Le Chat Noir

כרזת הקברט, שצויירה על ידי תאופיל סטינלן, 1896

המקום בו פעל המועדון ברחוב ויקטור-מאסה 12, צילום משנת 1929

Le Chat Noir (בצרפתית: "החתול השחור"; לֶה שָא נוּאָר) היה בית קפה ("קפה קונצרט"), ומועדון קברט במונמארטר שבפריז בין 1881 ל-1897 (שיא תקופת ה"בל אפוק"). זהו אחד מהקברטים הראשונים שנוסדו וביססו את הסוגה (יחד עם המולן דה לה גאלט והמולן רוז'), כלומר מקומות בילוי ששילבו שתיית משקאות חריפים בישיבה סביב שולחנות, עם מופע מגוון - מוזיקה, מחול ומערכונים בעלי גוון פוליטי וחברתי מובהק. בעלי המקום היו האמרגן, שהיה לרוב גם מנחה הערב (conférencier), רודולף סאליס (Rodolphe Salis) ושותפו העיתונאי אמיל גודו (Émile Goudeau). מועדון הלילה הוציא לאור גם בטאון בשם Le Chat Noir שכלל את מילות השירים שהועלו על הבמה, תמלילי מערכונים, טורי דעה ואיורים של אורחי המועדון (בהם פול ורלן, קלוד דביסי, אריק סאטי, אריסטיד ברואן, פול סיניאק, אוגוסט סטרינברג, אלפונס אלה, מוריס דונה, רמון קאזס ואנרי טולוז לוטראק).

היסטוריה

המועדון נוסד על ידי סאליס בבניין בשדרות רוששואר (Boulevard de Rochechouart) ‏84 למרגלות גבעת מונמרטר. חבורת כותבים צעירים בראשות אמיל גודו, שכינו עצמם Les Hydropathes ("המפחדים ממים", כלומר שותים רק יין או "חולי הכלבת", כלומר המשוגעים), הפכו את המועדון למקום המפגש הקבוע שלהם וכך העבירו את מוקד הפעילות היצירתית מן הגדה השמאלית, שם נהגו להפגש בביתו של גודו, למונמרטר.

ב-1885 עבר המועדון, שגדל מעבר ליכולת הקיבול שלו, למיקומו ברחוב ויקטור-מאסה 12 (Rue Victor-Massé) בפיגאל. את מיקומו המקורי של המועדון החליף מועדון Le Mirliton (החלילית) של אריסטיד ברואן. במיקום זה זכה המועדון לשיא תהילתו, כאשר קהל המבקרים גדל וכלל את מיטב הכוחות היצירתיים של פריז באותה עת. חלק ניכר מהמופעים במקום נכתבו ובוצעו על ידי אורחיו הקבועים, שחלקם אף תרמו לכתב העת שלו. בכך היה המקום לחממה יצירתית בה הועלו על הבמה מופעים ניסיוניים ואוונגרדיים, בפני קהל שהיה מחובר ליוצרים מבחינה חברתית וגם מקצועי ודעתני, כך שהיוצרים יכלו לקבל משוב איכותי ומיידי. אחת האמנויות שהחיה בעל המועדון סאליס הייתה תיאטרון צלליות. אחד מאמני עיצוב הצלליות היה תאופיל סטינלן (Théophile Steinlen), שגם עיצב את סמל המועדון וכרזותיו.

את הערבים הנחה לרוב בעל המקום, רודורף סאליס, שעשה זאת בדרך מיוחדת, שנונה ואירונית ואף פנה באופן ישיר למבקרים הקבועים, אותם כינה בכינויים ושמות מופרכים. ב-1896 הוביל סאליס את להקת המועדון למופע הופעות, בסיומו החליט להעביר את מיקומו של המועדון קרוב יותר למרכז העיר. אולם הוא נפטר במרץ 1897. המועדון נסגר מיד לאחר מכן.

לאחר מות סאליס

היו מספר ניסיונות להחיות את המועדון. בין 1907 לשנות העשרים התקיים מועדון באותו שם בשדרות קלישי 68 (Boulevard de Clichy). במשך השנים המשיכו להתקיים באותו מקום בית קפה ובית מלון, הנושאים את השם (ואת סמל החתול מהכרזה שעיצב תאופיל סטינלן), אך ללא של קשר למועדון המקורי ולתכניו.

ב-1899 הקים אנרי פורסי את המועדון Boîte à Fursy ("תיבת פורסי"), במיקומו ההיסטורי של "החתול השחור" ברחוב ויקטור-מאסה, שביקש לשמר את רוחו המקורית.

חיקויים התייחסות באמנות

בסרט מלכים הולכים קדימה משנת 1958 מבקרים פרנק סינטרה ונטלי ווד במועדון לילה בשם זה.

במקומות רבים בעולם קמו מועדונים בשם "החתול השחור" או דומה לו, כך למשל Els Quatre Gats ("ארבעת החתולים") בברצלונה, Бродя́чая соба́ка ("הכלב המשוטט") בסנקט פטרבורג.

לקריאה נוספת

• Mariel Oberthür, Le Chat Noir 1881–1897, Paris 1992
• Phillip Dennis Cate et al., The Spirit of Montmartre: Cabaret, Humor, and the Avant-Garde, 1875–1905, New Jersey 1996
• Phillip Dennis Cate et al., Around the Chat Noir: Arts and Pleasures in Bohemian Montmartre, 1880-1910, Paris 2012

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא Le Chat Noir בוויקישיתוף

• על המועדון, אתר מוזיאון ואן גוך
• על המועדון, באתר Bonjour Paris
• קטלוג תערוכה על המועדון באתר מוזיאון מונמארטר
• בילי מלמן, קאן קאן ומיוזיק הול: תרבות המונים ופוליטיקה, סרטון באתר יוטיוב