פקיעין – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לאנטנה
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 14: שורה 14:
[[קובץ:PikiWiki Israel 8860 statue of birds in pekiin.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פסל היונים בכניסה הצפונית לפקיעין]]
[[קובץ:PikiWiki Israel 8860 statue of birds in pekiin.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פסל היונים בכניסה הצפונית לפקיעין]]
[[קובץ:2016 WLM - OVEDC - PEKIIN - ELEF MILIM 58.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פסל [[סולטאן אל-אטרש]] (משמאל) בכיכר המעיין בפקיעין]]
[[קובץ:2016 WLM - OVEDC - PEKIIN - ELEF MILIM 58.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פסל [[סולטאן אל-אטרש]] (משמאל) בכיכר המעיין בפקיעין]]
'''פְּקִיעִין''' (ב[[ערבית]] '''البقيعة''', אלְ-בֻקַיְעַה) היא [[מועצה מקומית]] ב[[מחוז הצפון]] ב[[ישראל]]. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת [[1958]]. פקיעין שוכנת ב[[הגליל העליון|גליל העליון]], מערבית ל[[בית ג'ן]] ודרום-מזרחית ל[[מעלות-תרשיחא]]. אוכלוסיית היישוב היא [[דרוזים|דרוזית]] ברובה.
'''פְּקִיעִין''' (ב[[ערבית]] '''البقيعة''', אלְ-בֻקַיְעַה) היא [[מועצה מקומית]] ב[[מחוז הצפון]] ב[[ישראל]]. הישוב נמצא בגובה שבין 590-650 מטר מעל פני הים. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת [[1958]]. פקיעין שוכנת ב[[הגליל העליון|גליל העליון]], מערבית ל[[בית ג'ן]] ודרום-מזרחית ל[[מעלות-תרשיחא]]. אוכלוסיית היישוב היא [[דרוזים|דרוזית]] ברובה.


==היסטוריה==
==היסטוריה==

גרסה מ־16:32, 9 בינואר 2019

פקיעין
מראה כללי של פקיעין
שם בערבית البقيعة
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז הצפון
מעמד מוניציפלי מועצה מקומית
ראש המועצה סויד סויד
גובה ממוצע[1] ‎615 מטר
סוג יישוב יישוב 5,000‏–9,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף פברואר 2024 (אומדן)[1]
  - אוכלוסייה 6,177 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה ארצי[2] 220
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎1.1% בשנה
    - מאזן מפוני חרבות ברזל[3] ‎0.01 אלפי תושבים
  - צפיפות אוכלוסייה 1,101 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות ארצי[2] 168
תחום שיפוט[4] 5,610 דונם
    - דירוג ארצי[2] 181
32°58′23″N 35°19′36″E / 32.973089669832°N 35.3267111812609°E / 32.973089669832; 35.3267111812609
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2019[5]
5 מתוך 10
    - דירוג ארצי[2] 138
מדד ג'יני
לשנת 2019[4]
0.3898
    - דירוג ארצי[2] 160
לאום ודת[4]
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
אוכלוסייה לפי גיל[4]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 7.3%
גילאי 5 - 9 7.7%
גילאי 10 - 14 7.3%
גילאי 15 - 19 7.9%
גילאי 20 - 29 17.2%
גילאי 30 - 44 21.3%
גילאי 45 - 59 17.4%
גילאי 60 - 64 4.7%
גילאי 65 ומעלה 9.2%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
חינוך[4]
סה"כ בתי ספר 3
–  יסודיים 2
–  על-יסודיים 2
תלמידים 945
 –  יסודי 502
 –  על-יסודי 443
מספר כיתות 38
ממוצע תלמידים לכיתה 26.0
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021)
פרופיל פקיעין נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
אתר המועצה
בכיכר המרכזית והעתיקה ביישוב
בית משפחת זינאתי - שומרי בית הכנסת העתיק
אכסניית "פקיעין לנצח" שעלתה באש באוקטובר 2007
פסל היונים בכניסה הצפונית לפקיעין
פסל סולטאן אל-אטרש (משמאל) בכיכר המעיין בפקיעין

פְּקִיעִיןערבית البقيعة, אלְ-בֻקַיְעַה) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. הישוב נמצא בגובה שבין 590-650 מטר מעל פני הים. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958. פקיעין שוכנת בגליל העליון, מערבית לבית ג'ן ודרום-מזרחית למעלות-תרשיחא. אוכלוסיית היישוב היא דרוזית ברובה.

היסטוריה

בקרבת היישוב התגלתה מערת קבורה כלקוליתית המעידה על התיישבות במקום שהתקיימה בין השנים 4,500 -3,500 לפני הספירה בערך ובה שכנו תושבים לבנטיניים מקומיים שנקברו לצד מהגרים מאיראן ומהרי הזגרוס[6]. קיימת סברה לפיה שם היישוב הקדום היה בקע ולא פקיעין. המעתק הערבי בשמות המקומות נטה להחליף פ' שמית דגושה בפ' רפויה כדוגמת "פלסטין" שמקורה מהמלה "פלשתינה". רק פ' יוונית שונתה על ידי הערבים לב' כדוגמת בניאס (פניאס) ונבלוס (ניאפוליס). לכן לא סביר כי פקיעין תהפך לבקעיה.[7]

פקיעין בתקופת ההתנחלות בני ישראל ובית ראשון

על פי הארכאולוג יוחנן אהרוני בספרו התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, נמצאו בתל חרשים מדרום וצמוד לפקיעין של היום מכלול של מבנים מתקופת התנחלות בני ישראל בארץ במאה ה-13 לפנה"ס. כאן נמצאו מפעל לבניית כלים מברונזה וכן קנקנים עם "שפת צווארון" כמו שנמצאו בשילה וביהודה מאותה תקופה. על פי יצחק בן צבי בספרו שאר ישוב, תל חרשים הייתה מקום ההתיישבות הקדום בפקיעין. על פי אהרוני לאורך בקעת פקיעין ובסמוך לה היו כעשרה מקומות התיישבות מתקופת בית ראשון כמו חרבת אסל, חרבת עובד, חרבת ג'וס ועוד.

תקופת הבית השני

כפר בקע (בקה) מוזכר מספרו של יוסף בן מתתיהו מלחמת היהודים כגבולו הצפוני של הגליל העליון[8]

תקופת המשנה

כפר בשם פקיעין מוזכר בתוספתא על מסכת סוטה פרק ז, משנה ט:

"מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהושע בפקיעין (גרסה אחרת: 'מפקיעין') אמר להם ר' יהושע מה חדוש היה בבית המדרש היום..."

ההבדל בין הגרסאות רלוונטי לזיהויה של פקיעין מימי המשנה. אם הנוסח הנכון הוא "בפקיעין" אזי פקיעין מימי המשנה מצויה בין לוד ליבנה, הרחק מפקיעין שבגליל. אם הנוסח הנכון הוא "מפקיעין", אין לשלול בוודאות את זיהויה של פקיעין הגלילית של ימינו כפקיעין מימי המשנה. בספרות התנאים מקור נוסף שיש הנוהגים לראות בו כמדבר בפקיעין בימי המשנה.

במדרשים רבים בימי מרד בר כוכבא נזכר כי רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר נמלטו מפני השלטון הרומאי והסתתרו במערה. במדרש קהלת רבה י, יא מובא סיפור הדברים בנוסח הבא:

"רשב"י ורבי אלעזר בריה הוון טמירין במערתא דפקע י"ג שנין בשמדא" (תרגום: רשב"י ובנו ר' אלעזר התחבאו במערת פקע שלוש עשרה שנים בימי השמד)

ניתן לסבור שהביטוי "במערתא דפקע" מכוון למערה בכפר פקיעין. בפקיעין מערה המזוהה עם מערה זו. במקור מקביל מדרש זה הנמצא במדרש פסיקתא דרב כהנא על פרשת בשלח הגרסה היא "במערתא דבקע", וגם כאן יש המבקשים לראות בכך ביטוי המכוון למערה בכפר פקיעין. בגירסתו של הרב אליקים כרמולי למדרש זה נאמר "במערתא ואתבקע ונפיק להון חרובין למיכל".[9] גרסה זו ורבות אחרות שאינן מזכירות את הדיבור "במערתא דבקא" או "במערתא דפקא" אלא "במערתא" בלבד, מקשות על זיהוי פקיעין כמקום בו עוסקים המדרשים.[10] לאור זאת אין וודאות שפקיעין של ימינו היא היא פקיעין עיירתו של רבי יהושע בן חנניה ובמערה אשר בה הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו. על פי יצחק בן צבי שמה של פקיעין בזמן בית שני היה "תקוע",[11] ישוב המוזכר בהקשר לזיתיו המשובחים, וכמקום בית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי. עם זאת, זיהוי אחר לתקוע הגלילית הוא בחורבת שמע, הסמוכה למירון.

ימי הביניים

תחילתו של היישוב המוסלמי והדרוזי במקום הוא במאה ה-11, ואילו הנוצרים הגיעו אליו עם תחילתם של מסעי הצלב בסוף אותה מאה. פלחים (עובדי אדמה) יהודים בפקיעין הוזכרו בשנת 1522 (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי משה באסולה, שספר על מנהג שרווח בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את פקיעין בפסח שני. באותה העת נקרא הכפר בשמו הערבי 'בקיעה'. גם בתשובה בשו"ת המבי"ט מכונה הכפר בשמו הערבי. בשנת תק"ב 1742 שהו ר' חיים אבן עטר וחבורתו במקום עד שהחליטו לעבור לירושלים. השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת 1765 אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם 'פקיעין'. לפי דבריו באותה העת היו בכפר כחמישים יהודים 'בעלי בתים' כלומר חמישים משפחות יהודיות. חסידים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת עליית תלמידי הבעל שם טוב והתיישבו בצפת, נרדפו בה בעקבות הפולמוס נגד החסידות. חלקם עברו בשנת 1781 להתגורר בטבריה והנותרים עברו בשנת 1785 לפקיעין. בשנת 1837 (תקצ"ז) באה קבוצה נוספת של יהודים אשכנזים להתיישב בפקיעין אך התיישבות זאת נכשלה. ככלל הורכבה יהדות פקיעין בעיקר מיהודים ספרדים. לפי רשימות המסים של הממשל העות'מאני ("דפתר"), היו ביישוב באמצע המאה ה-16 בין 33 ל-45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא-הכהן, משפחת כהן-עודי ובני משפחת זינאתי, שנשארה בכפר עד יום זה. יתר תושביו היו דרוזים ונוצרים. המסורות המשפחתיות של משפחות אלו רואות בהם יהודים שלא גלו מהארץ מעולם, ולכן אינם משתייכות לאחת מעדות ישראל שהתפתחו בגולה.

העת החדשה

רבים מחוקרי ארץ ישראל במאה ה-19 שיערו שישוב יהודי התקיים באתר פקיעין מימי בית שני.

היהודים בפקיעין נותרו מבודדים מאחיהם בערים הקרובות והתפרנסו מעבודת אדמה, כמו יהודי שפרעם. הם לא שלחו שד"רים, ורק החזן של הקהילה היה עולה לירושלים מדי פעם לקבץ נדבות - וכך ידעו יהודי ירושלים על קיומם. אברהם לונץ ציין בלוח ארץ ישראל שהיהודים בעיר דמו לערבים בכל פרט ומנהג מלבד חוטמם, ושהנשים העבריות נראו בדיוק כמו נשות הדרוזים והנוצרים.

ב-1765 חיו בכפר 50 משפחות יהודיות על פי עדותו של שמחה מזאלאזיץ. בשנת ה'תקל"ח 1778, עלה המנהיג החסידי רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ וראשית התיישבותו עם חסידיו היה בפקיעין וכך אמר: "אם אזכה להיות בפקיעין שנה שלמה - אביא את המשיח".[12] אולם בגלל תקיפת זאבים את ילדי המקום, נדמה היה לו כי יש כאן התערבות של כוחות הרע ולכן, עזב הוא וחסידיו את פקיעין. ב-1789 דווחה איגרת חסידים על 20 משפחות בלבד, כפי שהעיד שנית דוד דבית הלל בשנת 1824. על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי, בשנת 1839 היו בפקיעין 75 יהודים ספרדים.[13]

בשנות השבעים של המאה ה-19 נמצאו בעיר כ-70 יהודים או תריסר משפחות על פי רחמים יוסף אופלטקה (1876) ומשה ריישר. ב-1883 דיווח לורנס אוליפנט כי אוכלוסיית פקיעין כוללת 80 משפחות דרוזיות, 40 משפחות נוצריות-יווניות ן-20 משפחות יהודיות המונות כ-120 נפש[14] ואברהם בארג אמד את מספר היהודים במאה נפשות. יחיאל מיכל פינס שהתגורר בצפת וביקר בפקיעין מצא שם 87 יהודים ו-22 משפחות, כולם עובדי אדמה דוברי ערבית, כפי שפרסם במאמר בעיתון המליץ בשנת 1886. הוא הוסיף וסיפר כי גבו מהם אוספי המסים סכום משולש מזה ששילמו שאר בני הכפר, כפי שציינו גם מבקרים אחרים. לקראת סוף המאה ה-19 נחשפו יהודי פקיעין לתמיכה לה זכו בני המושבות והחלו גם הם לאסוף תרומות עבור רכישת אדמות והקמת בתים. דוד שו"ב מצא בפקיעין 18 משפחות יהודיות ב-1893. אברהם לונץ קבע שבפקיעין היו ב-1895 כ-20 משפחות יהודיות.[13]

המאה ה-20

יהודי פקיעין בתחילת שנות ה-30

בשנת 1922 ביקר במקום יצחק בן צבי, שהיה אז מראשי היישוב היהודי וחוקר, ובעקבות הקשר שנוצר עם יהודי פקיעין סייע להם בדרכים רבות, כדוגמת סיוע בהקמת בית ספר ושכירת מורה, ובתחומים נוספים. ביוזמתו תיעדה רבקה אלפר את קורותיה של משפחת זינאתי בספרה 'אנשי פקיעין'. במפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו בפקיעין 799 תושבים ו-190 בתים. באותה העת הרכב האוכלוסייה בכפר היה 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 מוסלמים ו-52 יהודים.

היישוב היהודי הלך והתדלדל בשל המצב הכלכלי הרעוע באזור הספר, התפתחות היישוב החדש בארץ שמשכה אליה חלק מהמשפחות המקומיות, וההתדרדרות במצב הביטחוני עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי ומיקומה של פקיעין בסביבה ערבית צפופה. ביולי 1938, בעקבות המרד הערבי הגדול ואירוע טרור בו נהרגו ערבים רבים בחיפה בידי האצ"ל,[15] פשטו אנשי כנופיות מתרשיחא וסוחמאתא על יהודי פקיעין, במטרה להורגם כנקמה. חלק מתושבי פקיעין הדרוזים סייעו לתושבים היהודים להסתתר, בעוד מרבית תושבי המקום עמדו מנגד. אנשי הכנופיות לכדו שניים מבני משפחת זינאתי ותכננו להוציאם להורג בכיכר המעיין במרכז הכפר, ונסוגו מכוונתם רק בעקבות התערבותו של כאמיל חוסיין אפנדי שהובהל למקום, ובלחץ שכני המשפחה שהציעו עז כפדיון נפש עבורם. בעקבות האירוע עזבו שארית יהודי פקיעין את המקום, ועברו לחיפה, חדרה ומגדל.[16]

בשנת 1940 חזרה לכפר משפחת זינאתי, אחת מהמשפחות היהודיות הוותיקות בפקיעין. בראשית מלחמת העצמאות נאלצה המשפחה לעזוב שוב את המקום, אך חזרה אליו בתום המלחמה.[17]

לאחר הקמת מדינת ישראל

מושב העובדים פקיעין חדשה הוקם בשנת 1955 צפונית לפקיעין ועל גבעה המכונה בפי הערבים ראש עובד (כנראה התייחסות לחורבת עובד). אחדים מבני משפחת זינאתי הצטרפו לגרעין המתיישבים אשר הורכב משתי קבוצות עולים ממרוקו. אדמות המושב נרכשו שנה קודם על ידי הקרן הקיימת לישראל. תושבי פקיעין סירבו בתוקף למכור את אדמותיהם ואולם לאחר שמשפחת ח'ורי הסכימה למכור חלק מאדמותיה, עשו זאת יתר התושבים.

בשנת 1955 הוקמה בפקיעין מועצה מקומית נבחרת ויוסף חסין עלי (בק) היה לראש המועצה הראשון. עד לאותה העת התנהלו ענייניו של הכפר על ידי המוכתר שמונה על ידי הממשל הצבאי הישראלי. לפי ספרו של ד"ר הלל כהן, גורמים בשב"כ ובממשל הצבאי ניסו למנוע את הקמת מועצה נבחרת משום שחששו שהקמתה תביא לחיזוקה של מפלגת מק"י ברחוב הדרוזי.[18]

במהלך השנים פעל יצחק בן צבי ונוספים לחידוש היישוב היהודי בפקיעין, אך הניסיון נתקל בקשיים רבים. כחלק מהנסיונות יוסד במקום סניף של ישיבת התפוצות שנסגר כעבור זמן קצר, ונערך ניסיון שכשל לפתיחת סניף מקומי של ישיבת ההסדר במעלות.[16]

בשנים האחרונות הסוכנות היהודית וקק"ל רכשו 12 מבנים נטושים במרכז הכפר במטרה לעבות את היישוב היהודי בפקיעין העתיקה, ואולם לא ניתן היה לאכלסם בשל מצבם הרעוע. במקביל, עסקו עמותות יהודיות ברכישת בתים ביישוב על מנת ליישב בהם יהודים.[19] מנגד לניסיונות לקיים דו-קיום הצטברו עדויות להתנכלויות של החברה הדרוזית בפקיעין לחלק מהיהודים המתגוררים בה ולקבוצות המבקרות במקום,[20] וזאת עקב התנגדותם לכניסת אוכלוסייה יהודית למקום.

באוקטובר 2007, התחוללו מהומות קשות ביישוב על רקע התנגדות להקמת אנטנה סלולרית בסמוך ליישוב, ואלה גלשו לחטיפת שוטרת, פציעת שוטרים, גרימת נזק לניידות, גניבת ציוד מתוכן, ולפגיעה בבתי היהודים על ידי תושבי המקום הדרוזים. דו"ח הוועדה המשטרתית שחקרה את האירועים קבע שהרקע להם היה לאומני. בעקבות האירועים עזבו חלק מהמשפחות היהודיות את היישוב.[21]

דמוגרפיה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף פברואר 2024 (אומדן), מתגוררים בפקיעין 6,177 תושבים (מקום 220 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.1%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 99.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 7,065 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).[22] 76% מאוכלוסיית פקיעין היא דרוזית, 22.3% נוצרים והיתר ערבים מוסלמים. עוד מתגוררות בכפר משפחות יהודיות ספורות.

הכפר מח'ול - בוקייעה אל ע'רביה

הכפר מח'ול, הנקרא באופן רשמי "בוקייעה אל ע'רביה" או "פקיעין המערבית", הוא כפר נוצרי המשתייך מוניציפלית לפקיעין ומצוי צפונית מערבית לפקיעין, במרחק כ-3 קילומטר. בין מח'ול לפקיעין נמצאת פקיעין החדשה. הכפר מח'ול הוקם על ידי תושבים נוצריים של פקיעין ונחשב לכפר הערבי היחידי שהוקם לאחר הקמת מדינת ישראל. הכפר החל בבית אחד שנבנה על ידי נעים מח'ול, שבנה בית על אדמתו ללא היתר בניה. בג"ץ הוציא צו ביניים שמנע את הריסת הבית ולאחר מכן הושגה פשרה וניתן למח'ול להמשיך לקיים את ביתו. בהמשך, בהשתדלות של נשיא המדינה יצחק בן צבי, שהיה מקורב לאנשי פקיעין, ניתנו היתרי בנייה לעוד תושבים של פקיעין והכפר התפתח לכ-300 בתים בהם מתגוררים מעל 700 תושבים.[23][24]

אתרים בפקיעין

בית "מורשת כהנים"
המערה בה התחבא הרשב"י ע"פ המסורת
בית הכנסת היהודי העתיק בפקיעין

בית הכנסת העתיק של פקיעין

ערך מורחב – בית הכנסת העתיק בפקיעין

בשנת 1873 (תרל"ג) שופץ ונחנך בית הכנסת במרכז הכפר, במימונו של יהודי מביירות בשם רפאל הלוי. כתובת המנציחה את תרומתו חקוקה על משקוף המבנה. המסורת המקומית מספרת שבית הכנסת הוקם במקום בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. בשנים 1926 ו-1930 התגלו בבית הכנסת שני לוחות אבן עתיקים אשר הוצבו בבית הכנסת בשימוש משני בעת הקמתו [דרוש מקור]. התברר כי אלו לוחות אבן מימי בית שני אשר היו ככל הנראה חלק מבית כנסת קדום [דרוש מקור]. על שני לוחות האבן תבליטים: באחד של מנורה ולמרגלותיה שופר ומחתה מצדה האחד ולולב מצדה השני. על לוח האבן השני תבליט שער מפואר ולצידו שני עמודים שמעליהם מעין קונכייה. מקובל להניח שהתבליט מתאר ארון קודש.

חזית בית הכנסת הופיעה על צדו האחורי של שטר 100 ש"ח הקודם, מכיוון שיצחק בן צבי שדיוקנו מופיע על השטר, חקר בין היתר בספרו שאר ישוב את היישוב היהודי בפקיעין והיה פטרונו.

מערת הרשב"י

ערך מורחב – מערת רבי שמעון בר יוחאי

על פי המסורת בפקיעין נמצאת מערה בה התחבאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו מפני הרומאים, ובה כתבו את ספר הזוהר.

כיום רוב המערה חסומה עקב מפולות וניתן להיכנס רק לתחילתה. רבים נוהגים לפקוד את המערה בהילולת הרשב"י ל"ג בעומר, ללמוד בה זוהר ולהדליק נרות. על פי המדרש עץ חרוב גדל ליד המערה ומעיין פרץ בסמוך לה כדי לספק את צורכיהם, עד היום קיים עץ חרובים ענק בפתח המערה. עד היום, המקום נחשב לקדוש גם בעיני תושביה הלא יהודיים של פקיעין. תושבי הכפר הנוצרים והדרוזים מכנים את המערה בשם “בני יעקב”. יהודים וערבים כאחד מניחים נרות, מטבעות ופכי שמן, בפתח המערה.[25]

קבר רבי יוסי דמן פקיעין

הציון בפקיעין. יש המייחסים אותו לרבי יוסי דמן פקיעין, ויש לרבי יוסי בן לקוניא.

בשיפולי פקיעין נמצא קברו של התנא רבי יוסי דמן פקיעין, שנקרא על שם המקום. בספר הזוהר מובא שרבי יוסי דמן פקיעין נקבר בידי התנא אלעזר וה"חבריא". כיום מסביב לקבר יש גינות ירק ונובע מעין "אל-בלד".[26]

על פי המסורת, כל מי שהייתה לו התלבטות מיוחדת היה פוקד את הקבר ומבקש שיצליח בזכות הצדיק. האגדה מספרת שרבי אברהם (ראבה) תומא שהתגורר בפקיעין, ראה פעם פתח קטן במערת הקבר, תומא הכניס מקל כדי לבדוק את עומק המערה ומייד הרגיש שהמקל נמשך מידו. באותו לילה נגלה אליו הצדיק ואמר לו שמשום שהפריע לו באמצע תפילת שמונה עשרה, בנו ייפטר מן העולם, וכך היה.[27][28]

מסורת אחרת קושרת את מקום קבורתו של רבי יוסי דמן פקיעין עם קבר הממוקם ביער ביריה, בואכה צפת.[29] ולטענתם הקבר בפקיעין הוא של רבי יוסי בן לקוניא (חמיו של רבי אלעזר בן רשב"י).[30]

בית זינאתי

ערך מורחב – בית זינאתי

בית זינאתי הוא אתר מורשת בפקיעין. אתר המורשת מספר על ההיסטוריה היהודית של פקיעין, ועל משפחת זינאתי שגרה ביישוב מתקופת חורבן בית שני (על פי הסברה).[31] סביב אתר המורשת נמצאים, בין היתר, מערת הרשב"י, בית הכנסת העתיק של פקיעין, הקשורים לסיפור המקום. במרכז המבקרים מתקיימות פעילויות רבות, כגון סיורים לכל המשפחה, מסיק זיתים והצגת תיאטרון.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פקיעין בוויקישיתוף
*אילן גטניו, השומרת האחרונה, באתר ישראל היום, 24 באוגוסט 2018

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
  2. ^ 1 2 3 4 5 לטבלת הדירוג המלא.
  3. ^ מאזן מפוני מלחמת חרבות ברזל: מספר מפונים שנקלטו במועצה המקומית פחות מספר מפונים שפונו ממנה, מבוטא באלפי תושבים. מתוך אתר למ"ס, המתבסס על מערכת "יחד" (של מערך הדיגיטל הלאומי) נכון ל-סוף פברואר 2024 (אומדן).
  4. ^ 1 2 3 4 5 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2021
  5. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
  6. ^ Éadaoin Harney, Hila May, Dina Shalem, Nadin Rohland, Ancient DNA from Chalcolithic Israel reveals the role of population mixture in cultural transformation, Nature Communications 9, 2018-08-20 doi: 10.1038/s41467-018-05649-9
  7. ^ http://www.zeevgalili.com/?p=13803 השתמרות שמות יישובים בארץ ישראל כבסיס לחקירת עברה. ד"ר יואל אליצור
  8. ^ מלחמת היהודים, ספר ג' פרק ג' פסקה א'.
  9. ^ פסיקתא דרב כהנא, מהדורת בובר, דף פח ע"ב, ס"ק קה.
  10. ^ ראו: תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה א', בראשית רבה עט ח, מדרש אסתר רבה ג ד"ה "ממתים ידך ה'", תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'
  11. ^ שאר ישוב
  12. ^ רוזנצוייג, בלום תשס"ו, אוצר ישראל השלם, רסב
  13. ^ 1 2 מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 204.
  14. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 776.
  15. ^ יהודה לפידות, האצ"ל בחיפה האדומה
  16. ^ 1 2 החלום היהודי של פקיעין, באתר ישראל היום, 3 באפריל 2015 00:01
  17. ^ פקיעין שוב פונתה, הצופה, 26 בינואר 1948
    טוביה כרמל, היא לא עזבה את פקיעין, מעריב, 7 בספטמבר 1966
  18. ^ הלל כהן, ערבים טובים, עמ' 197
  19. ^ לילי גלילי, עמותות ימין מנסות לייהד את פקיעין, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2007
  20. ^ אחיה ראב"ד, הסיפורים מפקיעין: שנים של התנכלויות, באתר ynet, 31 באוקטובר 2007
    התלמידים הותקפו; בית הספר הסתיר, באתר חדשות מחלקה ראשונה, 8 בנובמבר 2005
  21. ^ תבנית:בשבע
  22. ^ פרופיל פקיעין באתר הלמ"ס
  23. ^ יוסף אלגדי, אבן היסוד הראשונה של נעים, באתר הארץ, 29 בינואר 2003
  24. ^ ארנון מגן, גליל הגויים משווע ליהודים, דבר, 17 באפריל 1979
  25. ^ המערה, אתר פקיעין
  26. ^ [1]
  27. ^ [2]
  28. ^ רבי יוסף דמן פקיעין, מתוך "מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל"
  29. ^ אתר Mytzadik
  30. ^ להרחבה ראו ספר "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל" בהוצאת אהלי צדיקים, כרך א', עמ' 70
  31. ^ ד"ר רבקה שפק-ליסק, פקיעין- הכפר בו שרדו משפחות יהודיות מימי בית שני עד ימינו