ישראלית שפה יפה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת תבנית:OCLC בקישורים חיצוניים (תג) (דיון)
מ הסרת שדה OCLC. יישאב מוויקינתונים (תג)
שורה 18: שורה 18:
|מספר עמודים=256
|מספר עמודים=256
|מסת"ב=
|מסת"ב=
|OCLC=297498575
|סדרת ספרים=
|סדרת ספרים=
|עורך=
|עורך=

גרסה מ־23:55, 17 בינואר 2019


שגיאות פרמטריות בתבנית:ספר

פרמטרים ריקים [ שנת הוצאה בעברית, מהדורות נוספות, מהדורה מוערת, מהדורה ראשונה, מהדורה מדעית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרמטרים [ שנת הוצאה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ישראלית שפה יפה
מידע כללי
מאת גלעד צוקרמן
שפת המקור עברית
סוגה ספר עיון
הוצאה
הוצאה הוצאת עם עובד
תאריך הוצאה 2008 עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר עמודים 256
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-965-13-1963-1
הספרייה הלאומית 002631382
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישראלית שפה יפה הוא ספרו של הבלשן הישראלי גלעד צוקרמן. זהו ספר עיון אקדמי המכוון לציבור הרחב.

הספר פורסם בשנת 2008 בהוצאת עם עובד. הוא זכה לסקירה בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, והפך לרב-מכר.[1]

רוביק רוזנטל כתב[2] שהספר היווה אחת מ"עשר השערוריות הלשוניות של העשור".

תוכן

בספרו של צוקרמן שתי טענות מרכזיות:

1. היברידיות: ה"ישראלית" אינה שלב אבולוציוני בהתפתחות העברית, אלא שפת-כלאיים חדשה היונקת בו זמנית הן מהעברית, הן מהיידיש והן משפות אחרות שדיברו מחיי השפה. לפיכך, היידיש, למשל, איננה "שפה זרה" ביחס ל"ישראלית", והמילה "אינטואיציה" ("בינת הלב"), לדוגמה, אינה מילה זרה כי אם יסוד מובנה, בלתי נפרד ב"ישראלית".

2. ילידיות: אין שום טעם לכפות דקדוק על מי שדובר את ה"ישראלית" כשפת אם מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "הביטוס" – מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פייר בורדייה – שפת האם המדוברת אינה נלמדת אלא נרכשת באופן אוטומטי בלי מאמץ. זאת בניגוד גמור לטענתו של הבלשן הידוע זאב בן-חיים, "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו".[3][4]

היברידיות

כדי לתאר את הדיאלקטיקה של הפילוסוף הגרמני הגל נהוג להשתמש בשלישייה תזה-אנטיתזה-סינתזה. על סמך הדיאלקטיקה הזאת נוצרה גם תפישתו של צוקרמן בנוגע ל"ישראלית": התזה, למשל של הבלשנים חיים רבין וחיים רוזן, היא שהישראלית היא שפה שמית: עברית שהוחייתה; האנטיתזה, למשל של הבלשנים גוטהלף ברגשטרסר ופאול וקסלר, היא שה"ישראלית" היא שפה אירופית: יידיש עם מילים עבריות; והתרומה של צוקרמן היא ביצירת הסינתזה: ה"ישראלית" היא שפת-כלאיים אירו-אסיאתית: הן שמית (ממשפחת הלשונות האפרו-אסיאתיות) והן אירופית (ממשפחת הלשונות ההודו-אירופיות).[3]

לפי צוקרמן, "הכלי החשוב ביותר בספר הוא "עקרון החפיפה": ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר לחדור לשפה המתהווה. מהפכניות העיקרון הזה נעוצה בעובדה שהוא נוגד את "אילן היוחסין", כלי חשוב בבלשנות היסטורית, שיכול להשתמע ממנו שלכל שפה יש הורה אחד בלבד. אילן היוחסין עומד בבסיסן של התזה והאנטיתזה, שכן כל אחת מהן מאמינה של"ישראלית" יש רק הורה אמיתי אחד: בין אם הוא העברית (תזה) ובין אם הוא היידיש (אנטיתזה). הסינתזה, לעומת זאת, רואה ב"ישראלית" לשון רב-הורית."[3]

היחס בין היברידיות וילידיות

לפי צוקרמן, היחס בין ההיברידיות והילידיות, שלהן הוא טוען בספר, מורכב. "תמיכה בטענה אחת אינה גוררת בהכרח תמיכה באחרת. למשל, יש שישתכנעו שה"ישראלית" היא שפת-כלאיים, אך עדיין יבקשו לכפות תקן אליטיסטי על דוברי הישראלית; אחרים ימשיכו להיות בטוחים שה"ישראלית" היא עברית, אך ירשו לישראלים לדבר "איך שבראש שלהם"."[3]

עם זאת, לדעתו של צוקרמן, החידוש בספר, מלבד טענת ההיברידיות דלעיל, הוא בקישור שבינה לבין ילידיות. דברי צוקרמן: "גם אם יש ישראלים – בניגוד אלי – שמאמינים שצריך תקן, יש בכוחו של הספר לגרום להם לשנות את מאפייניו של התקן הזה: הם לא יכולים להמשיך ולהתעלם מכך שדקדוק ה"ישראלית" אינו מבוסס רק על הדקדוק העברי. או במלים אחרות, הספר מציע גם ששפת הדיבור לא זקוקה לתקן; וגם שאם יהיה תקן – מדוע הוא חייב להיות עברי?"[3]

בספר שזורים גם שעשועי לשון מקוריים שיצר צוקרמן: שיר הומופוני דו-לשוני (בעברית ובאיטלקית) וסיפור פלינדרומי קצר.

ביקורת על הספר

ספרו של צוקרמן שנוי במחלוקת והיווה מוקד לדיון ציבורי סוער. הלשונאי רוביק רוזנטל חיווה את דעתו כי "צוקרמן הוא איש מבריק וידען, והוא מעלה תופעות חשובות".[5] יצחק לאור כתב באופן דומה כי "היידיש היא תשוקתו של הבלשן הצעיר והמבריק גלעד צוקרמן...המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות [...] ראוי בהחלט להקשבה וללימוד [...] פרקי הספר הראשונים מיותרים ואם פוסחים עליהם ומגיעים לעיקר, כלומר לשליש המרכזי בספר, משתכנעים שלמחבר יש מה לומר. [...] הוויכוח שצוקרמן מעלה באוב נערך עוד לפני שנולד [...]".[6] בין המצדדים בספר ניתן למנות את אהרן פורת שכתב ב"מקור ראשון" כי "בבסיס דבריו של צוקרמן יש הרבה יותר משמץ של אמת [...] הספר הזה צריך להתקבל ולהביא לשינוי מסוים בגישות השמרניות המקובלות, החינוכית והמדעית.[7]

בין המתנגדים שיצאו חוצץ נגד צוקרמן בלטה התנגדותו של יוסי שריד:

"הטיעון הזה גם איננו חדש וגם ידיים ורגליים אין לו. הרי מי שיידיש היא שפתו, וייקלע לשיחה בעברית בת ימינו, לא יבין מלה, אולי חצי מלה. ואילו מי ששפת התנ"ך והחכמים נהירה לו פחות או יותר – יבין גם יבין, ואף יוכל להשתתף בשיחה. אמנם הוא עלול להישמע מליצי מדי ומיושן, אמנם כמה מלים החליפו משמעות בחלוף 1,750 שנה, ובכל זאת יהיה זה שיח של שומעים ולא שיח של חירשים. [...] "עשר שקל" איננו סלנג, הוא קשקוש בתחת. [...] חשוב שאנשים יבינו זה את זה, מסביר צוקרמן, וכל השאר לא חשוב. האם קוף לא יבין קוף? האם קוף לקוף לא יביע אומר? ובכל זאת, ולמרות התרבות גילויי הקופיות בג'ונגל התרבות שלנו, לא היינו רוצים שראשית האדם תהיה גם אחריתו, שמוצא האדם יהיה גם מותרו".

[8]

צוקרמן הגיב לביקורת זו ולשאר מבקריו במאמרו "ישראלי, דבר ישראלית":

"שריד טועה בגדול, כי מותר האדם מן הקוף בדיוק בתכונות ש"ישראלית שפה יפה" מעלה על נס: היברידיות וגנרטיוויות (למשל, בניגוד לבבון, ההומו ספיינס ספיינס אישראליקוס וולגריס יכול ליצור משפטים מקוריים שלא שמע מעולם). הרבה יותר קל לאלף שימפנזה לפעול לפי מספר מוגדר של חוקים א-לה יוסי שריד מאשר למזג לשונות, לייצר מבנים חדשים, לבטא משהו שלא ביטאה קודם, לגרום להתפתחות השפה – בדיוק כפי שעושה למזלנו דובר ה"ישראלית" הילידי באופן יום-יומי, למורת רוחו של שריד.

מדהים הוא שיוסי שריד מאשים אותי ב"התנשאות האמיתית בהתגלמותה האקדמית": בעוד שאני מחבק את הדובר הילידי באשר הוא ובאשר שפתו, לשריד אין ספק שהישראלים הם אספסוף דפ"ר ומטומטם, מאותגר שכלית ומקשקש בתחת, שמוטל על האליטה ללמדו כיצד לדבר ולהתבטא."

[3]

טענה נוספת שהועלתה על ידי מבקרים אחדים היא שצוקרמן מכנה את השפה "ישראלית", ומנסה להבדיל אותה משפת התנ"ך והמשנה, אף שגם מקום מושבה של העברית שבחיבורים אלה היה ישראל – ולכן, מעולם לא פסקה השפה להיות "ישראלית", וודאי שלא פסקה להיות עברית שאינה "ישראלית".

בני ציפר ביקר את אופן השיווק של הספר, וכתב בין היתר: "מאז יצא לאור הספר "ישראלית שפה יפה", ומחברו, הפרופסור הצעיר גלעד צוקרמן, בא לכבדנו בביקור מולדת ממקום מגוריו בבריסביין,[9] ולהרצות באוזנינו את עיקרי מהפכת הלשון שלו, אין בזמן האחרון כלי תקשורת אחד שלא תמצא בו ביום מסוים ריאיון עם, או שיחה עם, או הגיג של הפרופסור [...] הגיע הזמן, באמת, שמלומדים ישובו אל מגדל השן שממנו באו.".[10]

טענות אחרות, כמו זו של הבלשן סיריל אסלנוב, הם שהרעיון הפופוליסטי ה"נועז" הוא למעשה ישן נושן, היות שכבר נוסח במידה מסוימת בשנות ה-20 על ידי ה"הבראיסטים" (בדומה לייבסקים):

"הוא אוהב מאוד להקניט ולקרוא תיגר על מוסדות הלשון בארץ. לצורך העניין, הוא לקח תאוריות ישנות נושנות והלביש אותן בעטיפה חדשה. הוא מנצל את העובדה שלא כולם יודעים שכבר בשנות ה-20 בגרמניה היו גרמנים "הבראיסטים" שהתייחסו לציבור העברי המתחדש בארץ ישראל בספקנות מסוימת, הטילו ספק בלגיטימיות של המפעל הציוני ואמרו שהעברית המתחדשת היא שפה אירופית שהתחפשה לשפה שמית. הוא מוכר את הסחורה הישנה הזאת כאילו הוא מוכר את הצעקה האחרונה מפריז או מניו יורק [...]. העברית החדשה היא המשך כמעט ישיר של השלבים הקודמים של העברית. ההשפעה של היידיש על העברית היא צדדית, אבל צוקרמן הופך אותה למרכזית. כנראה שהפוסט-ציונים למיניהם מאוד אוהבים לשמוע אותו, כי הם רואים בדעות ובטענות שלו איזשהו נימוק לתרגיל שלהם לעשות דה-קונסטרוקציה של מדינת ישראל והמפעל הציוני.[11] [...]"

פרופ' סיריל אסלנוב, יו"ר המכון לתרבות המערב באוניברסיטה העברית, "7 ימים", 12 בדצמבר 2008

נועם אורדן, במאמרו "שמע ישראל או שמע ישראלית", אומר: "[...] מה שהדהים אותי בתגובות לספר הוא אפס המידע שאנשים נזקקים לו כדי לא להסכים אתו, ועוד בנחרצות."[12] אורדן רואה כחולשה מרכזית בספר את העובדה שרובו (90 עמודים מתוך 120) מוקדש לאוצר המילים של העברית החדשה, ורק רבע ממנו עוסק במורפולוגיה ובתחביר.

קישורים חיצוניים

מאמרים על הספר

ראיונות טלוויזיוניים על הספר

הערות שוליים

  1. ^ הספר הופיע ברשימת רבי-המכר של העיתון "הארץ", למשל ב-31 בדצמבר 2008, 7 בינואר 2009, 14 בינואר 2009, 21 בינואר 2009.
  2. ^ רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: סיכום העשור בלשון העברית, באתר nrg‏, 31 בדצמבר 2009
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 מבוסס על אתר למנויים בלבד גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09
  4. ^ "לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, האקדמיה ללשון העברית, 1953
  5. ^ (רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית, nrg מעריב, 18.12.08
  6. ^ יצחק לאור, הארץ, 9.1.09
  7. ^ אהרן פורת, "מקור ראשון", 9.1.09
  8. ^ יוסי שריד | קוף לקוף יביע אומר, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2008
  9. ^ צוקרמן נמצא בארץ שלושה-ארבעה חודשים בשנה, כך אמר ב"7 ימים", 12 בדצמבר 2008
  10. ^ בני ציפר, בני ציפר נגד הוולקנו, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2008
  11. ^ לדוגמה, ב-2005 כתב צוקרמן ב"מעריב": "מוטב שנשתחרר מעט מכבלי ההיסטוריה, ונגדיר את עצמנו כישראלים".
  12. ^ נועם אורדן, שמע ישראל או שמע ישראלית, באתר הארץ, 24.12.2008