שבע האמנויות החופשיות

שבע האמנויות החופשיות, פרנצ'סקו פזלינו, 1450

שבע האמנויות החופשיות, איור מתוך גן התענוגות מאת הראד פון לנדסברג (המאה ה-12). במרכז: סוקרטס ואפלטון.

שבע האמנויות החופשיות (לטינית: Septem artes liberales) היו מקצועות הליבה שנלמדו בבתי הספר הקתדרליים והנזיריים בימי הביניים. מקצועות אלו נחשבו לידע בסיסי והכרחי למי שרצה ללמוד מדעים גבוהים באותה תקופה.

פירוש המילה artes בהקשר זה אינו אמנות במשמעותה המודרנית כי אם "מקצוע" או "עבודה". התואר "חופשיות" נבע מהעובדה שרק אנשים חופשיים הורשו ללמוד אותן.

שבע האמנויות היו:

• שלוש הדרכים:

1. גרמטיקה
2. רטוריקה
3. לוגיקה

• ארבע הדרכים:

1. אריתמטיקה
2. גאומטריה
3. מוזיקה
4. אסטרונומיה

הטריוויום (לטינית: trivium, "שלוש הדרכים") הן שלוש אמנויות היסוד: דקדוק, רטוריקה ולוגיקה. הטריוויום היה נלמד בשנים הראשונות באוניברסיטאות ונחשב רק כהכנה ללימודים יותר מתקדמים, הקואדריוויום.

הקואדריוויום (לטינית: Quadrivium, "ארבע הדרכים") הן ארבע האמנויות המתקדמות מתוך שבע האמנויות החופשיות: אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. הקואדריוויום נלמד לאחר סיום לימודי הטריוויום באוניברסיטאות, והוא נחשב כהכנה ללימודים מתקדמים יותר של פילוסופיה ותאולוגיה. על הקואדריוויום נאמר: ”אריתמטיקה היא חקר המספרים הטהורים, גאומטריה היא חקר המספרים במרחב, מוזיקה היא חקר המספרים בזמן, ואסטרונומיה היא חקר המספרים במרחב ובזמן.”^{[דרוש מקור]}

את התואר Baccalauréat טבעו בצרפת, שם ניתן התואר לתלמידים שסיימו את לימודי הטריוויום באוניברסיטת פריז. מאוחר יותר הפך תואר זה ל-Bachelor of arts
(בוגר אוניברסיטה), מונח המשמש עד היום כתואר ראשון במוסדות אקדמיים בישראל ובמדינות רבות אחרות.

שבע החכמות בספרות ישראל

שבע האמנויות החופשיות של האוניברסיטה הימי-ביניימית נקראו בספרות ישראל לדורותיה 'שבע החכמות' - אלה נחשבו מייצגות את כלל גופי הידע של חכמות הגויים. לתפיסה זו תרמה העובדה כי המספר שבע הוא מספר טיפולוגי בתרבות היהודית. בהתאם לכך פורשו גם פסוקים מקראיים, למשל: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (משלי ט:א). ר' נחמן מברסלב פירש בהתאם למספר 'שבע החכמות' גם את הפסוק (משלי, כד:טז) "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה". לפי פירושו, הצדיק הלומד את שבע חכמות הגויים על מנת להגיע באמצעותם אל האמת, יפול מצדקתו ויכשל ברשעתו באשמתם, והדרך אל האמת הדתית היא לקום מהם, כלומר לקפוץ ולהיפטר מן החכמות אל האמונה הדתית הפשוטה. לעומת גישתו השלילית ל'שבע החכמות', היו הוגים יהודיים שדוקא הטיפו לתלמיד החכם להשתלם בחכמות הגויים לצד חכמת התורה, ואף אלה דיברו לעיתים על לימוד 'שבע החכמות'. ידועה במיוחד האמירה המובאת בשמו של הגר"א (בספר 'קול התור'), ולפיה לימודן של שבע החכמות מומלץ לתלמיד החכם, ושם מופיע פירוטן כך: א) חכמת החשבון התכונה והמדידה. ב) חכמת היצירה וההרכבה. ג) חכמת הרפואה והצמיחה. ד) חכמת ההגיון הדקדוק והמשפט. ה) חכמת הנגינה והקדושה. ו) חכמת התיקון והשילוב. ז) חכמת הביגו"ר (בין גשם ורוח) וכחות הנפש. פירוט יהודי קדום הרבה יותר (במאה ה14) של 'שבע החכמות' מופיע בפירושו של רבנו בחיי בן אשר על פרקי אבות (פרק ג, אות יח) ואלו הן: א) חכמת התכונה ב) חכמת המדידה ג)חכמת היצירה ד) וההרכבה ה) חכמת ההגיון ו) חכמת הנגינה ז) חכמת הביגור. ובלשון ימינו: אסטרונומיה, מתמטיקה, הנדסה, פיזיקה, לוגיקה, מוזיקה, פילוסופיה. רבי יעקב פרובנציאלי (כלומר איש יהדות פרובנס הימי-ביניימית) קרא אף הוא לתלמידי החכמים לעסוק בלימוד "שבע החכמות", וכתב: "כל חכמה מהז' חכמות המדעיות היא משובחת בעיני חכמינו ואהבו אותה אהבה גמורה. ומעולם לא תמצא בשום הגדה בעולם, לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בשום מדרש, שגינו הם ז"ל שום חכמה".

ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.