לדלג לתוכן

תפריט ניווט

הבדלים בין גרסאות בדף "הסכם סייקס–פיקו"

מ
קישורים פנימיים, ניסוח
מ (קישורים פנימיים, ניסוח)
קשריה של צרפת עם ארץ ישראל וה[[לבנט]]{{הערה|זיוה קרמר, '''לאומיות ערבית וכינונן של מדינות ערב''', הוצאת עם עובד, 1989, עמודים 97-96.}}החלו עוד בתקופה ה[[צלבנים|צלבנית]], ולכן ה[[מוסלמים]] המקומיים כינו את הצלבנים בשם [[פרנקים]].
 
ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]] זכתה צרפת בזכויות יתר לסחר מידי ה[[סולטאן עות'מאני|סולטאן]] [[סולימאן המפואר]], וזכויות אלה כללו גם זכויות לשיפוט בפני סמכות משפט צרפתית, עבור סוחריה. כמו כן, מאז הצטרפות [[הכנסייה המארונית]] ל[[הכנסייה הקתולית|כנסייה הקתולית]] בשנת [[1736]], הפכה צרפת למגינת הקתולים והמארונים ברחבי [[האימפריה העות'מאנית]], וכך גיבשה צרפת לעצמה גורם אוהד בלבנט. הפצת ה[[תרבות]] הצרפתית הייתה [[אינטרס]] צרפתי שזכה לברכתה של ממשלת צרפת, כיוון שתאם את מטרתה המדינית. צרפת ב[[המאה ה-18|מאות ה-18]] ו[[המאה ה-19|ה-19]] זיהתה עצמה כמרכז התרבות העולמית וכפטרונית לרעיונות מתקדמים וחדשניים. [[אידאולוגיה]] צרפתית זו הביאה ברכה ללבנט. הצרפתים הקימו [[בתי ספר]] בחסות ה[[מנזר]]ים, מוסדות [[צדקה]], [[בית דפוס|בתי דפוס]] ו[[עיתונאות|עיתונות]] מקומית. ב-[[1875]] הקימו ב[[ביירות]] את [[אוניברסיטת סן-ז'וזף]]. לספרים ולעיתונים צרפתיים הייתה תפוצה רבה, וידיעת השפה הצרפתית הייתה סימן היכר לאדם [[השכלה|משכיל]] בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. במקביל לחדירה התרבותית, התבצעו השקעות הון וסחר במצרים ובלבנט. ב[[סוריה]] הושקע הון רב בפיתוח [[דרך|דרכים]] ו[[מסילת רכבת|מסילות ברזל]], הוקמו מפעלי גז ו[[תחנת כוח|חשמל]], הוקמה [[תשתית]] ל[[חקלאות תעשייתית]] ב[[טבק (שיח)|טבק]] ו[[משי]], הוקמה [[בנק|מערכת בנקאית]].
 
שתי המעצמות, בריטניה וצרפת, עסקו במרוץבמירוץ אחר קולוניות מעבר לים – באפריקה, באסיה ובאמריקה, וזה היה תהליך שנועד לחזק את הדימוי שלהן כמעצמות בזירה הבינלאומית. הפעילות הקולוניאלית של שתי המעצמות האלה, הובילה לחיכוכים ולמאבקים ביניהן. ניסיון ה[[המערכה הצרפתית בסוריה ובמצרים|פלישה של נפוליאון למצרים וארץ ישראל]] ב-[[1798]], הסתיים בניצחון טורקי שנעזר רבות בצי הבריטי. במאבק הכוחות ביניהן, צרפת תמכה ב[[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]] ושושלתו במצרים וגם במדינות ה[[בלקן]], בסכסוכן עם העות'מאנים, ואילו בריטניה תמכה בעות'מאנים. גם חפירת [[תעלת סואץ]] החלה בתכנון ובהון צרפתיים, אך נסתיימה כשהתעלה בידי בריטניה.
 
החיכוכים והחשדנות בין שתי המעצמות הגיעו לשיאם באירוע שנקרא [[תקרית פשודה]].{{הערה|ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 32-31}} ממשלת בריטניה הזהירה בשנת [[1895]], שממשלת בריטניה תפרש כל ניסיון לתבוע בעלות על מקורות נהר ה[[נילוס]] כ"פעולה עוינת". הצרפתים חשבו שמדובר באיום ריק מתוכן, מכיוון שהבריטים איבדו את השלטון ב[[סודאן]] כעשר שנים קודם לכן, ובשנת [[1898]] שלחו משלחת שהגיעה ממערב אפריקה, כדי לתבוע בעלות על מקורות הנילוס. הבריטים פתחו במערכה צבאית לכיבוש מחודש של סודאן, לעומתם, הצרפתים הגיעו לעיירה פשודה, והציבו שם את הדגל הצרפתי. כוחות צבא והצי הבריטי פנו דרומה כדי להתעמת עם הצרפתים, והצרפתים נסוגו מהמקום. תקרית פשודה הביאה את בריטניה וצרפת לסף מלחמה, ושני הצדדים שרצו להימנע מכך, הגיעו בשנת [[1904]] להסכם שנקרא '''[[ההסכמה הלבבית]]'''. הצרפתים הכירו בשלטון הבריטי במצרים ובסודאן, ובתמורה הכירו הבריטים בתביעתם של הצרפתים לשלטון ב[[מרוקו]].
אף כי הראיות למה שאגודות-הסתר זממו הן דלות ביותר, נראה שהן נטו ללבות מין תחרות בין בריטניה לטורקיה על נאמנות הערבים. הם יעצו לחוסיין (באמצעות בנו פייצל), לא להצטרף למעצמות הברית כל עוד בריטניה לא תתחייב לתמוך בעצמאות של רוב האזור של אסיה המערבית הערבית. עם התחייבות בריטית כזאת בידן, תוכלנה אגודות-הסתר לבוא לעות'מאנים בדרישה לשלם מחיר גבוה יותר. אחרי פגישותיו בדמשק, המשיך פייצל לקושטא כדי לפגוש את הווזיר הגדול. כשחזר לדמשק ב-[[23 במאי]] 1915, בדרכו הביתה לחג'אז, גילה שהמצב שם השתנה במידה ניכרת. [[ג'מאל פאשה]], המושל הטורקי של סוריה, חש שהערבים קושרים קשר, ונקט אמצעים לחיסולו. הוא הנחית מכה קשה על אגודות-הסתר, הושיב במאסר רבים ממנהיגי הקשר וגירש אחרים. הוא פירק את שלוש הדיוויזיות הצבאיות הערביות, ושלח רבים מקציניהן לקרבות ב[[מערכת גליפולי|גליפולי]].
 
קומץ הקושרים שנותרו שם, אמרו עכשיו לפייצל שהם כבר אינם יכולים ליזום מרד נגד האימפריה העות'מאנית. חוסיין צריך לעשות זאת, והם ילכו בעקבותיו, אם חוסיין יצליח תחילה להביא את הבריטים שיתחייבו לתמוך בעצמאות ערבית. אנשי אגודות-הסתר ניסחו מסמך שהגדיר את השטחים שהיו אמורים להיות ערביים ועצמאים. המסמך נקרא אז '''פרוטוקול דמשק''', והוא ניסח את הדרישות שהשריף עתיד היה להעלות בפני בריטניה. לחוסיין לא היה מה להפסיד בהעלאת הדרישות. מעשה זה יעזור לו להשיג את תמיכת אגודות-הסתר, כאשר יתחיל במרד. זו גם תהיה משענת לטענתו למנהיגות ב[[פוליטיקה]] של ערב ושל הערבים, והיא תסייע לו להצדיק את תמיכתו בנוצרים נגד טורקיה המוסלמית.{{הערה|דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמודים 148-147}}
ביוני [[1916]] החל המרד הערבי. הצבא של חוסיין יצא בהתקפה על חיל המצב הטורקי הקטן שהיה באזור. חלומותיו וגאוותו של השריף חוסיין הלכו וגאו, אך התנפצו די מהר על קרקע המציאות. חוסיין לא הפך לנציג כל הערבים ואנשי [[הסהר הפורה]] לא הצטרפו למרד. ייתכן, שלא התייחסו ברצינות יתרה למושל ה[[בדואים|בדואי]] מן החיג'אז הרחוק. בנוסף, העות'מאנים ניסו להעלים את קיום המרד ואחר-כך תיארוהו כבגידה של מעטים, שהלכו שולל אחרי סוכנים בריטיים. ייתכן שחששו מידה הארוכה של נקמת הטורקים. ייתכן גם שהמסורת האסלאמית הטבועה בהם לא אפשרה לתת יד לברית עם הנוצרים. כמו כן, הנטיות הלאומיות המקומיות החזקות היו בניגוד למטרות הכלל-ערביות של המרד. גם קרבות מפוארים לא נזקפו לזכותו של השריף חוסיין. פעולותיו הצטמצמו בכיבוש ערי החיג'אז ועקבה, אך העיר [[אל-מדינה|מדינה]] לא נכבשה. כמו כן, בוצעו פעולות חבלה מאחורי קווי האויב ופיגועים לאורך קווי מסילת הברזל החיג'אזית, שפגעו בתחבורה ובאספקה. הטורקים מצידם השתדלו למנוע כל מידע על כך שמתחולל מרד אי-שם במדבר.
 
 
[[קובץ:Henry McMahon cropped.JPG| שמאל|ממוזער|200px|הנרי מקמהון]]
בשנים 1915–1916 התקיימה חליפת מכתבים{{הערה|[http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/History/hussmac1.html חליפת המכתבים המקורית בין מקמהון לחוסיין] {{אנגלית}}}} בין [[הנרי מקמהון]], שהיה מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין. חליפת המכתבים הייתה משא-ומתן רשמי-למחצה על התנאים שבהם יתמוך חוסיין במרד ערבי במזרח התיכון נגד העות'מאנים, כך שישרת גם את האינטרס הבריטי באזור.
בתחילה היה ברור לבריטים שהם יתמכו בשריף חוסיין אשר יבצע מרד נגד העות'מאנים באזור חיג'אז. אולם בקיץ 1915 התקבל מכתב נוסף מחוסיין, שדרש פתאום שכמעט כל אסיה הערבית תיעשה ממלכה עצמאית הכפופה לשלטונו. דרישתו הבלתי צפויה, עוררה פליאה וצחוק בחוגי הממשל הבריטי בקהיר. יש ששיערו, שהוא דורש כבסיס למשא ומתן, הרבה מעבר למה שזכותו וכוחו מתירים לו לצפות לקבל. הנרי מקמהון לא רצה לייאש את חוסיין, והשיב לו בתחילה באדיבות שיש לדחות את הדיון על הגבולות עד תום המלחמה. אולם דרישה פתאומית זו לא הייתה מעשה חסר שחר, אלא נבעה מפגישותיו בדמשק של פייצל ותקוותו של חוסיין שהצלחה בריטית תסייע לטענתו למנהיגות של הערבים.
 
במקביל לדרישה פתאומית זו, התרחשה עריקתו של הקצין העות'מאני '''מוחמד שריף אל-פארוקי''' שהיה חבר באגודת-סתר בדמשק. העריק הצעיר התיימר להיות דובר אגודת-הסתר '''אלאחד'''. הדבר שהעניק מהימנות ליומרתו, היה העובדה שהוא הכיר את פרטי ההתכתבות הבריטית עם השריף חוסיין (ההיכרות הזו, מתוך פגישת פייצל בדמשק). אל-פארוקי דרש שבריטניה תתחייב לתמוך במדינה ערבית עצמאית בגבולות שחוסיין התווה. לכן נדמה היה לאנשי המודיעין הבריטי שהזהות בין שתי מערכות הדרישות (של חוסיין ושל אל-פארוקי) אינה מקרית, מכיוון שהן גם תאמו את הדרישות של '''אלמצרי''' (מייסד האחאחד) ושל גולים ערבים אחרים בקהיר. מסקנת אנשי המודיעין הייתה, שאם אכן אגודות-הסתר תומכות בחוסיין אז צריך לחדול מלראות בו כמייצג של המגזר שלו בלבד בחצי האי ערב. שהרי אם אגודות הסתר הערביות הן חזקות כפי שאל-פארוקי הציג אותן, אז חוסיין מייצג בעצם מאות אלפי חיילים עות'מאנים ומיליוני אזרחים ערבים באימפריה העות'מאנית.
 
אל-פארוקי הזהיר את אנשי המודיעין הבריטי, שעליהם להשיב לחוסיין מיד. לפי טענתו, אם הם מעוניינים ש"אלאחד" ינהיג התקוממות ערבית, עליהם לערוב לעצמאותו של המזרח התיכון דובר הערבית. הוא הגיש לבריטניה [[אולטימטום]], וקצב לה רק שבועות בודדות להיענות להצעה; אם לא תיענה ההצעה, הוא אמר שהתנועה הערבית תעניק את תמיכתה לגרמניה ולעות'מאנים. אנשי הממשל הבריטי בקהיר חשו כי השאלה הערבית מתקרבת לנקודת משבר. הם האמינו שמעבר לקווי האויב קיים ארגון חזק ושהצעות השריף חוסיין בעצם באו מן הארגון הזה, וחששו שאם לא יגיעו איתו להסכמה, הערבים יעברו למחנה האויב. הם האמינו שהתקוממות ערבית תאפשר להם להציל את צבאות מעצמות-הברית שנלחמו על חייהם בשולי חצי-האי גליפולי שבדרדנלים. אנשיו של קיצ'נר בקהיר פנו להנרי מקמהון, ללכת לקראת הדרישות הערביות, אף על פי שלא נטה לכך.{{הערה|דוד פרומקין, השלום האחרון, כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1914–1922, הוצאת דביר, 1994, עמודים 150-147}}
מקמהון שלח מכתב תשובה לשריף חוסיין, ב-[[24 באוקטובר]] 1915. להלן תמצית המכתב:
 
ארץ-ישראל במיוחד, הייתה סוגיה קשה ושנויה במחלוקת: הציונים התמרמרו על שחיקתה ההדרגתית של "הצהרת בלפור" ועל השתמטותה של ממשלת בריטניה ממילוי התחייבויותיה לפי תנאי המנדט; וערביי ארץ-ישראל הוקיעו את הצהרת בלפור כשורש כל צרותיהם. הם טענו כי הנרי מקמהון, הנציב העליון במצרים, הבטיח במכתב מ-24 באוקטובר 1915, עצמאות לערבים. לטענתם, הופרה ההבטחה הזו. אותו מכתב, ניצב במוקד המחלוקת, ושימש מושא לפלפולים שדשו בכל תג שבו.
 
למרות הכחשות רשמיות חוזרות ונשנות, הרעיון שממשלת בריטניה קיבלה על עצמה התחייבויות סותרות, סירב להיעלם. אימצו אותו כמה אינטלקטואלים בריטים. ביאטריס וב רשמה ביומנה ב-[[26 באוקטובר]] [[1930]] : "האיש במקום נתן הבטחות לערבים, והקבינט הבריטי נתן הבטחות ליהודים". בשלהי שנות השלושים חזר [[ארנולד טוינבי]] (שעבד כפקיד במשרד החוץ עד אביב [[1919]]) על הטיעון הזה בהזדמנויות רבות. הופעת ספרו של [[ג'ורג' אנטוניוס]] "התעוררות הערבים" הפיצה את הרעיון שהבריטים הונו את הערבים. לימים נעשה ספר זה מקובל כמקור מוסמך ליחסי האנגלים והערבים בימי מלחמת העולם הראשונה.
ההיסטוריון ישעיהו פרידמן חקר את התעודות מהארכיון הרשמי הבריטי, ומסקנתו היא שהערבים לא צודקים בטענותיהם. את עיקרי ממצאיו הוא הפנה ושלח לארנולד טוינבי, ששלח אליו את תגובתו.
[[קובץ:G. Antonius.jpg|180px|ממוזער|שמאל|ג'ורג' אנטוניוס - מחבר הספר "התעוררות הערבים"]]
 
==קביעת גבולות ארץ ישראל==
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, לא הייתה ארץ ישראל אלא מושג היסטורי. גבולותיה באותה עת לא תאמו לגבולותיה ההיסטוריים. גם הגבולות ההיסטוריים השתנו פעמים רבות החל מההבטחה האלוהית ל[[אברהם]] ({{תנך|בראשית|יב|א|ג|קצר=כן}}) ועד ליציאה ל[[גלות (יהדות)|גלות רומא]], אולם גבולות ה[[התנחלות השבטים|התנחלות]] של [[שנים עשר השבטים]], נחשבו לגבולות ההיסטוריים של [[עם ישראל]] ({{תנך|יהושע|יג|קצר=כן}}).
 
===גבולות הארץ לפי "הסכם סייקס-פיקו"===
</gallery>
|}
 
 
==ראו גם==