פייסל הראשון, מלך עיראק – הבדלי גרסאות

פייסל הראשון
فيصل ابن حسين
לידה	20 במאי 1883; טאיף
פטירה	8 בספטמבר 1933 (בגיל 50); ברן
שם מלא	פייסל בין חוסיין בין עלי אל האשמי
מדינה	סוריה הגדולה, עיראק
מקום קבורה	בגדאד
בן או בת זוג	חזימה בנת א-שריף נאצר
שושלת ההאשמית
תואר	מלך עיראק, מלך סוריה
אב	חוסיין בן עלי
צאצאים	ראזי, מלך עיראק
; שגיאות פרמטריות בתבנית:תפקיד מנהיג ; פרמטרים ריקים [ תחת תפקיד, תפקיד מעל, סגן ] לא מופיעים בהגדרת התבנית	8 במרץ 1920 – 24 ביולי 1920; (19 שבועות ו־6 ימים)
	8 במרץ 1920 – 24 ביולי 1920; (19 שבועות ו־6 ימים)
	23 באוגוסט 1921 – 8 בספטמבר 1933; (12 שנים)
	ראזי, מלך עיראק ←
פרסים והוקרה
	המסדר הגדול של ההאשמים; מפקד עליון במסדר לאופולד; צלב גדול של לגיון הכבוד; אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש; אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט; מסדר מוחמד עלי ממצרים; המסדר העליון של הרנסאנס; מסדר פהלווי; יקיר מסדר שני הנהרות; השרשרת המלכותית הוויקטוריאנית; אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר האיטלקי ;

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־00:09, 26 באפריל 2018

שגיאות פרמטריות בתבנית:מנהיג
פרמטרים ריקים [ בן-זוג ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ בת-זוג ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פייסל איבן חוסיין (20 במאי 1883^[1] - 8 בספטמבר 1933) (בערבית: فيصل ابن حسين, תעתיק לעברית: פַיצְל אִבְּן חֻסֵין) היה לזמן קצר מלך הממלכה הערבית של סוריה בשנת 1920 ומלך עיראק משנת 1921 עד 1933. הוא היה בן לשושלת ההאשמית.

חייו

פייסל נולד בטאיף (היום בערב הסעודית) בין 1883–1885, בנו השלישי של חוסיין בן עלי, לימים השריף הגדול של מכה. בשנת 1893 עבר עם משפחתו לאיסטנבול, אליה נקרא אביו על ידי השולטן. בשנת 1909 נבחר להיות נציג העיר ג'דה בפרלמנט העות'מאני. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התלבט עם אביו, ואחיו עבדאללה הראשון לימים מלך ירדן, באיזה צד לתמוך. בעוד אחיו עבדאללה תמך במרד ערבי נגד העותמאנים, פייסל היסס והעדיף בתחילה לתמוך בעותמאנים^[2]. הוא שמר על קשרים עם לאומנים ערבים מצד אחד ועם ראשי האימפריה העותמאנית מצד שני. בשנת 1916, במהלך ביקור בדמשק, הצטרף ל"אל-פתאת" - קבוצה של לאומנים ערבים, ואביו הפך למלך חג'אז.

פייסל, תחת אביו ויחד עם אחיו עבדאללה, הנהיג את הכוחות הערביים במרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. בסיועו הצמוד של לורנס איש ערב, הוא שיתף פעולה עם בנות הברית בכיבוש עבר הירדן ודמשק, שם הפך לחבר בממשלה הערבית החדשה בשנת 1918.

פייסל עמד בראש המשלחת הערבית לוועידת השלום בפריז בשנת 1919, ועם תמיכתה של גרטרוד בל, בעלת ההשפעה והידע המתאים, טען למען הקמת אמירויות ערביות בשטח שהיה בעבר האימפריה העות'מאנית.

חוסיין בן עלי ייעד את פייסל להיות אמיר סוריה, דבר שהתנגש עם דרישת הצרפתים למנדט על סוריה. בספטמבר 1919 ארגן פייסל את צבאו לקראת המאבק על סוריה^[3]. אנגליה ניסתה להביא להסדר בין פייסל וצרפת^[4]. פייסל יצא בספטמבר 1919 לאנגליה^[5] כדי לנהל שיחות על דרישתו למסירת סוריה לשלטונו^[6], אך ללא הועיל^[7]^[8].

ב-3 בינואר 1919 חתמו פייסל וד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, על הסכם ויצמן-פייסל שביסס את ההכרה הערבית בהצהרת בלפור.

ב-7 במרץ 1920 הוא הוכתר למלך הממלכה הערבית של סוריה על ידי הקונגרס הסורי הלאומי^[9] והתכונן להגן על שלטונו מפני צרפת^[10]. אך באפריל 1920, ועידת סן רמו נתנה לצרפת את המנדט על סוריה. ניסיון להגיע להסכם בין צרפת לפייסל לא צלח^[11], מה שהוביל למלחמת סוריה-צרפת, שהסתיימה בתבוסה לכוחות הסוריים בקרב מיסלון, ב-24 ביולי 1920. פייסל גורש מסוריה, בה שהה פחות משנתיים, על ידי הצרפתים^[12] לעכו^[13].

הבריטים הרשו לו לשהות זמנית בארץ ישראל, אליה הגיע עם תריסר עוזרים, 25 נשים, 175 שומרי ראש, שתי מכוניות, 25 סוסים ומטען במשקל 4 טונות. בזמן שהותו בארץ ישראל, ישב פייסל בביתה של פרנסיס ניוטון בחיפה, שם קיבל משלחות של תומכים והעניק ראיונות לעיתונאים^[14].

באוגוסט 1920 עבר לגור בבריטניה. חוסיין בן עלי דרש שפייסל יקבל את המלוכה בעיראק כפיצוי^[15].

הממשלה הבריטית, שהחזיקה בשלטון מנדטורי בעיראק, הייתה מודאגת מחוסר היציבות במדינה החדשה. הוחלט שהבריטים יסוגו משלטון ישיר על המדינה ועל יצירת מלוכה שתשלוט עליה בזמן שהם ישמרו על זכויותיהם המנדטוריות. לאחר משאל עם ו"תמיכה של 96% מהציבור במדינה", משאל העם לא היה אותנטי, ואורגן על ידי שר המושבות הבריטי סר וינסטון צ'רצ'יל על מנת שפייסל יזכה ללגיטימציה בקרב המיעוטים הרבים בעיראק. פייסל הסכים להפוך למלך, ובאוגוסט 1921 הוא הפך למלך עיראק הראשון. כמו כן, אשתו חזימה בנת א-שריף נאצר הוכתרה כמלכת עיראק.

פייצל היה ידידו של מנחם דניאל, אשר אירח את המלך ואת משפחתו בארמונו שבמחוז א-סנכ בקצה בוסתני הוקף שהקדיש מר סולטאן עלי) לאחר שארמונו של המלך (ארמון 'שעשוע' שנקנה מסוחר יהודי בשם שאול שעשוע) נהרס בהצפת נהר החידקל ב-9 באפריל 1926, ועד לסיום בניית ארמון חדש ברובע כסרה שבבגדאד.

פייסל נפטר ב-8 בספטמבר 1933 מהתקף לב בעת שהותו בברן, במהלך סיור באירופה. גופתו הובאה באונייה לנמל חיפה, משם הוטסה במטוס בריטי לעיראק. ירש אותו בנו היחיד גאזי.

לציון האירוע הוקמה בחיפה בשכונת ואדי סאליב, אנדרטה בצורת עמוד קטוע ועל בסיסה כתובת בערבית: "לזכר העברת גופת הוד מלכותו, המנוח הגדול של הערבים, המלך פייסל הראשון", וכן אמרה המיוחסת לפייסל: "העצמאות נלקחת ולא ניתנת - חירות העם בידיו".

שלטונו והשפעתו

אם הבריטים היו הגורם שיצר את מסגרת המדינה העיראקית ופיקח על עצם קיומה, המלך פייסל הוא שסיפק לה באותה התקופה את השלד הפנימי. הוא לא עשה זאת בכוח הזרוע אלא בחוכמת האיזונים. פייסל הצליח לתמרן בין שלל גורמיה המנוגדים של הארץ, ולהעביר עשור של יציבות יחסית. גמישותו הפשרנית באה לידי ביטוי במגוון של תחומים:

הבריטים - פייסל קיבל מן הבריטים את מלכות עיראק, כשהוא זוכר היטב את גרושו מסוריה על ידי הצרפתים. ולכן הוא הכיר היטב בעובדת כוחה הדומיננטי של בריטניה, ושאף להיבנות ממנו ולא להתעמת עמו. הוא הכיר בכך שאביו התמהמה בחתימה על הסכם ברית עם הבריטים, דבר שהוביל לאובדן שלטונו והרס מדינתו. לכן שאף פייסל למן ההתחלה להגיע להסכם עם בריטניה, הסכם שיעניק לו את מירב האוטונומיה הפוליטית ואת סמליה של הריבונות. פייסל היה הגורם אשר קבע את קו הפשרה עם שליטתם העקיפה של הבריטים, ושהביא לחתימת שורת הסכמים לאורך העשור.
הלאומיים - פייסל השכיל לתמרן בין שני אגפיו של הממסד הערבי-סוני. אומנם, אהדתו הייתה נתונה לאותם אישים שהצטרפו למרד הערבי, ואשר היו נאמנים לו עוד מימי המרד במדבר ומימי ממשלתו הערבית-לאומית בדמשק, אך הוא נזהר מאוד שלא לנכר את המשתייכים לאגף השני בממסד הסוני, אשר היה מורכב מבני המשפחות המסורתיות של עיראק. רבים מהם מינה פייסל לתפקידי שרים ואף לראשי ממשלות, והם גם איישו רבות ממשרות המפתח האחרות. פייסל, יציר מהפכת הלאומיות הערבית לעת מלחמת העולם, נזהר מאוד, עתה משנכונה מלכות עיראק בידו, שלא להתמכר יתר על המידה ללאומיות הערבית ולרעיונות האחדות הערבית. פייסל תימרן אפוא בין אישים בממסד הערבי סוני, ממש כפי שתימרן בין זיקותיהם השונות.
השבטים השיעים והמיעוטים - מתוך עניינו בשמירת מלכותו ובבנייתה של מדינה בעיראק, עשה פייסל כמיטב יכולתו על מנת שלא להתעמת עם אותם ציבורים שלא היו ערבים סונים, ואשר הוא ומדינתו נכפו עליהם. פייסל נהג בהם על פי רוב בדרכי נועם ובשיטות של דיפלומטיה אישית. כלפי בני שבטיה המרובים והחזקים של הארץ בנה פייסל את תדמיתו כבן החג'אז, איש החברה השבטית המסורתית מילדותו. כלפי השיעים נקט מידה זהה של סובלנות, וזכה שנושאים טעוני מתח דתי כמעט שלא עלו על סדר היום. לאותם שיעים אשר ביקשו להשתלב במדינה וליהנות מכיבודיה, פתח פייסל את הדלת לרווחה. צעירים שיעים רבים, וכן כורדים לא מעטים, נכנסו אז למשרות מדינה זוטרות ולמסלולי החינוך וההכשרה שנפתחו באותה העת. כורדים ואשורים שירתו בימי פיסל במיליציה העיראקית. באשר ליהודים, הרי יחסו הנינוח של פייסל ליהודי ארצו עשה את תקופתו לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20.

פייסל היה מנהיג מלידה, אשר שילב במדיניותו מרץ של אדם צעיר, וניסיון עשיר שקנה בהיסטוריה הנפתלת שבה לקח חלק. סמכויותיו כמלך עיראק הוגדרו בחוקה אשר אושרה ב-1924. החוקה הבטיחה את שלטונו הבלתי תלוי, קבעה את היותו ראש המדינה ומפקד כוחותיה, ממנה הממשלה והשרים, בעל הסמכות לפיזור הפרלמנט ולחקיקה בכוח הצווים, ממנה השופטים פקידי מנגנון המדינה, המאשר את חקיקת הפרלמנט והמפקח על יישומם של החוקים.

עם זאת, בשנת 1933, השנה האחרונה לחייו, נשמע פייסל מתבטא בייאוש לגבי ממלכתו:

”בעיראק אין עדיין - ואני אומר זאת בלב מלא צער - עם עיראקי, אלא המונים, רבים לאין שיעור, חסרי כל רגש פטריוטי, הספוגים במסורות דתיות ובחוסר היגיון, שמאום לא מקשר ביניהם. הם מטים אוזן לרוע, מועדים לאנרכיה ותמיד מוכנים למרוד בכל ממשלה, תהא אשר תהא”^[16].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פייסל הראשון, מלך עיראק בוויקישיתוף

״האיש שהמציא את עיראק״ - פרק על המלך פייסל הראשון בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי

הערות שוליים

^ המקורות חלוקים לגבי תאריך הולדתו. ישנם הקובעים אותו כ-20 במאי 1885. אחרים נותנים את השנה 1883 או קובעים שתאריך הלידה המדויק בין 1883–1885 אינו ידוע. ראו: Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 140
^ Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 141
^ צרפת וסוריה, דואר היום, 4 בספטמבר 1919
^ השאלה הסורית והא"י, דואר היום, 12 בספטמבר 1919
^ האמיר פייצל נוסע לחו"ל, דואר היום, 15 בספטמבר 1919
^ האמיר פייסל בלונדון, דואר היום, 22 באוקטובר 1919
^ על המצב בסוריה, דואר היום, 26 בדצמבר 1919
^ השאלה הסורית, דואר היום, 10 בפברואר 1920
^ פייצל מושל יחידי, דואר היום, 8 במרץ 1920
^ לשאלת סוריה, דואר היום, 19 במרץ 1920
בקרת צבאית, דואר היום, 23 במרץ 1920
^ מלחמה בין צרפת ופייצל?, דואר היום, 19 ביולי 1920
^
שגיאות פרמטריות בתבנית:דואר היום
פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית בן שבת, פייסל בחיפה, דואר היום, 2 באוגוסט 1920
^ איתמר בן אב"י, האמיר פייסל בעכו, דואר היום, 9 באוגוסט 1920
^ תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 104.
^ מלך חיג'אס וברית שלום עם טורקיה, הצפירה, 18 באוגוסט 1920
^ טוני רוקה, מאחורי הקלעים של הפרהוד, בתוך: ויולט שאמאש, מסע בבגדד היהודית, תרגום ועיבוד: משה שמש, הוצאת גוונים 2014; חלק שני, עמ' 198.

הקודם: -	מלך עיראק אוגוסט 1921 - 8 בספטמבר 1933	הבא: גאזי מלך עיראק

[1] המקורות חלוקים לגבי תאריך הולדתו. ישנם הקובעים אותו כ-20 במאי 1885. אחרים נותנים את השנה 1883 או קובעים שתאריך הלידה המדויק בין 1883–1885 אינו ידוע. ראו: Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 140

[2] Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 141

[3] צרפת וסוריה, דואר היום, 4 בספטמבר 1919

[4] השאלה הסורית והא"י, דואר היום, 12 בספטמבר 1919

[5] האמיר פייצל נוסע לחו"ל, דואר היום, 15 בספטמבר 1919

[6] האמיר פייסל בלונדון, דואר היום, 22 באוקטובר 1919

[7] על המצב בסוריה, דואר היום, 26 בדצמבר 1919

[8] השאלה הסורית, דואר היום, 10 בפברואר 1920

[9] פייצל מושל יחידי, דואר היום, 8 במרץ 1920

[10] לשאלת סוריה, דואר היום, 19 במרץ 1920
בקרת צבאית, דואר היום, 23 במרץ 1920

[11] מלחמה בין צרפת ופייצל?, דואר היום, 19 ביולי 1920

[12] 
שגיאות פרמטריות בתבנית:דואר היום
פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית בן שבת, פייסל בחיפה, דואר היום, 2 באוגוסט 1920

[13] איתמר בן אב"י, האמיר פייסל בעכו, דואר היום, 9 באוגוסט 1920

[14] תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 104.

[15] מלך חיג'אס וברית שלום עם טורקיה, הצפירה, 18 באוגוסט 1920

[16] טוני רוקה, מאחורי הקלעים של הפרהוד, בתוך: ויולט שאמאש, מסע בבגדד היהודית, תרגום ועיבוד: משה שמש, הוצאת גוונים 2014; חלק שני, עמ' 198.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

@@ שורה 52: / שורה 52: @@
 [[קובץ:Faisal - Square in Haifa.jpg|שמאל|ממוזער|250px|כיכר פייסל הראשון מלך עיראק, בחיפה]]
-'''פייסל איבן חוסיין''' ([[20 במאי]] [[1883]]{{הערה|המקורות חלוקים לגבי תאריך הולדתו. ישנם הקובעים אותו כ-20 במאי 1885. אחרים נותנים את השנה 1883 או קובעים שתאריך הלידה המדויק בין 1883-1885 אינו ידוע. ראו: Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 140}} - [[8 בספטמבר]] [[1933]]) (ב[[ערבית]]: '''فيصل ابن حسين''', תעתיק ל[[עברית]]: '''פַיצְל אִבְּן חֻסֵין''') היה לזמן קצר מלך [[הממלכה הערבית של סוריה]] בשנת [[1920]] ו[[מלך עיראק]] משנת [[1921]] עד [[1933]]. הוא היה בן ל[[השושלת ההאשמית|שושלת ההאשמית]].
+'''פייסל איבן חוסיין''' ([[20 במאי]] [[1883]]{{הערה|המקורות חלוקים לגבי תאריך הולדתו. ישנם הקובעים אותו כ-20 במאי 1885. אחרים נותנים את השנה 1883 או קובעים שתאריך הלידה המדויק בין 1883–1885 אינו ידוע. ראו: Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 140}} - [[8 בספטמבר]] [[1933]]) (ב[[ערבית]]: '''فيصل ابن حسين''', תעתיק ל[[עברית]]: '''פַיצְל אִבְּן חֻסֵין''') היה לזמן קצר מלך [[הממלכה הערבית של סוריה]] בשנת [[1920]] ו[[מלך עיראק]] משנת [[1921]] עד 1933. הוא היה בן ל[[השושלת ההאשמית|שושלת ההאשמית]].
 ==חייו==
-פייסל נולד ב[[טאיף]] (היום ב[[ערב הסעודית]]) בין 1883-1885, בנו השלישי של [[חוסיין בן עלי]], לימים השריף הגדול של [[מכה]]. בשנת 1893 עבר עם משפחתו ל[[איסטנבול]], אליה נקרא אביו על ידי השולטן. בשנת [[1909]] נבחר להיות נציג העיר [[ג'דה]] ב[[האימפריה העות'מאנית|פרלמנט העות'מאני]]. לאחר פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]], התלבט עם אביו, ואחיו [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה הראשון לימים מלך ירדן]], באיזה צד לתמוך. בעוד אחיו עבדאללה תמך במרד ערבי נגד העותמאנים, פייסל היסס והעדיף בתחילה לתמוך בעותמאנים{{הערה|Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 141}}. הוא שמר על קשרים עם לאומנים ערבים מצד אחד ועם ראשי האימפריה העותמאנית מצד שני. בשנת [[1916]], במהלך ביקור ב[[דמשק]], הצטרף ל"[[אל-פתאת]]" - קבוצה של לאומנים ערבים, ואביו הפך למלך [[חג'אז]].
+פייסל נולד ב[[טאיף]] (היום ב[[ערב הסעודית]]) בין 1883–1885, בנו השלישי של [[חוסיין בן עלי]], לימים השריף הגדול של [[מכה]]. בשנת 1893 עבר עם משפחתו ל[[איסטנבול]], אליה נקרא אביו על ידי השולטן. בשנת [[1909]] נבחר להיות נציג העיר [[ג'דה]] ב[[האימפריה העות'מאנית|פרלמנט העות'מאני]]. לאחר פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]], התלבט עם אביו, ואחיו [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה הראשון לימים מלך ירדן]], באיזה צד לתמוך. בעוד אחיו עבדאללה תמך במרד ערבי נגד העותמאנים, פייסל היסס והעדיף בתחילה לתמוך בעותמאנים{{הערה|Muhannad Salhi, Palestine in the evolution of Syrian nationalism (1918-1920), Middle East Documentation Center, 2008, page 141}}. הוא שמר על קשרים עם לאומנים ערבים מצד אחד ועם ראשי האימפריה העותמאנית מצד שני. בשנת [[1916]], במהלך ביקור ב[[דמשק]], הצטרף ל"[[אל-פתאת]]" - קבוצה של לאומנים ערבים, ואביו הפך למלך [[חג'אז]].
 פייסל, תחת אביו ויחד עם אחיו [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה]], הנהיג את הכוחות הערביים ב[[המרד הערבי|מרד הערבי]] נגד [[האימפריה העות'מאנית]] במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]]. בסיועו הצמוד של [[לורנס איש ערב]], הוא שיתף פעולה עם בנות הברית בכיבוש [[עבר הירדן]] ו[[דמשק]], שם הפך לחבר בממשלה הערבית החדשה בשנת [[1918]].
@@ שורה 65: / שורה 65: @@
 ב-[[3 בינואר]] [[1919]] חתמו פייסל וד"ר [[חיים ויצמן]], נשיא [[ההסתדרות הציונית]], על [[הסכם ויצמן-פייסל]] שביסס את ההכרה הערבית ב[[הצהרת בלפור]].
-ב-[[7 במרץ]] [[1920]] הוא הוכתר למלך [[הממלכה הערבית של סוריה]] על ידי [[הקונגרס הסורי הלאומי]]{{הערה|{{דואר היום||פייצל מושל יחידי|1920/03/08|00304}}}} והתכונן להגן על שלטונו מפני צרפת{{הערה|{{דואר היום||לשאלת סוריה|1920/03/19|00201}}{{ש}}{{דואר היום||בקרת צבאית|1920/03/23|00302}}}}. אך ב[[אפריל]] [[1920]], [[ועידת סן רמו]] נתנה ל[[צרפת]] את המנדט על [[סוריה]]. ניסיון להגיע להסכם בין צרפת לפייסל לא צלח{{הערה|{{דואר היום||מלחמה בין צרפת ופייצל?|1920/07/19|00306}}}}, מה שהוביל ל[[מלחמת סוריה-צרפת]], שהסתיימה בתבוסה לכוחות הסוריים ב[[קרב מיסלון]], ב-[[24 ביולי]] [[1920]]. פייסל גורש מסוריה, בה שהה פחות משנתיים, על ידי הצרפתים{{הערה|{{דואר היום|[[שמואל בן שבת|בן שבת]]|פייסל בחיפה|1920/08/02|00310|||Ad}}}} ל[[עכו]].{{הערה|{{דואר היום|איתמר בן אב"י|האמיר פייסל בעכו|1920/08/09|00100}}}}
+ב-[[7 במרץ]] [[1920]] הוא הוכתר למלך [[הממלכה הערבית של סוריה]] על ידי [[הקונגרס הסורי הלאומי]]{{הערה|{{דואר היום||פייצל מושל יחידי|1920/03/08|00304}}}} והתכונן להגן על שלטונו מפני צרפת{{הערה|{{דואר היום||לשאלת סוריה|1920/03/19|00201}}{{ש}}{{דואר היום||בקרת צבאית|1920/03/23|00302}}}}. אך ב[[אפריל]] 1920, [[ועידת סן רמו]] נתנה ל[[צרפת]] את המנדט על [[סוריה]]. ניסיון להגיע להסכם בין צרפת לפייסל לא צלח{{הערה|{{דואר היום||מלחמה בין צרפת ופייצל?|1920/07/19|00306}}}}, מה שהוביל ל[[מלחמת סוריה-צרפת]], שהסתיימה בתבוסה לכוחות הסוריים ב[[קרב מיסלון]], ב-[[24 ביולי]] 1920. פייסל גורש מסוריה, בה שהה פחות משנתיים, על ידי הצרפתים{{הערה|{{דואר היום|[[שמואל בן שבת|בן שבת]]|פייסל בחיפה|1920/08/02|00310|||Ad}}}} ל[[עכו]]{{הערה|{{דואר היום|איתמר בן אב"י|האמיר פייסל בעכו|1920/08/09|00100}}}}.
-הבריטים הרשו לו לשהות זמנית בארץ ישראל, אליה הגיע עם תריסר עוזרים, 25 נשים, 175 שומרי ראש, שתי מכוניות, 25 סוסים ומטען במשקל 4 טונות. בזמן שהותו בארץ ישראל, ישב פייסל בביתה של [[פרנסיס ניוטון]] ב[[חיפה]], שם קיבל משלחות של תומכים והעניק ראיונות לעיתונאים.{{הערה|[[תום שגב]], '''ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט''', עמ' 104.}}
+הבריטים הרשו לו לשהות זמנית בארץ ישראל, אליה הגיע עם תריסר עוזרים, 25 נשים, 175 שומרי ראש, שתי מכוניות, 25 סוסים ומטען במשקל 4 טונות. בזמן שהותו בארץ ישראל, ישב פייסל בביתה של [[פרנסיס ניוטון]] ב[[חיפה]], שם קיבל משלחות של תומכים והעניק ראיונות לעיתונאים{{הערה|[[תום שגב]], '''ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט''', עמ' 104.}}.
 באוגוסט 1920 עבר לגור ב[[הממלכה המאוחדת|בריטניה]]. [[חוסיין בן עלי]] דרש שפייסל יקבל את המלוכה בעיראק כפיצוי{{הערה|{{הצפירה||מלך חיג'אס וברית שלום עם טורקיה|1920/08/18|00303}}}}.
@@ שורה 82: / שורה 82: @@
 [[קובץ:King faisel on a visit to the Baghdad Jewish community with chief Rabbi Ezra Dangoor and community notables.jpg|ממוזער|המלך פייסל בביקור הקהילה היהודית בבגדאד בשנת [[1925]] יחד עם הרב [[ששון כדורי]], הרב [[עזרא דנגור]], רוסתום חידר, [[מנחם צאלח דניאל]] ונכבדי הקהילה]]
 אם הבריטים היו הגורם שיצר את מסגרת המדינה העיראקית ופיקח על עצם קיומה, המלך פייסל הוא שסיפק לה באותה התקופה את השלד הפנימי. הוא לא עשה זאת בכוח הזרוע אלא בחוכמת האיזונים. פייסל הצליח לתמרן בין שלל גורמיה המנוגדים של הארץ, ולהעביר עשור של יציבות יחסית. גמישותו הפשרנית באה לידי ביטוי במגוון של תחומים:
 * '''הבריטים''' - פייסל קיבל מן הבריטים את מלכות עיראק, כשהוא זוכר היטב את גרושו מ[[סוריה]] על ידי ה[[צרפת]]ים. ולכן הוא הכיר היטב בעובדת כוחה הדומיננטי של בריטניה, ושאף להיבנות ממנו ולא להתעמת עמו. הוא הכיר בכך שאביו התמהמה בחתימה על הסכם ברית עם הבריטים, דבר שהוביל לאובדן שלטונו והרס מדינתו. לכן שאף פייסל למן ההתחלה להגיע להסכם עם בריטניה, הסכם שיעניק לו את מירב ה[[אוטונומיה]] הפוליטית ואת [[סמל]]יה של ה[[ריבונות]]. פייסל היה הגורם אשר קבע את קו הפשרה עם שליטתם העקיפה של הבריטים, ושהביא לחתימת שורת הסכמים לאורך העשור.
 * '''הלאומיים''' - פייסל השכיל לתמרן בין שני אגפיו של הממסד הערבי-[[אסלאם סוני|סוני]]. אומנם, אהדתו הייתה נתונה לאותם אישים שהצטרפו למרד הערבי, ואשר היו נאמנים לו עוד מימי המרד במדבר ומימי ממשלתו הערבית-לאומית בדמשק, אך הוא נזהר מאוד שלא לנכר את המשתייכים לאגף השני בממסד הסוני, אשר היה מורכב מבני המשפחות המסורתיות של עיראק. רבים מהם מינה פייסל לתפקידי שרים ואף לראשי ממשלות, והם גם איישו רבות ממשרות המפתח האחרות. פייסל, יציר מהפכת הלאומיות הערבית לעת מלחמת העולם, נזהר מאוד, עתה משנכונה מלכות עיראק בידו, שלא להתמכר יתר על המידה ללאומיות הערבית ולרעיונות האחדות הערבית. פייסל תימרן אפוא בין אישים בממסד הערבי סוני, ממש כפי שתימרן בין זיקותיהם השונות.
 * '''השבטים ה[[שיעים]] והמיעוטים''' - מתוך עניינו בשמירת מלכותו ובבנייתה של מדינה בעיראק, עשה פייסל כמיטב יכולתו על מנת שלא להתעמת עם אותם ציבורים שלא היו ערבים סונים, ואשר הוא ומדינתו נכפו עליהם. פייסל נהג בהם על פי רוב בדרכי נועם ובשיטות של [[דיפלומטיה]] אישית. כלפי בני שבטיה המרובים והחזקים של הארץ בנה פייסל את תדמיתו כבן החג'אז, איש החברה השבטית המסורתית מילדותו. כלפי השיעים נקט מידה זהה של סובלנות, וזכה שנושאים טעוני מתח [[דת]]י כמעט שלא עלו על סדר היום. לאותם שיעים אשר ביקשו להשתלב במדינה וליהנות מכיבודיה, פתח פייסל את הדלת לרווחה. צעירים שיעים רבים, וכן [[כורדים]] לא מעטים, נכנסו אז למשרות מדינה זוטרות ולמסלולי החינוך וההכשרה שנפתחו באותה העת. כורדים ו[[אשורים]] שירתו בימי פיסל במיליציה העיראקית. באשר ל[[יהודים]], הרי יחסו הנינוח של פייסל ליהודי ארצו עשה את תקופתו לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20.
 פייסל היה מנהיג מלידה, אשר שילב במדיניותו מרץ של אדם צעיר, וניסיון עשיר שקנה בהיסטוריה הנפתלת שבה לקח חלק. סמכויותיו כמלך עיראק הוגדרו ב[[חוקה]] אשר אושרה ב-[[1924]]. החוקה הבטיחה את שלטונו הבלתי תלוי, קבעה את היותו ראש המדינה ומפקד כוחותיה, ממנה ה[[ממשלה]] וה[[שר]]ים, בעל הסמכות לפיזור ה[[פרלמנט]] ול[[חקיקה]] בכוח הצווים, ממנה ה[[שופט]]ים פקידי מנגנון המדינה, המאשר את חקיקת הפרלמנט והמפקח על יישומם של ה[[חוק]]ים.
-יחד עם זאת, בשנת 1933, השנה האחרונה לחייו, נשמע פייסל מתבטא בייאוש לגבי ממלכתו:
+עם זאת, בשנת 1933, השנה האחרונה לחייו, נשמע פייסל מתבטא בייאוש לגבי ממלכתו:
-:{{ציטוטון|בעיראק אין עדיין - ואני אומר זאת בלב מלא צער - עם עיראקי, אלא המונים, רבים לאין שיעור, חסרי כל רגש פטריוטי, הספוגים במסורות דתיות ובחוסר היגיון, שמאום לא מקשר ביניהם. הם מטים אוזן לרוע, מועדים לאנרכיה ותמיד מוכנים למרוד בכל ממשלה, תהא אשר תהא}}.{{הערה|טוני רוקה, ''מאחורי הקלעים של הפרהוד'', בתוך: ויולט שאמאש, '''מסע בבגדד היהודית''', תרגום ועיבוד: משה שמש, [[הוצאת גוונים]] 2014; חלק שני, עמ' 198.}}
+:{{ציטוטון|בעיראק אין עדיין - ואני אומר זאת בלב מלא צער - עם עיראקי, אלא המונים, רבים לאין שיעור, חסרי כל רגש פטריוטי, הספוגים במסורות דתיות ובחוסר היגיון, שמאום לא מקשר ביניהם. הם מטים אוזן לרוע, מועדים לאנרכיה ותמיד מוכנים למרוד בכל ממשלה, תהא אשר תהא}}{{הערה|טוני רוקה, '''מאחורי הקלעים של הפרהוד''', בתוך: ויולט שאמאש, '''מסע בבגדד היהודית''', תרגום ועיבוד: משה שמש, [[הוצאת גוונים]] 2014; חלק שני, עמ' 198.}}.
 ==קישורים חיצוניים==