משפטי פראג

קובץ:Prague trials.jpg

רודולף סלנסקי במשפטי פראג

משפטי פראג היו סדרה של משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בפראג בירת צ'כוסלובקיה, בהשראתו של סטלין, ונועדו לבצר את שלטונו במדינות הגוש הקומוניסטי.

ארבעה-עשר נאשמים הועמדו לדין במשפט העיקרי, בהם אחד-עשר יהודים, שהבולט שבהם הוא רודולף סלַנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה (המשפטים קרויים לעיתים על שמו – משפט סלנסקי, בצ'כית: Proces se Slánským). המשפטים נפתחו ב־20 בנובמבר 1952 ונוהלו בידי הרשויות הצ'כוסלובקיות, בהוראת מוסקבה, באווירה אנטישמית ואנטי-ישראלית.

סלנסקי וחבריו הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי־טיטוֹאיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני". בהשפעת עינויים הודה סלנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב.

משפט סלנסקי הפך גם להתקפה אנטי ציונית ואנטי ישראלית בגלל המפנה במדיניות החוץ של ברית המועצות במזרח התיכון. התמיכה של הגוש הסובייטי בתוכנית החלוקה ב-1947 באה כדי לאפשר חדירה מדינית סובייטית לאזור וסילוק הבריטים. כאשר לאחר הקמתה התקרבה ישראל למערב ולארצות הברית גרם הדבר לאכזבה בקרמלין. התמיכה בישראל עוררה את איבת הערבים לגוש הקומוניסטי וכדי להתגבר על כך נוצר הצורך להפגין בפומבי את השינוי לגבי ישראל וזה נעשה בעזרת משפט ראווה עם גוון אנטי ציוני מובהק.

ב-27 בנובמבר 1952 נידונו למוות אחד-עשר מהנאשמים, בכללם סלנסקי וולדימיר קלמנטיס, וב־3 בדצמבר בוצע גזר הדין. שני ישראלים שהגיעו לפראג, מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, נאסרו והואשמו בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. הם שמשו כעדים במשפט העיקרי ואחר כך נידונו במשפט נפרד. התביעה במשפט דיברה על "תוכנית אבריאל" שזמם כביכול הציר הקודם של ישראל בפראג, אהוד אבריאל, שנועדה לשעבד את צ'כוסלובקיה לאימפריאליזם האמריקני. באותו זמן, ציר ישראל בפראג, אריה קובובי, הוכרז כאישיות בלתי רצויה. אורנשטיין נדון למאסר עולם, ומרדכי אורן נידון לעשרים שנות מאסר; אורנשטיין שוחרר בשנת 1954, ואורן שוחרר בשנת 1956 ביחד עם שלושת נאשמי המשפט העיקרי שלא הוצאו להורג. בשנת 1963 זכו כל נאשמי פראג לטיהור שמם על ידי שלטונות צ'כוסלובקיה.

בישראל התייחס רוב הציבור מלכתחילה אל ההאשמות כאל עלילות שווא חסרות שחר. עם זאת, אנשי מק"י הביעו אמון בהאשמות שהועלו במשפט, ובקרב אנשי מפ"ם הייתה מבוכה, בעיקר לאור מעצרו של מרדכי אורן, מראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם. עמדת האגף השמאלי במפ"ם (בראשות משה סנה, יעקב ריפתין ואליעזר פרי) הייתה שההאשמות נכונות. אחרים טענו שההאשמות כלפי אורן נבעו מאי-הבנה שיש לתקן, והיו שגינו את המשפט אך ביקשו שלא לנצל אותו כדי להשמיץ את הקומוניזם.

משפטי פראג נחשבים כחלק ממסעו האנטישמי של סטלין כנגד ה"קוסמופוליטיים חסרי השורשים" בשנים 1948–1953, והתרחש בין משפט הסופרים ואנשי הרוח היהודים למשפט הרופאים.

דרמטיזציה של משפטי פראג נעשתה בסרטו של הבמאי קוסטה גברס "ההודאה" (L'Aveu), בכיכובם של איב מונטאן וסימון סיניורה. הסרט התבסס על ספר באותו שם שנכתב על ידי ארתור לונדון, מניצולי המשפטים.

לקריאה נוספת

• מאיר קוטיק, משפט פראג; הוצאת מלוא, 1985

קישורים חיצוניים

• יהודה ליטני, מדוע נגזלה ממני הזכות לזעוק מעל דפי עיתוני?, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2007
• חיים גורי, ארבע הערות, באתר הארץ, 11 בינואר 2008 - הסתייגות של גורי מפרטים אחדים במאמרו הנ"ל של ליטני
• יחיעם ויץ, הלקח המר משקיעת השמאל הציוני, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2017