כישור (טווייה) – הבדלי גרסאות
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: אחר כך, ]] |
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
| שורה 12: | שורה 12: | ||
הכישור מוזכר ב[[מקרא]] פעם אחת בלבד ( [[מילה יחידאית]] ), בשיר המפורסם הפותח במילים "[[אשת חיל|אשת חיל מי ימצא]]" (משלי פרק לא), בו נאמר (פסוק יט): "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶך". |
הכישור מוזכר ב[[מקרא]] פעם אחת בלבד ( [[מילה יחידאית]] ), בשיר המפורסם הפותח במילים "[[אשת חיל|אשת חיל מי ימצא]]" (משלי פרק לא), בו נאמר (פסוק יט): "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶך". |
||
אגדה נוספת בה מוזכר הכישור ופלך הוא "עוץ לי גוץ לי", שבו הייתה צריכה בת הטוחן לטוות זהב מקש. במחזה שכתב אברהם שלונסקי כתוב "(בת הטוחן): מה זאת נטפל עליי המלך?/ שוב עליי לטוות בפלך/לטוות מקש זהב טכור/ואיזה לילה, איזה קור." |
|||
==קישורים חיצוניים== |
==קישורים חיצוניים== |
||
גרסה מ־04:42, 9 בנובמבר 2018
כישור הוא מכשיר ששימש לטווייה כבר בעת העתיקה ואחר כך בתקופת ימי הביניים, ביחד עם פלך או עם גלגל טווייה. טוויית הצמר, שהייתה אחת מהמלאכות העיקריות שניצבו בפני הנשים בתקופה זו, נעשתה על ידי סיבוב הכישור ופיתול סיבי הצמר סביבו, דבר שגרם להם להתלפף לכדי חוט אחיד.
מיומנות הטוויה הייתה מיומנות נדרשת ביותר מנשות התקופה, ולכן כל ילדה בתקופה זו למדה להשתמש בכישור, ונדרשה לעשות זאת על מנת לעזור בנטל הכנת הבגדים לבני הבית. במקרא נזכרות הנשים כמי שעוסקות במלאכת הטוויה "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו"(ספר שמות, פרק ל"ה, פסוק כ"ה)וכן "וכל הנשים בחכמה...טוו את העזים"(ספר שמות, פרק ל"ה, פסוק כ"ו).
עם המהפכה התעשייתית והמצאת מנוע הקיטור, הוחלפו הכישור והפלך, שהיו עד אז הדרך היחידה לטוויית חוטים לבגדים, על ידי המכונות, והשימוש במכשירים אלו פסק.
הכישור כסמל
הכישור והפלך מסמלים מלאכה נשית, מאחר שכמעט כל אישה ידעה לטוות (להבדיל מאריגה שהייתה מסובכת יותר). במעשייה היפהפייה הנרדמת מטילה המכשפה הרעה קללה על הנסיכה, ואומרת שתידקר על ידי כישור.
הכישור מוזכר במקרא פעם אחת בלבד ( מילה יחידאית ), בשיר המפורסם הפותח במילים "אשת חיל מי ימצא" (משלי פרק לא), בו נאמר (פסוק יט): "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶך".
אגדה נוספת בה מוזכר הכישור ופלך הוא "עוץ לי גוץ לי", שבו הייתה צריכה בת הטוחן לטוות זהב מקש. במחזה שכתב אברהם שלונסקי כתוב "(בת הטוחן): מה זאת נטפל עליי המלך?/ שוב עליי לטוות בפלך/לטוות מקש זהב טכור/ואיזה לילה, איזה קור."
