה, "פעולה" אמנותית שבה "נמסות" קוביות ה[[מרגרינה]] אל תוך הנייר, תוך הדגשת הממד החושני של החומר. אישוש לנטייה זו ניתן למצוא גם בשני קטעי [[וידאו ארט|וידאו]] שיצר גרשוני עבור תוכנית טלוויזיה שהכין [[ז'אק קתמור]] בטלוויזיה הישראלית. בקטע הווידאו "זחילה" (1970; 32 שניות, [[שחור-לבן]]), ביצע גרשוני פעולות של סימון באמצעות הגוף. הוא צולם כשהוא לבוש מדי [[צבא]], וזוחל על [[דיונה]] בשני כיוונים מנוגדים ש[[מונטאז'|שולבו]] זה מעל זה, כך שנוצר מעין סימן בצורת האות [[X]]. פעולה זו הוצגה בהמשך על ידי [[אילנה טננבאום]] כפעולה בעלת ממד [[ארס פואטיקה|ארס פואטי]] – כביטול או כ"איוּן" של הפעולה הממשית, תוך התייחסות [[אירוניה|אירונית]] בהקשר הצבאי-ישראלי{{הערה|1=טננבאום, אילנה, "ההקשר הישראלי: בין הגוף הפרטי לגוף הלאומי", '''וידאו Zero, כתוב בגוף''', [[מוזיאון חיפה לאמנות]], חיפה, 2006, 51}}. עבודה נוספת, שהוצגה בתוכנית, כללה פעולה של כיסוי או אטימה של מסך ה[[טלוויזיה]] "מבפנים" בצבע שחור.
 
סדרת עבודות אחרת, אף היא משנת 1970, היא סדרת רישומים על קרעי נייר הנושאים שמות, כגון "הנייר נראה לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור". בעבודות אלו הדגיש גרשוני את קצות הנייר על ידי קריעתו או על ידי השחרתו. פעולות אלו נועדו, על פי גרשוני, "להוכיח שלנייר יש עובי, שהוא תלת-ממדי"{{הערה|שם=Studio76-63|1=גרשוני, משה גרשוני, "שתי פגישות עם משה גרשוני", '''סטודיו''', 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 63}}. בהצבעה על תוכו השחור של הנייר ניסה גרשוני לְסמן – באירוניה – את מה "שמעבר", כלומר את ממד ה[[טרנסצנדנטי]] של האמנות.
 
בקבוצה של עבודות שיצר גרשוני לאורך המחצית הראשונה של שנות ה-70 החלו להופיע ביצירתו תכנים שחרגו מן העיסוק בשאלות ייצוג אמנותי טהור. עם זאת, שמר גרשוני על מאפיינים צורניים של האמנות המושגית, כגון סדרתיות, שימוש בטקסט והדגשה של הממד ה[[התייחסות עצמית|רפלקסיבי]] של העבודות. בין התכנים המרכזיים החדשים שהופיעו בעבודותיו הייתה שורה של התייחסויות [[ביוגרפיה|ביוגרפיות]] ברורות לאמן ולמשפחתו. בעבודה "אבי סבי" ([[1970]]), לדוגמה, שהוצגה בתערוכה "מושג + אינפורמציה" ב[[מוזיאון ישראל]] (אוצר [[יונה פישר]]) בשנת [[1971]], תלה גרשוני תצלום משפחתי מוגדל ובו מסומן בעיגול ראשו של סבו מצד אביו. לצד התצלום הופיע הכיתוב "אבי זקני, משה בן פלוני, גלף עץ. פלוצק, פולין, 1910". בתערוכה "בנדיקטוס", תערוכת יחיד שהוצגה בשנת [[1974]] ב[[גלריה יודפת]] בתל אביב, הופיעה יצירה נוספת העושה שימוש בתצלומי משפחה. מתחת לשלושה תצלומים של אביו וסימונים של צבע אדום, צירף גרשוני טקסט המודפס על נייר ובו הכיתוב "אבי נולד בפולניה, למד חקלאות בצרפת. עלה לארץ בשנת 1929. נטע פרדסים.". היחסים שבין הדימויים לבין הטקסטים הכתובים, יצרו, על פי פרשנותו המאוחרת של [[גדעון עפרת]], הצבעה על הניתוק שבין ה[[חלל]] וה[[זמן]], ובין [[אירופה]], שבה חי סב המשפחה, לבין ישיבתו של גרשוני בארץ ישראל{{הערה|גדעון עפרת, "גרשוני באפור", '''סטודיו''', 40, ינואר 1993, עמ' 22–23}}. הפער בין העבר להווה מופיע גם במיצב "ברושים/זכרונות" (1971) שהוצג ב[[בית האמנים תל אביב|בית האמנים]] בתל אביב, ובו שילב גרשוני תצלומי ילדות שהונחו על גבי גזעי עץ [[ברוש]] כרותים.
בקבוצה של פעולות שביצעו חברי הקבוצה ושנקראו "[[פרויקט מצר-מסר]]" ([[1972]]), יצר גרשוני תצלומי נוף בקיבוץ [[מצר (קיבוץ)|מצר]], כינס אספת [[קיבוץ]] ובה "חילק" את אדמות הקיבוץ לחברים. עמיתו האמן [[מיכה אולמן]] ביצע פעולה של החלפת [[קרקע]]ות בין הכפר הערבי [[כפר מצר|מסר]] לבין הקיבוץ השכן לו, גבע מיין ספרים שנשלחו ל[[מיחזור]] במפעל [[אמניר]] והקים [[ספרייה]] מאולתרת ועוד. הממד החברתי בפעולות אלו הדגיש את תהליכי העבודה של האמנות כאלמנט לקידום חברתי. "אז דיברתי על זה שאני לא צריך סטודיו כי אני מייצר מוצרים"{{הערה|שם=Studio76-19}}.
 
בשנת [[1972]] החל גרשוני ללמד במחלקה לאמנות ב"[[בצלאל]]". הוא נתפש כאחד מן המורים המרכזיים שעודד אמנות ניסיונית ו[[פוליטיקה|פוליטית]]. "השיח הפוליטי" של אותה עת, כפי שאבחן [[איתמר לוי (אוצר)|איתמר לוי]], "היה חופף לשיח הפורמליסטי"{{הערה|1=לוי, איתמר, "זכרונות שנות ה-70", '''סטודיו''', 40, ינואר 1993, עמ' 12}}. דוגמה למעורבות פוליטית זו ניתן למצוא ב[[מניפסט]] משנת [[1974]] ובו הצהרות אמנותיות, כגון שילוב בין [[דיסציפלינה|דיסציפלינות]] אמנותיות שונות ומתן דגש לתהליכי עבודה, לצד עצומה פוליטית של תלמידים ומורים מבצלאל, ובכללם גרשוני, ובה הדרישה להקמת [[ועדת חקירה]] לבדיקת אחריות הממשלה ל"מחדל" של [[מלחמת יום הכיפורים]]{{הערה|"מחלקה לאמנות – בצלאל", בתוך: '''סטודיו''', 56, ספטמבר 1994, ללא מספרי עמודים}}. בשנת [[1977]], על רקע תהליך אקדמיזציה של "בצלאל", הגיעו אירועים אלו לשיא שכלל שורת שביתות של המחלקה והסטודנטים. בין הפעולות שעשה גרשוני עם תלמידיו בתקופה זו הייתה פעולה של כתיבת כתובות "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית", על גבי ניירות ופיזורם ברחבי [[ירושלים]]. בעקבות "המרד" פוטרו מן המחלקה כמחצית מן המורים, ובהם גרשוני ומיכה אולמן, שנתפשו כתומכים העיקריים בסטודנטים{{הערה|1=דירקטור, רותי, "[http://rutidirektor.wordpress.com/2008/08/17/%D7%9E%D7%A8%D7%93-%D7%94%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%93%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%90%D7%9C-1977-1978-%D7%9E%D7%A8%D7%A5-1998/ מרד הסטודנטים בבצלאל 1977–1978 מרץ 1998]"}}. ב-[[1978]] התחיל גרשוני ללמד ב[[מדרשה לאמנות]] ב[[רמת השרון]], שם כיהן כמורה עד שנת [[1986]].
 
בשנת [[1978]] הציג גרשוני בתערוכה קבוצתית גדולה בשם "אמן-חברה-אמן" ב[[מוזיאון תל אביב]]. הגרסה שהציג שם לעבודתו "[[יד ענוגה (מיצב)|יד ענוגה]]" כללה כתבה עיתונאית שכותרתה "סיפורו של יוסף זיאד כפי שסופר לד"ר לרוי פריזן", והמתארת התעללות שעבר רופא ערבי בידי [[חייל]]י [[צה"ל]], וכן רשם-קול ובו הקלטה בה הוא שר את השיר "[[יד ענוגה (שיר)|יד ענוגה]]" שחיבר [[זלמן שניאור]], שהושמעה מתוך [[רמקול]] שניצב מעל גג המוזיאון כ[[מואזין]]. בקטלוג התערוכה סיפק גרשוני הסבר כפול-פנים, פוליטי ו[[רגש]]י, כאחד לעבודה:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אם אני אגיד שהשיר הוא מלפני 50 שנה ומקורו בתקופות של התיישבות מסוימת בארץ, ו[[ציונות]] מסוימת, האם זה אומר משהו? לשיר יש משמעות רגשית בשבילי. המנגינה היא בעלת מוטיבים מזרחיים. אני שר אותה כמו שאני זוכר ש[[אילקה רווה]] היה שר את השיר במועדוני לילה ב[[יפו]], והוא שר כמו שהיו שרים פעם, בזמן ההתלהבות המזרחית, כשעדיין ניסו להיות מושפעים מהמזרח. בפסקול שמופיע כאן אני כאילו יושב ולומד לעצמי איך אני צריך לשיר יד ענוגה נכון{{הערה|1=סגולי, אירית, "האדום שלי הוא דמך היקר", '''סטודיו''', 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 38–39}}}}
{{-}}
 
עבודותיו העיקריות בתקופה זו היו שורת מיצבים שהתרחקו מן האופי החמור של עבודותיו הקודמות. בשנת [[1979]] הציג גרשוני את הכתובת "[[מי ציוני ומי לא]]", על קירות ה[[גלריה]] "ג'ולי מ." בתל אביב. בתערוכה נכתבו אותיות גדולות בגירי [[פסטל]] ("פנדה") [[אדום|אדומים]] על גבי קירות הגלריה והם הוארו בתאורה חזקה וחמה.
 
בשנת [[1980]] הציג גרשוני מיצב גדול ב[[מוזיאון תל אביב לאמנות]] שכונה "[[בדם ליבי]]". המיצב כלל 150 צלחות [[חרסינה]] לבנות שהוכתמו בכתמי צבע אדומים. גרשוני המשיך את הכיוון האמנותי הזה במיצב שנקרא "[[אטימה אדומה: תיאטרון]]" והוצג בביתן הישראלי ב[[הביאנלה של ונציה|ביאנלה לאמנות בוונציה]]. בשנה זו ביצע גרשוני פעולות של איטום סדקים בחלל הביתן בצבע אדום עז והוסיף פריטים הקשורים לביוגרפיה שלו. פעולת האטימה בעבודה התפרשה, בעיני גרשוני, כסימן וכנוכחות מהדהדת של עול אשר אינה יכולה להיעלם{{הערה|1=יאיר טלמור, יאיר, "[http://wwwarchive.gaymap.co.ilis/Item.asp?CMID=4310Rdot התרבות שועטת קדימה, ואנחנו איתה, ראיון עם משה גרשוני]", [[GoGay]],{{כ}} 11 ביולי 2005 <small>(בעת הזאת, מתוך [[ארכיון האינטרנט]] "archive.is")</small>}}. בהמשך אף הציג גרשוני את העבודה "כמו סצנה של רצח"{{הערה|שם=Studio76-63}}. [[אמנון ברזל]], אוצר התערוכה, תיאר את העבודה כתיאור [[טרנסצנדנטי]] המנגיד בין פעולת ה[[טבע]] לבין פעולת האדם. אולם ציטוט של דברי גרשוני על העבודה יכול להאיר אותה כזעקה [[אירוניה|אירונית]] אל מול עוולות העולם: "אני מכנה את הפרויקט שלי בשם [[תיאטרון]]", כתב גרשוני, "משום שהספק שיצירת אמנות, או צבע אדום, מסוגלים להעיד על החיים עצמם או להגיב עליהם במידה מספקת [...] הצעקה של היחיד היא הצידוק היחיד לחברה, ויצירות אמנות הן ההצדקה היחידה לקיום בתוך אי-הצדק והמלחמות"{{הערה|1=משה גרשוני, משה, בתוך: אמנון ברזל, אמנון (אוצר), '''ישראל / הביינאלה של ונציה 1980''', משרד החינוך והתרבות, ירושלים 1980}}. עבודות אלו הציגו מגוון של [[דימוי]]ים חדשים וכן התפתחות [[איקונוגרפיה|איקונוגרפית]] בולטת ביצירתו של גרשוני. בנוסףמלבד זה, הן חסרו את האופי המינימליסטי של יצירתו עד כה.
 
בסיומו של העשור חווה גרשוני תקופה של [[דיכאון]] ומשבר זהות עמוק. אישית סימנה תקופה זו גם את גילוי [[נטייה מינית|נטייתו המינית]] של גרשוני כ[[הומוסקסואל]]. בשנת [[1981]], לאחר כמה התנסויות מיניות עם גברים, עזב גרשוני את בית המשפחה ועבר מ[[רעננה]] לדירה ולסטודיו ברחוב יוסף הנשיא ב[[תל אביב-יפו]]{{הערה|שם=הערה2|אלי ערמון אזולאי, '''עלילות משה''', [[עכבר העיר]], 17 ביולי 2009}}. כמו כן הוא פגש אז את יצחק, בן זוגו עד מחצית [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות התשעים]].
בגיליון הרביעי של כתב-העת "קו" ([[נובמבר]] [[1982]]) הופיע על הכריכה רפרודוקציה של ציורו "יצחק, יצחק, ברחמים גדולים אהבתיך!" (1982). בגוף הגיליון הופיע טקסט קצר של גרשוני הדן ביחס אל ה"מקום" וחיזק את פרשנותה של ברייטברג-סמל. "אני יהודי!" כתב גרשוני, "כן, עם כל המיסטיקה שנשמעת מזה. אני ישראלי כי אני יהודי. אחרת אין לי צורך להיות דווקא כאן". בהמשך הטקסט תיאר גרשוני את פעולתו כאמן כ"חייל בודד" במערכה על דמותה של החברה הישראלית{{הערה|'''קו''', 4, נובמבר 1982, עמ' 18}}.
 
מאמרה של ברייטברג-סמל קבע את הפרשנות הרווחת ליצירתו של גרשוני ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות השמונים]]. פרשנות זו אמנם הדגישה את הגופניות והחושניות שבאופן הציור, אולם מאבקו של גרשוני כ"חייל" נתפש במונחים של לאומיות{{הערה|שם=הערה1}}. במידה מסוימת הוצנע האספקט ה[[הומוסקסואליות|הומוסקסואלי]] שביצירותיו. "בשנות השמונים אפילו לצייר חייל עם עגיל היה בלתי נתפס", טען גרשוני בראיון מאוחר, אולם יש לזכור כי הצנעת הממד ההומוסקסואלי נבעה גם מבקשתו של גרשוני עצמו, שהעדיף כי העיתונות לא תפרסם במפורש את יציאתו מן הארון בגלל ההשלכות על משפחתו{{הערה|משה גרשוני, "שתי פגישות עם משה גרשוני", '''סטודיו''', 76, אוקטובר–נובמבר 1996, עמ' 73}}.
 
==="יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה", 1982–1989===
בשנים [[1982]]–[[1983]] החל גרשוני ביצירת סדרת עבודות המכילות דימויים של פרח ה[[רקפת]]. הרקפת, על פי גרשוני, מהווה מוטיב לאומי המופיע בשירי ילדים עבריים. מקור איקונוגרפי נוסף היה שירו של [[חיים גורי]] "[[שער הגיא#השיר "באב אל ואד"|באב אל ואד]]" ([[1948]]). בציור "יצחק הקטן, לאן אתה הולך?" (1982), לדוגמה, מופיע בצדו השמאלי של הציור שרבוט בצבע כהה המאזכר עלי כותרת ולצדו מערכת מסועפת של קווים, בעפרון ובצבע, היוצרים מעין דימויים של שריפה, של [[סימן שאלה]] ועוד. בעבודות משנת 1983 כבר מזוהות הרקפות כדימוי ברור אף בשמם של הציורים וסקלת הצבעים הופכת לכהה יותר. בנוסף, החל גרשוני לשלב בעבודות סממנים של זרות וגלות – "יצחק" הופך ל"יצחק'לה" וכן מופיעים דימויים של [[צלב קרס|צלבי קרס]]. בשנת [[1984]] יצר גרשוני את סדרת הציורים "[[ח"י רקפות]]", שהוצגה בתערוכה בגלריה גבעון בשנת 1984. הסדרה הכילה 18 ציורים, שכל אחד מהם עשוי משני גיליונות נייר המחוברים בפס של [[סרט דביק]] לגודל של 140x200 ס"מ. בנוסף לדימוי של עלי-כותרת ועלי רקפות, היוצרים סבך צפוף העולה כלפי מעלה, מופיעים בציורים גם ציטוטים משירו של [[חיים גורי|גורי]] ופסוקים מ{{תנ"ך|תהילים|קג}}: "הסולח לכל עווניכי / הרופא לכל תחלואיכי: הגואל משחת חייכי / המעטריכי חסד ורחמים". טקסטים אלו מסודרים בשולי הציורים, כמעין מסגרת.
 
[[יגאל צלמונה]] תיאר את מוטיב הרקפות אצל גרשוני כדימוי תחליפי לחייל. כמשלבת חושניות ביחד עם אזכור לשכול לאומי. הרקפות, טען צלמונה, "מאונשות לעיתים: עליהן מזכירים צורות גוף, אברי מין ועכוזים. התנוחות שלהן חגיגיות או רפויות, הן לעיתים קמולות, לעיתים מצויות בפריחה מפוארת – השלכה של מצבי-נפש אנושיים"{{הערה|1= צלמונה, יגאל, "במראה ובחידות", '''מקרה בני האדם ומקרה הבהמה''', מוזיאון ישראל, ירושלים, 1986, ללא מספרי עמודים}}.
 
במקביל לציוריו האקספרסיביים החל גרשוני ביצירתם של [[הדפס]]ים רבים שנוצרו ב"סדנת ההדפס ירושלים". בין עבודותיו במדיום זה בולטות סדרת ה[[תצריבים|תצריב]] "[[קדיש (משה גרשוני)|קדיש]]" ([[1984]]), שעבודותיה מכילות את מילות תפילת ה[[קדיש]] היהודי, ההדפס "[[אבינו מלכנו (משה גרשוני)|אבינו מלכנו]]" (1984), סדרת הדפסים "[[י"ג תחריטים לשירי חיים נחמן ביאליק]]"{{הערה| [[דן מירון]], "הפרידה מן האני העני, מהלך התפתחות שירתו של ח.נ. ביאליק 1891 -1901", בלוויית שמונה תחריטים מאת משה גרשוני, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב / מחקרי האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ו, 1986}}. משנת ([[1986]]) ועוד.
 
בשנת [[1986]] נערכה ב[[מוזיאון ישראל]] תערוכה גדולה מציוריו של גרשוני באצירתו של צלמונה. התערוכה – "מקרה בני האדם ומקרה הבהמה..." – הציגה את סדרת עבודותיו העיקריות של גרשוני מאז עבר למדיום הציור. בקטלוג התערוכה הציג [[איתמר לוי (אוצר)|איתמר לוי]] פרשנות איקונוגרפית ליצירותיו של גרשוני, וקישר את הדימויים אל יצירות אמנות מתולדות האמנות המערבית. המפגש בין אלו לבין גרשוני "היהודי" יוצרת מרחב בו סדרי העולם הישנים התערערו ו"הפנייה אל הנשגב נכתבת במיצי הגוף ובמדרך הגפיים"{{הערה|1=לוי, איתמר, "בחלבי ובדמי", בתוך: צלמונה, יגאל (אוצר), '''מקרה בני האדם ומקרה הבהמה''', מוזיאון ישראל, ירושלים 1986 (ללא מספרי עמודים)}}. גם צלמונה ציין במאמרו בקטלוג את הפן ה[[אירוטיקה|אירוטי]] שבעבודות והציג אותו כסמן של חיפוש זהות עצמית.
 
סדרת הציורים "[[במראה ובחידות]]" ([[1986]]), שהוצגה לראשונה בתערוכה במוזיאון ישראל, הציגה אף היא את השאיפה אל הנשגב. לבד מן הטקסט מופיעים בציורים אלמנטים [[אסכטולוגיה|אסכטולוגים]] אשר היו אופייניים ליצירתו של גרשוני בתקופה זו כגון [[כוכב (סמל)|כוכבים]], [[פנטגרם]], סימני שאלה ועוד. אלמנט איקונוגרפי מעניין המופיע בחלק מציורי הסדרה היא הספרה [[8 (מספר)|8]]. השימוש בדימוי זה, אשר הופיע קודם לכן ביצירתו של [[אריה ארוך]] כייצוג של האינסוף, מופיע ביצירה כביטוי לשאיפה לנשגב ולאהבה אלוהית, בתוך מסגרת כאוטית ו"ארצית".
בשנת [[1990]] נערכה ב[[מוזיאון תל אביב]] תערוכת יחיד גדולה לגרשוני בשם "עבודות 1987–1990", באוצרתו של [[איתמר לוי (אוצר)|איתמר לוי]]. התערוכה הציגה דימויים חדשים שנוספו לאיקונוגרפיה של גרשוני ובהם [[זר פרחים|זרי פרחים]].
 
הזרים, המזוהים בתרבות המערבית כסממנים של ניצחון ואבלות, הופיעו אצל גרשוני כדימוי מרחף וסגור בחלל ריק. לצד זרים שופעי עלים הופיעו ברישומיו של גרשוני גם זרים כמעט קרחים. "הפרויקט של הזרים הלך ונשר", העיד גרשוני. "התהילה נשרה, הזרים התקרחו. באחד האחרונים כתבתי: 'בואי כלה', אבל לא במובן המקובל, אלא במובן של התכלות, כליון, סוף."{{הערה|1=מצוטט בתוך: בריטברג-סמל, שרה, '''גרשוני''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב 2010, עמ' 329}}
 
הזרים הופיעו גם כמוטיב מרכזי בספר האמן "קדיש" ([[1997]]), שליוה את טקסט ה[[פואמה]] "קדיש" של [[אלן גינסברג]] משנת [[1961]]. הספר הכיל 24 דפים בגודל של 54x76 ס"מ, ובהם הטקסט של גינסברג ב[[אנגלית]], ותרגומו לעברית בידי [[נתן זך]] וכן הדפסים על גבי [[עלי זהב (חומר)|עלי זהב]]. הספר הוצג בשנת [[1999]] במרכז היהודי שב[[בית הכנסת החדש (ברלין)|בית הכנסת החדש]] ב[[ברלין]] ובשנת [[2000]] במוזיאון תל אביב, בתוך תיבות תצוגה הדומות לספסלי [[בית כנסת]].
 
====עיניים====
בחודש מאי [[1996]] הציג גרשוני תערוכה משותפת עם [[רפי לביא]] בגלריה גבעון בתל אביב. התצוגה נתפסה כאחת מן התערוכות החשובות של אותו הזמן, לא רק בשל הצגת גוף עבודות של שני אמנים קאנונים של האמנות הישראלית, או כפי שהוגדרו "מאייסטרים מקומיים, בני 60"{{הערה|1=בריטברג-סמל, שרה, "תיק גרשוני", '''סטודיו''', 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 24}}, אלא בעיקר בקשר שלה אל המרחב הציבורי הישראלי.
 
עבודותיו של גרשוני, שנשאו כתובות כגון "אל מלא רחמים" מתוך תפילת ה"[[קדיש]]", כללו דימויים של כתמי צבע גדולים וכהים, מעין "[[עין|עיניים]]" עשויות [[אימפסטו]] עבה. החיבור של ציורים אלו עם עבודותיו של לביא, אשר הכילו לראשונה ביצירותיו איזכור קונקרטי של כתמי צבע אדום ו"יריות" ציוריות, התפרשו כתגובה על [[רצח יצחק רבין]], על אף שעבודותיו של גרשוני נוצרו עוד לפני הרצח.
עדות נוספת בעניין מעורבותו האישית של גרשוני ברצח רבין והשלכותיו ניתן למצוא במאמרו של [[אהרון שבתאי]] "מוישה" ([[2010]]), שבו הזכיר את דעותיו הפוליטיות באותה עת ואת התקרבותו אל [[לאה רבין]]{{הערה|אהרון שבתאי, "מוישה", בתוך: שרה בריטברג-סמל, '''גרשוני''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב 2010, עמ' 26}}. נוסף על כך גרשוני הציג עבודות בתערוכה קבוצתית בשם "אחרי רבין: אמנות חדשה מישראל" שהוצגה בשנת [[1998]] ב[[המוזיאון היהודי של ניו יורק|מוזיאון היהודי של ניו יורק]].
 
מוטיב ה"עיניים" המופיע ביצירותיו של גרשוני ויוצר מעין תבנית פנים בסיסית הוא בעל איקונוגרפיה עשירה. לצד מקורות ספרותיים כגון פסוק משירו של [[חיים נחמן ביאליק]] – "העיניים הרעבות שככה תתבענה", או שירתו של [[אברהם בן יצחק (משורר)|אברהם בן יצחק]]{{הערה|1=בריטברג-סמל, שרה, '''גרשוני''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב 2010, עמ' 339–340}}, העיד גרשוני כי "העיניים האלו באו מ'שם'. לפעמים אני חושב על התמונה של המשפחה שלי מפולין ... כמקור של דימוי העיניים הזה. יש לי גם בראש תמונה של רכבת נוסעת ומבין הלווחים מציץ זוג עיניים שחורות, של ילד או ילדה ... העיניים הריקות ליוו אותי הרבה זמן לפני שציירתי אותן, בעקבות תערוכה של [[פרוטומה|פרוטומות]] [[רומא העתיקה|רומיות]] שראיתי במוזיאון לואיזיאנה לפני שנים. ... דווקא החורים, חיסרון העיניים, יצרו פתח אל הריק השחור שבתוך הפסל, המחישו את הפנים המפוסלות והיצוקות כקליפה דקה, ריקה"{{הערה|1=מצוטט בתוך: בריטברג-סמל, שרה, '''גרשוני''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב 2010, עמ' 346}}.
 
סרטה של [[זיוה פוסטק]] "מ.ג.: הכנות לפרידה" ([[1997]]; 88 דקות) תיאר את התנהלותו של גרשוני בתקופה זו, תוך שהוא מצביע על הקשר שבין הביוגרפיה האישית של גרשוני, לבין אמנותו.
ב-[[27 במרץ]] [[2006]] נפתחה ב"[[בית גבריאל]]" בכנרת התערוכה "שם-מים", אותה אצר גדעון עפרת. בתערוכה חזר גרשוני אל מוטיב דמוי זרים, תוך שימוש ב[[אקוורל]] וצבעי [[אקריליק]] בגוונים כחולים. בחלק מן העבודות הופיע הביטוי "חקל תפוחין קדישין", ביטוי [[קבלה|קבלי]] שמופיע בפיוט של [[האר"י]] "[[אזמר בשבחין]]" המושר ב[[סעודת ליל שבת]]. עפרת הציג את השימוש במוטיב הזרים הוותיק לא רק כניצחון ואבלות, אלה גם כביטוי למיניות, רצון לזיווג ו[[ארוס]] המסמלים ניסיון לאיחוד [[טרנסצנדנטיות|טרנסנדנטי]].
 
ב-[[24 ביוני]] [[2006]] נפתחה בגלריה גבעון תערוכה בה הציג גרשוני סדרת ציורים על גבי בדים, המצוירים ב[[אימפסטו]] כבד, תוך שימוש בצבעי שמן, ב[[ג'ל]] המעבה את מרקם הצבע וב[[תרסיס]] המותז על שכבת הג'ל הלחה. לציורים אלו, אותם החל ליצור בתחילת העשור, הייתה מראית של "שדות צבע" בנוסח "[[אסכולת ניו יורק]]". העבודות ניסו, כדברי גרשוני, להוות "מסך שקוף של צללים שבאים מהמקום השחור"{{הערה|1={{הארץ|דנה גילרמן|אני פועל בבית חרושת|1.1115866|27 ביוני 2006}}}}. בכך ביקש גרשוני להתבונן ולעורר מודעות אל האופן שבו הציור יוצר אשליה אמנותית. בתערוכה שהציג ב"גלריה גבעון" אף כיוון גרשוני גופי תאורה אל הציורים, כך שיצרו מוקדים שונים של אור על פני מצע הציור. תצוגה בעלת אופי דומה התקיימה גם בתערוכה "על דאטפת אטיפוך וסוף מטיפיך יטופון" מה[[משנה]] ב[[מסכת אבות]], שהתקיימה במרץ [[2008]] בגלריה העירונית ב[[כפר סבא]].
 
בנוסף, החל גרשוני ליצור סדרה של פסלי [[ברונזה]] בגודל בינוני. פסלים אלו נוצרו על ידי שימוש בתהליכי יציקת הברונזה של פסלים שונים, כנראה פסלים פיגורטיביים, שנוצרו על ידי אמנים וחובבים. סדרת פסלים זו, "בני ארובה", היא, לדברי [[שרה ברייטברג-סמל]], הדימוי של גרשוני של המאה העשרים{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.3930204|הכותב=שרה ברייטברג סמל|כותרת=הכופר שהאמין|אתר=הארץ|תאריך=17.3.17}}}}.
 
==הוראה==
* 1972-1977 - האקדמיה לאמנות ''[[בצלאל]]'', [[ירושלים]];
* 1978 מדרשה- המדרשה למורים לאמנות, [[רמת השרון]]
 
==מגמות ביצירתו של משה גרשוני==
ליצירתו הרבגונית של גרשוני הייתה השפעה רבה ב[[אמנות ישראלית|אמנות הישראלית]]. השילוב שבין סממנים ביוגרפים, ביטוי מיניות הומוסקסואלית ואקספרסיוניזם בוטה, מהווה את הדוגמה הבולטת להשפעות האנטי-[[מודרניזם|מודרניסטיות]] החל משנות השבעים של [[המאה ה-20]].
 
בשנות השבעים יצר גרשוני אמנות מינימליסטית, המתכתבת עם השפעות אמריקניות. אולם עבודותיו שילבו לצד הממד הצורני הקשוח פן נוסף אשר היה עסוק בחומריות של חומרי היצירה האמנותיים. בעבודותיו משנים אלו בולטת החתירה תחת הגריד המודרניסטי תוך הדגשת אופן בדיקה עצמי וגופני וכן אימוץ של טכניקות אמנותיות חדשות כגון [[מיצב]]ים, [[מיצג]]ים ועבודות סביבתיות. "הרבה עבודות שעשיתי בשנות השבעים היו קשורות לעניינים שלנו עם אירופה" העיר גרשוני על עבודתו משנים אלו, "זו בעצם המולדת שלנו, מפני שאין לנו בארץ היסטוריה של אמנות משלנו ... ומצד שני ישנו כל העניין הציוני... אנחנו רוצים להיות חלק מהמזרח, לא רוצים להיות חלק מה[[דקדנס]] האירופי"{{הערה|1=גרשוני, משה גרשוני, שתי פגישות עם משה גרשוני, '''סטודיו''', 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 66}}.
 
במאמרה "[[דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית]]" ([[1986]]) תיארה [[שרה ברייטברג-סמל]] את עבודתו של גרשוני כמנהלת [[דיאלוג]] מורכב ו"כפול פנים" עם אירופה ותרבותה. מן הצד האחד ספוגה יצירתו של גרשוני בסממניה של אותה תרבות עמה הוא מנהל "חשבון דמים בשם העם היהודי"{{הערה|1=בריטברג-סמל, שרה, '''[http://readingmachine.co.il/home/books/1142420759/chapter_chapter_chapter04_6703949 דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית]''', [[מוזיאון תל אביב לאמנות]], 1986; וגם בתוך: '''המדרשה''', 2, 1999, עמ' 278}}
 
במאמרו "נראותה ואי-נראותה של הטראומה" ([[1996]]){{כ}}{{הערה|1=[[רועי רוזן|רוזן, רועי]], "נראותה ואי-נראותה של הטראומה", בתוך: '''סטודיו''', 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 59}} טען [[רועי רוזן]] כי עבודותיו של גרשוני בשנות השמונים מבטאות יחס פרדוקסלי לעקבותיה של טראומת השואה. העבודות מלאות בערבוב של סימנים של התרבות האירופית ושל התרבות היהודית ביחד עם סממנים של טרנסגרסיה מינית. ערוב זה, טען רוזן, משהה את כינונה של זהות הומוגנית הרמטית ומאפשר מבט רפלקסיבי על טראומת השואה.
 
==גלריה==
*[[2015]] – "חדר אמן", מוזיאון ישראל, ירושלים
*[[2015]] – "משה גרשוני: ימי חיינו", סדנת ההדפס, ירושלים
*[[2017]] - תצוגת זיכרון, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
*[[2018]] - "מה שנותר", גלריה גבעון, תל אביב-יפו
}}
 
* אירית סגולי, "[http://web.beitberl.ac.il/~bbsite/midrasha/galeriot/archive-telaviv/gershuni.htm על יד ענוגה]" – שחזור עבודה משנת 1975, אתר המדרשה לאמנות, בית ברל
* [http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Dovrut/arcive/eruim/Prasim/PrasTzyour.htm פרס ישראל לשנת התשס"ג בתחום הציור] – ביוגרפיה של גרשוני באתר [[משרד החינוך]], 20 בפברואר 2003
* יאיר טלמור, "[http://www.gaymap.co.il/Item.asp?CMID=4310 התרבות שועטת קדימה, ואנחנו איתה, ראיון עם משה גרשוני]", [[GoGay]],{{כ}} 11 ביולי 2005
* דנה גילרמן, "[http://www.calcalist.co.il/consumer/articles/0,7340,L-3339171,00.html משיכת יתר: גרשוני לעם]", [[כלכליסט]], 2 באוגוסט 2009
* {{הארץ|עוזי צור|"עוצם עין אחת: השהיה, סגולה של רב-אמן"|1.1275742|14 באוגוסט 2009}}

תפריט ניווט