אברהם לינקולן – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 146.185.56.234 (שיחה) לעריכה האחרונה של 109.64.8.130
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 36: שורה 36:
לינקולן נולד בקנטקי, וגדל ב[[המערב הישן של אמריקה|ספר המערבי]]. הוא למד בכוחות עצמו, הפך לעורך דין ב[[אילינוי]], למנהיג בתוך [[המפלגה הוויגית (ארצות הברית)|המפלגה הוויגית]], ונבחר לבית הנבחרים באילינוי, בו שירת שמונה שנים. הוא נבחר ל[[בית הנבחרים של ארצות הברית]] ב-1846, וקידם מודרניזציה של הכלכלה באמצעות בנקים, מכסי מגן ומסילות רכבת. בשל סירובו לרוץ לכהונה שנייה בקונגרס, ומפני שהתנגדותו ל[[מלחמת ארצות הברית-מקסיקו]] לא זכתה לאהדה באילינוי, חזר לינקולן ל[[ספרינגפילד (אילינוי)|ספרינגפילד]] ולעריכת דין. ב-1854 חזר לפוליטיקה, וסייע בהקמת [[המפלגה הרפובליקנית]] שהשיגה רוב באילינוי. ב-1858, כשהשתתף ב[[עימותי לינקולן-דאגלס|סדרת עימותים מפורסמת]] מול יריבו, [[סטיבן דאגלס]] הדמוקרט, התנגד לינקולן להרחבת העבדות אולם הפסיד במירוץ לסנאט לדאגלס.
לינקולן נולד בקנטקי, וגדל ב[[המערב הישן של אמריקה|ספר המערבי]]. הוא למד בכוחות עצמו, הפך לעורך דין ב[[אילינוי]], למנהיג בתוך [[המפלגה הוויגית (ארצות הברית)|המפלגה הוויגית]], ונבחר לבית הנבחרים באילינוי, בו שירת שמונה שנים. הוא נבחר ל[[בית הנבחרים של ארצות הברית]] ב-1846, וקידם מודרניזציה של הכלכלה באמצעות בנקים, מכסי מגן ומסילות רכבת. בשל סירובו לרוץ לכהונה שנייה בקונגרס, ומפני שהתנגדותו ל[[מלחמת ארצות הברית-מקסיקו]] לא זכתה לאהדה באילינוי, חזר לינקולן ל[[ספרינגפילד (אילינוי)|ספרינגפילד]] ולעריכת דין. ב-1854 חזר לפוליטיקה, וסייע בהקמת [[המפלגה הרפובליקנית]] שהשיגה רוב באילינוי. ב-1858, כשהשתתף ב[[עימותי לינקולן-דאגלס|סדרת עימותים מפורסמת]] מול יריבו, [[סטיבן דאגלס]] הדמוקרט, התנגד לינקולן להרחבת העבדות אולם הפסיד במירוץ לסנאט לדאגלס.


ב-1860, נבחר לינקולן למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, כמועמד מתון ממדינה חשובה. אף על פי שלא השיג תמיכה במדינות הדרום תומכות העבדות, הוא ניצח בקלות בצפון ו[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860|נבחר לנשיאות ב-1860]]. ניצחונו של לינקולן הוביל לכך ששבע מדינות עבדות דרומיות הקימו את [[קונפדרציית המדינות של אמריקה]], עוד לפני שנכנס אל [[הבית הלבן]]. לא נמצאה פשרה בנושא, וב-12 באפריל 1861, תקפה הקונפדרצייה את [[פורט סאמטר]], מה שהוביל לאיחוד צפוני מאחורי [[האיחוד]]. כמנהיג המתונים במפלגתו, התנגד לינקולן לרפובליקנים הרדיקלים, שדרשו יחס נוקשה לדרום, לדמוקרטים תומכי המלחמה שקראו לפשרנות מסוימת, לדמוקרטים שהתנגדו למלחמה ותיעבו אותו, ולתומכי הפרישה, שתכננו לרצוח אותו. מבחינה פוליטית, הוא הצליח לגרום ליריביו להילחם אחד בשני, בעזרת מינויים פוליטיים זהירים ומשיכת הציבור האמריקני על ידי נאומיו המלהיבים. [[נאום גטיסברג]] הפך לנאום שסימל את ערכי הלאומיות, הרפובליקניות, שוויון הזכויות, החירות והדמוקרטיה.
ב-2019, נבחר לינקולן למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, כמועמד מתון ממדינה חשובה. אף על פי שלא השיג תמיכה במדינות הדרום תומכות העבדות, הוא ניצח בקלות בצפון ו[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860|נבחר לנשיאות ב-1860]]. ניצחונו של לינקולן הוביל לכך ששבע מדינות עבדות דרומיות הקימו את [[קונפדרציית המדינות של אמריקה]], עוד לפני שנכנס אל [[הבית הלבן]]. לא נמצאה פשרה בנושא, וב-12 באפריל 1861, תקפה הקונפדרצייה את [[פורט סאמטר]], מה שהוביל לאיחוד צפוני מאחורי [[האיחוד]]. כמנהיג המתונים במפלגתו, התנגד לינקולן לרפובליקנים הרדיקלים, שדרשו יחס נוקשה לדרום, לדמוקרטים תומכי המלחמה שקראו לפשרנות מסוימת, לדמוקרטים שהתנגדו למלחמה ותיעבו אותו, ולתומכי הפרישה, שתכננו לרצוח אותו. מבחינה פוליטית, הוא הצליח לגרום ליריביו להילחם אחד בשני, בעזרת מינויים פוליטיים זהירים ומשיכת הציבור האמריקני על ידי נאומיו המלהיבים. [[נאום גטיסברג]] הפך לנאום שסימל את ערכי הלאומיות, הרפובליקניות, שוויון הזכויות, החירות והדמוקרטיה.


לינקולן התמקד בנושאים הפוליטיים והצבאיים של המלחמה. מטרתו הייתה איחוד האומה. הוא השעה את צו [[הביאס קורפוס]], מה שהוביל לפסק דין [[אקס פארטה מרימן]], ומנע מעורבות בריטית במלחמה כשפתר סכסוך עם בריטניה. לינקולן פיקח על המלחמה מקרוב, ובחר את הגנרלים בעצמו, כולל את [[יוליסס סימפסון גרנט]]. הוא הכריע באסטרטגיה של האיחוד, כולל הטלת סגר ימי על הדרום, השתלטות על קנטקי וטנסי, ושימוש בסירות לצורך השתלטות על הנהרות הדרומיים. לינקולן ניסה לכבוש את בירת הקונפדרצייה, [[ריצ'מונד (וירג'יניה)|ריצ'מונד]], והחליף את הגנרלים עד שגרנט הצליח לכבוש אותה. ככל שהמלחמה התקדמה, מהלכיו לסיום העבדות הובילו ל[[הצהרת האמנציפציה]] ב-1863. לינקולן השתמש בצבא לצורך הגנה על [[עבדים נמלטים]], עודד את [[מדינות הגבול]] לאסור על העבדות, והעביר בקונגרס את [[התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית]], שאסר על העבדות.
לינקולן התמקד בנושאים הפוליטיים והצבאיים של המלחמה. מטרתו הייתה איחוד האומה. הוא השעה את צו [[הביאס קורפוס]], מה שהוביל לפסק דין [[אקס פארטה מרימן]], ומנע מעורבות בריטית במלחמה כשפתר סכסוך עם בריטניה. לינקולן פיקח על המלחמה מקרוב, ובחר את הגנרלים בעצמו, כולל את [[יוליסס סימפסון גרנט]]. הוא הכריע באסטרטגיה של האיחוד, כולל הטלת סגר ימי על הדרום, השתלטות על קנטקי וטנסי, ושימוש בסירות לצורך השתלטות על הנהרות הדרומיים. לינקולן ניסה לכבוש את בירת הקונפדרצייה, [[ריצ'מונד (וירג'יניה)|ריצ'מונד]], והחליף את הגנרלים עד שגרנט הצליח לכבוש אותה. ככל שהמלחמה התקדמה, מהלכיו לסיום העבדות הובילו ל[[הצהרת האמנציפציה]] ב-1863. לינקולן השתמש בצבא לצורך הגנה על [[עבדים נמלטים]], עודד את [[מדינות הגבול]] לאסור על העבדות, והעביר בקונגרס את [[התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית]], שאסר על העבדות.

גרסה מ־22:32, 10 בפברואר 2019


שגיאות פרמטריות בתבנית:מנהיג

פרמטרים [ בת-זוג ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

אברהם לינקולן
Abraham Lincoln
אברהם לינקולן, 1863
אברהם לינקולן, 1863
לידה 12 בפברואר 1809
Sinking Spring Farm, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 באפריל 1865 (בגיל 56)
בית פטרסן שבוושינגטון די. סי. עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה קבר לינקולן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית, המפלגה הוויגית, מפלגת האיחוד הלאומי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מרי טוד לינקולן (4 בנובמבר 184215 באפריל 1865) עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת משפחת לינקולן
אב תומאס לינקולן עריכת הנתון בוויקינתונים
אם ננסי הנקס לינקולן עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אדוארד בייקר לינקולן
רוברט טוד לינקולן
טד לינקולן
ויליאם וולאס לינקולן עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 4 עריכת הנתון בוויקינתונים


שגיאות פרמטריות בתבנית:תפקיד מנהיג

פרמטרים [ סגן ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

נשיא ארצות הברית ה־16
4 במרץ 186115 באפריל 1865
(4 שנים ו־6 שבועות)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז השביעי של אילינוי
4 במרץ 18474 במרץ 1849
(שנתיים)
חבר בית הנבחרים של אילינוי
18341842
(כ־8 שנים)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אברהם לינקולןאנגלית: Abraham Lincoln; ‏האזנה?‏,[1] נהגה: אֵיְבְּרֵהָם לִינְקְן; 12 בפברואר 180915 באפריל 1865) היה הנשיא ה-16 של ארצות הברית, ממרץ 1861 ועד הירצחו באפריל 1865, ומגדולי האישים בתולדותיה. לינקולן כיהן כנשיא משנת 1861 ועד למותו, ונחשב לאחד מהאישים המשפיעים ביותר על תולדות ארצות הברית. השפעות פעולותיו כנשיא ניכרות עד היום. כך למשל, ביטול העבדות, וחיזוק אחדות ארצות הברית באמצעות מניעת פילוגה בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית.

לינקולן נולד בקנטקי, וגדל בספר המערבי. הוא למד בכוחות עצמו, הפך לעורך דין באילינוי, למנהיג בתוך המפלגה הוויגית, ונבחר לבית הנבחרים באילינוי, בו שירת שמונה שנים. הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1846, וקידם מודרניזציה של הכלכלה באמצעות בנקים, מכסי מגן ומסילות רכבת. בשל סירובו לרוץ לכהונה שנייה בקונגרס, ומפני שהתנגדותו למלחמת ארצות הברית-מקסיקו לא זכתה לאהדה באילינוי, חזר לינקולן לספרינגפילד ולעריכת דין. ב-1854 חזר לפוליטיקה, וסייע בהקמת המפלגה הרפובליקנית שהשיגה רוב באילינוי. ב-1858, כשהשתתף בסדרת עימותים מפורסמת מול יריבו, סטיבן דאגלס הדמוקרט, התנגד לינקולן להרחבת העבדות אולם הפסיד במירוץ לסנאט לדאגלס.

ב-2019, נבחר לינקולן למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, כמועמד מתון ממדינה חשובה. אף על פי שלא השיג תמיכה במדינות הדרום תומכות העבדות, הוא ניצח בקלות בצפון ונבחר לנשיאות ב-1860. ניצחונו של לינקולן הוביל לכך ששבע מדינות עבדות דרומיות הקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, עוד לפני שנכנס אל הבית הלבן. לא נמצאה פשרה בנושא, וב-12 באפריל 1861, תקפה הקונפדרצייה את פורט סאמטר, מה שהוביל לאיחוד צפוני מאחורי האיחוד. כמנהיג המתונים במפלגתו, התנגד לינקולן לרפובליקנים הרדיקלים, שדרשו יחס נוקשה לדרום, לדמוקרטים תומכי המלחמה שקראו לפשרנות מסוימת, לדמוקרטים שהתנגדו למלחמה ותיעבו אותו, ולתומכי הפרישה, שתכננו לרצוח אותו. מבחינה פוליטית, הוא הצליח לגרום ליריביו להילחם אחד בשני, בעזרת מינויים פוליטיים זהירים ומשיכת הציבור האמריקני על ידי נאומיו המלהיבים. נאום גטיסברג הפך לנאום שסימל את ערכי הלאומיות, הרפובליקניות, שוויון הזכויות, החירות והדמוקרטיה.

לינקולן התמקד בנושאים הפוליטיים והצבאיים של המלחמה. מטרתו הייתה איחוד האומה. הוא השעה את צו הביאס קורפוס, מה שהוביל לפסק דין אקס פארטה מרימן, ומנע מעורבות בריטית במלחמה כשפתר סכסוך עם בריטניה. לינקולן פיקח על המלחמה מקרוב, ובחר את הגנרלים בעצמו, כולל את יוליסס סימפסון גרנט. הוא הכריע באסטרטגיה של האיחוד, כולל הטלת סגר ימי על הדרום, השתלטות על קנטקי וטנסי, ושימוש בסירות לצורך השתלטות על הנהרות הדרומיים. לינקולן ניסה לכבוש את בירת הקונפדרצייה, ריצ'מונד, והחליף את הגנרלים עד שגרנט הצליח לכבוש אותה. ככל שהמלחמה התקדמה, מהלכיו לסיום העבדות הובילו להצהרת האמנציפציה ב-1863. לינקולן השתמש בצבא לצורך הגנה על עבדים נמלטים, עודד את מדינות הגבול לאסור על העבדות, והעביר בקונגרס את התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שאסר על העבדות.

כפוליטיקאי מנוסה שהבין את יחסי הכוחות בכל מדינה, שיתף לינקולן פעולה עם הדמוקרטים שתמכו במלחמה וניהל את מסע הבחירות שלו מחדש בבחירות של 1864. לינקולן ציפה לסיום המלחמה, והציע מדיניות שיקום מתונה, מתוך רצון לאחד את האומה במהירות בעזרת פיוס נדיב. ב-14 באפריל 1865, בעת ביקורו בתיאטרון חמישה ימים לאחר כניעת רוברט לי, גנרל הקונפדרצייה, נרצח על ידי אוהד הדרום ומתנגד לביטול העבדות בשם ג'ון וילקס בות'.

לינקולן דורג כאחד מגדולי הנשיאים האמריקנים בידי מומחים ואזרחים.

ביוגרפיה

לינקולן נולד בחווה במדינת קנטקי למשפחה נוצרית-בפטיסטית של איכרים אמידים שהתרוששו. הוא צאצא לסמואל לינקולן, שהיגר מהינגהאם, נורפוק שבאנגליה בשנת 1638 למסצ'וסטס. נכדו ונינו של סמואל החלו את המעבר מערבה של המשפחה, דרך ניו ג'רזי, פנסילבניה ווירג'יניה. כאשר היה בן שבע עברה משפחתו לאינדיאנה. בגיל תשע התייתם מאמו, וחי עם אביו בחווה, שם עסק בכל המלאכות הקשות והתחשל. בתקופה זו לא היה חינוך כללי מטעם המדינה, ולינקולן, שלמד פחות משנה אחת בבית הספר, היה צמא לקריאה ולקניית ידע ורכש השכלה בכוחות עצמו.

עקב ההידרדרות ביחסים שבין הלבנים לאינדיאנים באזור, קרא המושל לגיוס צבאי. לינקולן התגייס, נבחר על ידי אנשי פלוגתו לשמש להם כסרן וכמפקד הפלוגה. פלוגתו שימשה כעתודה ולא השתתפה בקרבות. לאחר שלושים יום כשסיים את חובתו לשירות צבאי, גויס ל-50 ימי צבא נוספים.

משפחתו

בשנת 1842 נישא למרי טוד, בתם של רוברט ואליזבת טוד מקנטקי. בשונה מלינקולן שהיה בן איכרים, אשתו הייתה בת למשפחה אמידה, אביה היה איש עסקים ובן החברה הגבוהה. מרי חונכה בבית ספר פרטי, ולמדה שם צרפתית, נגינה, ריקוד ונימוסים חברתיים. היא הייתה שונה ממנו בהיבט נוסף, בניגוד לטבעו האיטי והמיושב, הייתה מרי פזיזה והפכפכה. היה לה מזג קשה, ולינקולן היה מתנצל בפני אנשים שכעסה עליהם.[2]

לזוג נולדו ארבעה בנים. ב-1 באוגוסט 1843 נולד בנו הבכור, רוברט, הבן היחיד של לינקולן שהגיע לשיבה טובה, ואף שימש כמזכיר המלחמה של ארצות הברית בשנים 1881–1885. ב-1847 נולד בנו השני, אדוארד בייקר, שמת בשנת 1850. באותה שנה נולד בנו השלישי, ויליאם וואלאס. הוא מת ב-1862. בנו הצעיר תומאס (שכונה טאד), נולד ב-1853 עם חך שסוע ובשל כך דיבורו היה לקוי, אך חיסרון זה הגדיל את חנו בעיני אביו. תומאס מת בשנת 1871.

מקצועות קודמים

זמן מה עבד לינקולן כחנווני, ואחר כך כמודד קרקעות. לאחר מכן החל ללמוד משפטים. אחרי קבלת תואר עורך דין הפך לעורך דין מצליח של אליטת ההון הוויגית של ניו אינגלנד ושל שיקגו, ובמיוחד נחשב לעורך דינם של בעלי העניין בסלילת מסילות רכבת בארצות הברית. כעורך דין הוא הצטיין בכושר הסברה, וכושר שכנוע בדיון לפני בית המשפט.

קריירה פוליטית

בין השנים 18341842 כיהן כחבר בית הנבחרים של מדינת אילינוי. ב-1846 נבחר לינקולן מטעם המחוז ה-7 של מדינת אילינוי לבית הנבחרים. לינקולן היה חבר בוועדת הדואר, ובוועדת ההוצאות של משרד ההגנה. הוא כמעט ולא החסיר ישיבות, והיה נמרץ ופעיל.

כחבר קונגרס תקף לינקולן את רעיון "הייעוד הגלוי" לפיו על ארצות הברית להתפשט ולהפיץ את ערכיה מערבה, משום שלדעתו עדיף היה לשפר את המצב הכלכלי בגבולות הנוכחיים ולא לפזרה על עוד שטחים. בשל כך התנגד למדיניות הנשיא המכהן ג'יימס פולק ולהכרזת מלחמה על מקסיקו, והצביע יחד עם חבריו למפלגה הוויגית נגד ההכרזה שהמלחמה צודקת ונחוצה, אך כשעלו לסדר היום הצעות תקציב למימון המלחמה, הוויגים, ולינקולן בתוכם, תמכו בהן.

חבר הקונגרס אברהם לינקולן (דיוקן משנת 1846)

מאז תחילת פעילותו המדינית קיווה לינקולן לראות את הנרי קליי כנשיא, אך בערב הבחירות לנשיאות של שנת 1848 הבין שאין לקליי סיכוי להיבחר למועמדות המפלגה. הוויגים היו נחושים לתמוך בזכארי טיילור כמועמדם לנשיאות, משום שפרסומו כגנרל מוכשר וכושרו למשוך קולות קסמו להם. לינקולן תמך בו כברירת מחדל ועזר לו להיבחר, ובמידה רבה הודות להשפעתו תמכו הוויגים באילינוי במועמדותו של טיילור.

במסע בחירות שקיים למען מועמדות טיילור במסצ'וסטס הוא הופיע בבוסטון יחד עם ויליאם סיוארד מושל מדינת ניו יורק לשעבר. הערותיו של זה האחרון נגד העבדות השפיעו רבות על לינקולן, במיוחד לאור ניסיונו בתקופת מאבק הבחירות לקונגרס ולנשיאות.

במושב השני של הקונגרס ה-30, הודיע לינקולן כי בכוונתו ליזום חוק לשחרור ילדי שפחות שייוולדו בעתיד במחוז קולומביה, והתנה זאת בהסכמת תושבי המחוז, אך משראה שאין סיכוי שתתקבל הצעה זו הוא הסיר אותה. הוא תמך בהצעה שהתכוונה לאסור סחר בעבדים במחוז, אם כי אף זו נפלה.

לאחר שהמליץ על מועמדים שונים למשרות בממשלה והם לא נתקבלו, הוא נוכח בהשפעתו המועטת. בעקבות כך הוא חזר לעבודתו המשפטית בספרינגפילד שבאילינוי.

בעקבות הסערה הגדולה שנתעוררה לאחר שנתקבל חוק קנזס נברסקה, שביטל את פשרת מיזורי והתאים לעניינם של תומכי העבדות, החלו המפלגות הגדולות להתפורר. אלפי דמוקרטים עזבו את מפלגתם באכזבה, והמפלגה הוויגית חדלה כמעט להתקיים כגוף כל ארצי. באופן טבעי החלו מתנגדי העבדות להתאחד, ובפברואר 1854 התכנסה קבוצת וויגים, דמוקרטים, ואנשי שחרור בויסקונסין שהכריזו על הקמת מפלגה חדשה שתתנגד להתפשטות העבדות אם החוק החדש יקבל תוקף. ביולי נתקבל השם "המפלגה הרפובליקנית" על ידי אספת המונים במישיגן. מצעה התבסס על עקרונותיו של תומאס ג'פרסון.

אחרי שנתקבל החוק ובתקופת המאבקים על החוקה בקנזס הרבה לינקולן לחשוב ולעסוק בסוגיית העבדות, הוא קרא ביסודיות את הוויכוחים בקונגרס, בדק בספרים, ורשם רשימות שנועדו לשימוש מאוחר יותר. הוא חזר לפוליטיקה במטרה לעודד ולחזק את כוחות הוויגים והעמיד את עצמו כמועמד לבחירות הקונגרס. עתה משכו נאומיו תשומת לב יותר מאי פעם, והוא נעשה נואם מבוקש. הסנאטור סטיבן דאגלס שתמך בעבדות חזר לאילינוי על מנת לחזק את עמדתו ולהגדיל את תומכיו, אך הוא נתקל בהתנגדות ובהאשמות. הוא יצא לנאום בספרינגפילד כדי להסביר את עמדתו, ולינקולן שהתנגד לחוק נאם שם למחרת בתשובה לנאומו, דאגלס עצמו השתתף בנאום התשובה. אחר כך נאם לינקולן עוד נאום בפאוריה ובמקומות נוספים. נימוקיו, יושרו ויישוב דעתו גרמו לו להיעשות בעיני בני אילינוי מועמד טבעי להחליף את הסנאטור שילדס בוושינגטון הבירה. במערכת הבחירות לסנאט לשנת 1855 היו סיכוייו להיבחר מצוינים אך הוא נכשל, והוא שב לעבודתו המשפטית.

ב-1856 סייע לינקולן לארגון כנס של כל מתנגדי חוק קנזס נברסקה. חששו שמא יבואו רק מעטים מקרב המתונים שבמתנגדי העבדות – עליהם נימנה, נתבדה, ונתברר שכל הזרמים המתנגדים לעבדות יוצגו שם כראוי – וויגים, דמוקרטים, אנשי שחרור, ואחרים. הוא נאם שם את אחד הגדולים בנאומיו בדבר חשיבותה של אחדות הסיעות השונות למפלגה חזקה. דבריו היוו יסוד למצע המפלגה. כך נוסדה המפלגה הרפובליקנית באילינוי, כאשר לינקולן הוא מראשיה.

זמן מה אחר כך בחרו הרפובליקנים בג'ון פרימונט כמועמדם לנשיאות, אך לינקולן, שניסה להתמודד על משרת סגנו של פרימונט, לא נבחר,[3] ולמועמד נבחר ויליאם דייטון. בבחירות נבחר יריבם הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן. מאז 1854 הלך ונתפרסם שמו של לינקולן, והוא נעשה הפוליטיקאי הבכיר באילינוי, ועם התמודדותו למועמדות המפלגה לסגן הנשיאות נתפרסם שמו יותר ויותר.

במערכת הבחירות לסנאט יצא לשורת ויכוחים בסוגיית העבדות עם הסנאטור סטיבן דאגלס שהתמודד מולו, כשזה האחרון תומך בה ולינקולן מתנגד לה. ויכוחים אלו, שכונו עימותי לינקולן-דאגלס, פירסמו אותו ועשו אותו לפוליטיקאי ידוע ברמה הארצית, כס הנשיאות נעשה עתה בר השגה.

תקופת הנשיאות

נאום השבעתו של לינקולן (1861)

בבחירות שהתקיימו ב-6 בנובמבר 1860 נבחר לינקולן לנשיאות, לאחר שניצח את סטיבן דאגלס, ג'ון ברקינרידג' ואת ג'ון בל ממפלגת האיחוד החוקתי. הוא היה הנשיא הרפובליקני הראשון. ניצחונו התרחש בזכות כוחו בצפון ובמערב המדינה- בעשר מתוך חמש עשרה מדינות העבדות אי אפשר היה להצביע עבורו, ובכל הדרום הוא זכה רק בשני מחוזות מתוך 996.

בבחירות השיג לינקולן 1,866,452 קולות, לעומת 1,376,957 לדאגלס, 849,781 לברקנרידג' ו-588,789 לבל. אחוז ההצבעה היה 82.2%, כשלינקולן מנצח במדינות הצפון, וגם בקליפורניה ובאורגון. דאגלס ניצח במיזורי, וחלק את האלקטורים של ניו ג'רזי עם לינקולן. בל ניצח בווירג'יניה, בטנסי ובקנטקי, וברקנרידג' זכה בשאר מדינות הדרום.

לינקולן קיבל את מספר הקולות הגדול ביותר, אם כי שלושת המועמדים האחרים קיבלו יחד כמיליון קולות יותר מאשר לינקולן. עוד נתברר שגם אם כל המצביעים של המועמדים האחרים היו מצביעים למען מועמד יחיד, לינקולן היה מנצח, וזאת בשל שיטת הבחירות הנהוגה בארצות הברית, בה חבר האלקטורים הוא הבוחר את הנשיא. ללינקולן היו 173 אלקטורים בעוד שכל המועמדים האחרים צברו יחד 123 אלקטורים. בניו יורק, ניו ג'רזי וברוד איילנד המועמדים התאחדו נגד לינקולן, אולם גם שם לינקולן ניצח.

לאחר שהתברר כי לינקולן ניצח, מדינות הדרום הבהירו שיפרשו מהאיחוד לפני שיכנס לתפקיד. ב-20 בדצמבר, בתקופה שבין בחירתו של לינקולן לכניסתו לתפקיד, הכריזה קרוליינה הדרומית על פרישתה מארצות הברית. מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה ולואיזיאנה פרשו בעקבותיה. ב-1 בפברואר הצטרפה אליהם טקסס. שש מדינות אימצו חוקה והכריזו שהן מדינה ריבונית: קונפדרציית המדינות של אמריקה. מדינות הגבול והדרום העליון (דלאוור, מרילנד, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית, טנסי, קנטקי, מיזורי וארקנסו) אמנם הזדהו עם הדרום אולם סירבו לפרוש בתחילה. הנשיא ביוקנן והנשיא הנבחר לינקולן סירבו להכיר בקונפדרציה והכריזו שהפרישה היא בלתי חוקית. הקונפדרציה בחרה בג'פרסון דיוויס כנשיאה ב-9 בפברואר 1861.

סנאטורים וחברי קונגרס ניסו למצוא נוסחה להסדר. נעשו ניסיונות פיוס, ואף כונסה ועידת שלום בוושינגטון אליה הגיעו כל מדינות הדרום, אך כל זה לא הביא לכדי תוצאה ממשית.

עוד לפני כניסתו לתפקיד, ניסו מתנקשים לרצוח את לינקולן בבולטימור. הוא הגיע לוושינגטון בתחפושת, והיה תחת משמר צבאי כבד.

בנאום השבעתו בוושינגטון לפני בניין הקפיטול (הבלתי גמור, כשמנוף גדול נישא מעל כיפתו) ביקש לינקולן להרגיע את חששותיו של הדרום ואמר: "אין לי כל כוונה, ישירה או בלתי ישירה, לפגוע במעמדה של העבדות במדינות בהן היא קיימת. דומני כי אין לי כל זכות חוקית לכך ואף אין בדעתי לעשות משהו בכוון זה". עוד אמר, כי הפרישה של המדינות איננה חוקית, ועם זאת הוא לא ישתמש בכוח בשום מקום נגד שום איש, אלא רק כדי להחזיק ברכוש ובמקומות ששייכים לממשלה לשמור עליהם ולהשתמש בהם, וכן לגביית מסים. הוא טען שאסור למדינות הדרום להפוך לאויבות של ארצות הברית. אולם הדרום לא היה מוכן לבטל את הפרישה. (ציטוט מורחב יותר של הנאום מובא בסוף הערך)

המורדים תפסו מבצרים ומחסני נשק, הורידו את דגל ארצות הברית מעל בנייני הממשלה, והניפו את דגלי מדינותיהם במקומו.

תוך כדי הרכבת הממשלה הועלתה הצעה להציע משרת שר אחת למנהיג דרומי מוכר כאות לרצון טוב, ועל אף שלינקולן תהה אם יוכל בן דרום שמכבד את עצמו לעשות זאת ולהכתים בכך את מצפונו הוא הסכים לנסות, אולם פניותיו לכמה מועמדים בזה אחר זה לא הועילו. אנשי הדרום ראו באדוארד בייטס שנתמנה לתפקיד התובע כללי, ובמונטגומרי בלייר שנתמנה לשר הדואר, בוגדים. השניים האלו היו נציגי נאמני האיחוד במדינות הגבול.

תחילת המלחמה

בהוראתו של לינקולן לשגר אספקה לפורט סאמטר שבקרוליינה הדרומית ראו מדינות הדרום איום, והן לא היו יכולות לסבול עוד את פירוש הדבר: המשך נוכחות כוחות הצפון על אדמתן. מפקד כוחות הדרום במקום הגנרל בורגרד נצטווה לדרוש את כניעת כוחות הצפון שהחזיקו במצודה, ולאחר שלא הסתפקו בתשובתו של מפקד הכוח במקום רב סרן רוברט אנדרסן, פתחו כוחות הדרום באש על המצודה. אנדרסן וחייליו ענו באש, אך לא היו יכולים להחזיק מעמד, והם קיבלו את תנאי הכניעה שהציע הדרום. ב-14 באפריל יצא אנדרסן בראש פלוגה בת 90 איש לעבר הרציף שם עלו על אונייה שהפליגה לניו יורק.

ב-15 באפריל, לינקולן קרא לכל המדינות לשלוח חיילים כדי להילחם במלחמה. הוא סירב להכיר בפרישת הדרום. המדינות נאלצו לבחור צדדים: וירג'יניה פרשה והפכה לבירת הקונפדרצייה, אף על פי שריצ'מונד הייתה קרובה לאזור האיחוד. קרוליינה הצפונית, טנסי וארקנסו פרשו גם הן בחודשיים הבאים. מיזורי ומרילנד עמדו בלחצים ולא פרשו. קנטקי ניסתה להישאר נייטרלית. ההתקפה על פורט סאמטר הובילה לעוינות מצד הצפון. המדינות שלחו את חייליהן דרומה בפקודת לינקולן. ב-19 באפריל, ההמון בבולטימור תקף את חיילי האיחוד באמצע החלפת רכבות, ושרפו גשרים אל הבירה. הצבא עצר את המנהיגים המקומיים. לינקולן התיר משפט צבאי במקום כדי לאפשר לצבא להגיע לוושינגטון במהירות.

לקיחת פיקוד

לאחר קרב פורט סאמטר, הבין לינקולן שעליו להשתלט על המלחמה ולתכנן אסטרטגיה לסיומה. המשבר היה ראשון מסוגו, ולינקולן נאלץ להשתמש בכוחותיו כנשיא באופן חסר תקדים. הוא הטיל סגר על כל נמלי הקונפדרציה, החרים רכוש לפני קבלת אישור מהקונגרס, ועצר אלפי תומכי קונפדרציה. הקונגרס והצפון תמכו בו. בנוסף, לינקולן נאלץ למנוע ממדינות הגבול שתמכו בעבדות להצטרף לקונפדרציה ולמנוע מכוחות זרים להתערב במלחמה.

המאמץ המלחמתי גזל מלינקולן את כל זמנו. הוא התאמץ להשיג תמיכה מכל רחבי הקשת הפוליטית, אולם ניסיונות הפשרה שלו פגעו בשני הצדדים. הדמוקרטים ביקרו את לינקולן על כך שסירב להתפשר בנושא העבדות, והרפובליקנים הרדיקלים טענו שהיה איטי מדי בביטול העבדות. ב-6 באוגוסט, חתם לינקולן על חוק שאישר שחרור עבדים ששירתו בשורות הקונפדרצייה. החוק אמנם לא השפיע באופן ממשי, אולם סימן את תמיכתו בביטול העבדות.

בסוף אוגוסט הכריז ג'ון פרימונט, בלי להתייעץ עם הממונים עליו, עונש מוות במיזורי. הוא הכריז שכל אזרח שיישא נשק יסתכן בירייה, ושעבדים של אדם שעזר למרידה ישוחררו. לינקולן ביטל את ההכרזה של פרימונט, כיוון שהאמין שהייתה פוליטית בעיקרה. לאחר מכן, המגויסים למען האיחוד ממרילנד, קנטקי ומיזורי התרבו.

לינקולן הותיר את העניינים הדיפלומטיים למזכיר המדינה של ארצות הברית, ויליאם סיוארד. סיוארד היה קיצוני ביחסו לדרום, ולכן לינקולן נאלץ לעבוד קרוב לצ'ארלס סאמנר, יו"ר ועדת יחסי החוץ של הסנאט. פרשת טרנט, שהתרחשה בסוף 1861 כאשר ספינת צי ארצות הברית עלתה על ספינת דואר בריטית כדי ללכוד שני דיפולמטים של הקונפדרציה, גרמה למשבר בינלאומי מול בריטניה. לאור המחאות הבריטיות, לינקולן שחרר את שני הדיפלומטים.

במהלך המלחמה, בחן לינקולן בדקדקנות את דיווחי הטלגרף שהגיעו אל מחלקת המלחמה, התייעץ עם מושלים, ובחר גנרלים בהתבסס על הצלחתם. בינואר 1862, לינקולן מינה את אדווין סטנטון לתפקיד מזכיר המלחמה. סטנטון היה דמוקרט שמרני, תומך בעסקים ובאיחוד, שהפך לרפובליקני רדיקלי. הוא עבד קרוב מאוד ללינקולן.

בנוגע לאסטרטגיה מלחמתית, לינקולן קבע שני יעדים: הגנה על וושינגטון וניצחון החלטי על הדרום. העיתונות הצפונית חזתה ניצחונות בתוך תשעים ימים. לינקולן נפגש עם הקבינט שלו פעמיים בשבוע, ואשתו מרי הכריחה אותו לטייל בכרכרה בטענה שהוא עובד קשה מדי. לינקולן למד תורות צבאיות מספרים, והתחיל להעריך את הצורך בשליטה בנקודות אסטרטגיות, כמו נהר מיסיסיפי.

הנשיא לינקולן עם גנרל ג'ורג' מקללן באוהל שלו, ליד שדה הקרב אנטיאטם ב-3 באוקטובר 1862. צלם: מת'יו בריידי

גנרל מקללן

לאחר שהאיחוד הובס בקרב בול ראן הראשון, ולאחר שוינפילד סקוט פרש מהצבא, מינה לינקולן את גנרל ג'ורג' מקללן למפקד כוחות הצפון. מקללן ניצל כמה חודשים כדי לתכנן את מערכת חצי האי. מטרתו הייתה ללכוד את ריצ'מונד. הימנעותו של מקללן מלצאת לקרבות, אף על פי שכוחותיו היו גדולים פי כמה וכמה מכוחות הדרום, הכעיסה את לינקולן ואת הקונגרס. בנוסף, מקללן טען שלא היה צורך בצבא שיגן על וושינגטון. לינקולן התעקש שחלק מהצבא יישאר וישמור על הבירה. מקללן, שהעריך יותר מדי את כוחות הקונפדרצייה, טען שמהסיבה הזאת מערכת חצי האי נכשלה.

לאחר שניסיונות שכנוע ופקודות מצד הנשיא לא הועילו מספיק פיטר לינקולן את מקללן. הרפובליקנים הצליחו להביא למינויו של ג'ון פופ לתפקיד הגנרל, והוא תמך בכיבוש ריצ'מונד מהצפון. אולם ללא תגבורת מצד מקללן, פופ נוצח בקרב בול ראן השני בקיץ, והצבא נאלץ להגן על וושינגטון. לינקולן נאלץ למנות את מקללן שוב לתפקיד הגנרל. כעבור יומיים, כוחותיו של הגנרל רוברט לי חצו אל מרילנד, וקרב אנטיאטם התחיל. ניצחונו של האיחוד היה במחיר כבד, ולינקולן הכריז שיתן זכויות אזרח לשחורים בינואר. הוא חיכה לניצחון צבאי לפני שיכריז על כך, כדי שצעד זה לא ייתפס כצעד נואש.

מקללן התנגד לדרישות הנשיא לרדוף אחרי צבאו של לי, ואחרים גם סירבו להקשיב ללינקולן. לינקולן פיטר אותם והחליף אותם ברפובליקנים מתונים שתמכו בו. לי ניצח בקלות בקרב פרדריקסברג בדצמבר. החיילים לא היו במצב טוב. העריקות עלו במהלך 1863.

הרפובליקנים הפסידו בבחירות אמצע הקדנציה של 1862 בגלל חוסר יכולתם לסיים את המלחמה, בנוסף לאינפלציה, מסים גבוהים, שמועות על שחיתות, המשפטים הצבאיים, הגיוס והחשש מפני שחרור העבדים. ההכרזה על שחרור העבדים השיגה קולות בצפון, אולם איבדה לרפובליקנים קולות רבים בשאר המדינות. הדמוקרטים, לעומת זאת, הצליחו במדינות רבות.

באביב 1863, סבר לינקולן שהמלחמה קרובה לסיום אם יוכל להשיג רצף ניצחונות.

בשנת 1863 ניצח הצפון בקרב גטיסברג, ניצחון שהיווה נקודת מפנה במלחמה. לאחר הניצחון, הגיע לינקולן לגטיסברג לחנוך בית הקברות לחללי הקרב, ונשא את נאום גטיסברג. במיוחד זכור המשפט בו סיים את הנאום: "ממשלה של העם, על ידי העם ולמען העם, לעולם לא תימחה". נאום זה נלמד בבתי ספר בארצות הברית הן בשל חשיבותו ההיסטורית והערכית, והן בשל ערכו הרטורי.

הצהרת האמנציפציה

לינקולן הבין שכוח הממשל הפדרלי לביטול העבדות הוגבל בידי החוקה, שלפני 1865, סברה שמדובר בעניין למדינות. הוא טען שבעזרת מניעת התפשטות העבדות לטריטוריות תיכחד העבדות, וניסה להציע פיצויים למדינות שיאשרו אמנציפציה. הנשיא דחה כל ניסיון של גנרלים מקומיים לבצע שחרור עבדים.

ב-19 ביוני 1862, העביר הקונגרס חוק שאסר על העבדות. ביולי, נקבע חוק שאפשר לממשלה לשחרר עבדים של כל אדם שעזר למרד. לינקולן לא סבר שהיה זה עניינו של הקונגרס להחליט על כך, אולם אישר את החוק. הוא הרגיש שרק לו יש היכולת לבטל את העבדות, והחליט לבצע זאת. הוא ניסח טיוטה של ההצהרה, וטען שב-1 בינואר 1863, העבדים ישוחררו.

לינקולן הניח שיש לחסל את בסיס העבדים של הקונפדרצייה, אולם אחרים טענו שדבר זה יהווה מכשול לשלום ולאיחוד. ההצהרה הוגשה ב-22 בספטמבר 1862, ואושרה בינואר, כשהעבדים בעשר המדינות שלא היו תחת שליטת האיחוד שוחררו. לינקולן הכין את הצבא ואת האומה לשחרור העבדים, והדמוקרטים הציגו את הסכנה ללבנים הצפוניים בשחרורם. לאחר ששחרור העבדים הפך למטרה צבאית, הצבא התקדם דרומה, ויותר ויותר עבדים שוחררו. באביב 1863, לינקולן התחיל לגייס חיילים שחורים.

גנרל גרנט

במרץ 1864 מינה לינקולן למפקד כוחות הפדרציה את יוליסס סימפסון גרנט, לאחר שזה הרשים אותו בהצלחותיו בקרבות שכללו בין היתר את כיבוש העיר ג'קסון בירת מדינת מיסיסיפי, וכיבוש ויקסבורג, שם לקח גרנט 38 אלף שבויים וכמאה תותחים. לינקולן העריך את גרנט בשל יוזמתו לצאת לקרבות, שלא כקודמיו לפיקוד שנמנעו לצאת לקרבות. הוא נלחם למרות קשיים רבים עד השמדתו המוחלטת של האויב. מעלה נוספת ראה הנשיא בגרנט בכך שהכיר בכפיפותו של הצבא לשלטון האזרחי, הכרה זו ראה הנשיא כחיונית למפקד צבאי.

גרנט החל לנסות להתיש את וירג'יניה, ולמרות אבידות כבדות לצבא האיחוד, גם הקונפדרצייה ספגה קורבנות רבים. גרנט איבד כבר שליש מהצבא שלו. לקונפדרצייה הייתה חסרה תגבורת. צבאו של גרנט התקדם דרומה, והטיל מצור על פיטרסבורג, וירג'יניה. לאחר מכן אישר לינקולן לגרנט לפגוע בתשתיות הקונפדרצייה כדי להחליש את יכולתה הכלכלית. הדרום החל בתקיפה על הצפון כדי לאיים על הבירה, והם אף הגיעו למרחק קטן מהבית הלבן לפני שנהדפו.

גרנט המשיך להתיש את כוחותיו של לי, ושיחות שלום החלו. לינקולן סירב להכיר במדינות הקונפדרצייה כשוות אליו- מטרתו הייתה לסיים את הקרבות. ב-1 באפריל 1865, כוחותיו של גרנט ניצחו באופן סופי את כוחותיו של לי, וממשלת הקונפדרצייה נטשה את ריצ'מונד. כעבור כמה ימים, ביקר לינקולן בעיר. הלבנים הביטו עליו בזעם, אולם העבדים המשוחררים קיבלו אותו כגיבור. ב-9 באפריל, לי נכנע בפני גרנט.

במהלך המלחמה מת ויליאם, בנו של לינקולן, ממחלת השחפת. הייתה זו מכה קשה לו ולאשתו, והיא השפיעה עליהם עד סוף ימיהם.

בחירות 1864

בעת המלחמה, נאלץ לינקולן לנסות להיבחר שוב. לינקולן שלט במפלגה הרפובליקנית, והחליט לצרף דמוקרטים שתמכו במלחמה, כאנדרו ג'ונסון, אליה. הוא השיג תמיכה במדיניותו ומנע ניסיון של הרפובליקנים הרדיקלים להדיחו. המפלגה בחרה בג'ונסון כסגנו של לינקולן, והמפלגה קראה לעצמה "מפלגת האיחוד הלאומי". במהלך הקרבות הקשים של גרנט, רבים פקפקו ביכולתו של לינקולן לנצח בבחירות. הוא עצמו נשבע שינצח את הקונפדרצייה לפני שיעזוב את הבית הלבן.

המצע הדמוקרטי, שתמך בסיום המלחמה וראה בה כישלון, לא קסם למועמד המפלגה, ג'ורג' מקללן. לינקולן סיפק לגרנט עוד חיילים והתמיכה בגרנט גברה. לאחר שאטלנטה נפלה, התמיכה במלחמה גברה. דמוקרטים רבים תמכו בלינקולן, וגם רוב החיילים תמכו בו. כשהתבררו התוצאות כמה ימים לאחר ה-8 בנובמבר, נתברר כי לינקולן קיבל את מירב הקולות – שני מיליון ו-200 אלף. באספת הבוחרים קיבל רוב גדול יותר, וחוץ מקנטקי, דלוור וניו ג'רזי הוא זכה בכל המדינות, מה שזיכה אותו ב-212 קולות מול 21.

ב-4 במרץ 1865 הושבע לינקולן לנשיאות בשנית. את נאומו הוא פתח במילים אלו: "בני ארצי! זו הפעם השנייה הריני בא להישבע אמונים ולקבל עלי את משרת הנשיאות. עתה אין משמעות כה רבה לנאום מפורט כבפעם הראשונה..." בהמשך דבריו אמר: "התקדמותנו הצבאית, בה תלוי עתה הכול, ידועה לכולכם היטב לא פחות משהיא ידועה לי, והריני מאמין כי יש בה כדי להשביע רצון ולעודד. תקוותנו לעתיד רמה ואין צורך לנבא על כך..." וסיים: "ללא רגשות שנאה כלפי איש, תוך רחמים כלפי הכול ואמונה בצדקתנו, כאשר נתן לנו להבינה, נוסיף לחתור במלוא התוקף לסיום המלאכה בה אנו עוסקים, לחבוש את פצעי האומה, לדאוג לאלה אשר נשאו את עול המלחמה על שכמם לאלמנותיהם ויתומיהם, ולעשות הכול להשגתו והתמדתו של שלום צודק ונצחי לנו ולכל העמים".

תקופת השיקום

לינקולן ועוזריו נאלצו לטפל במדינות הדרומיות הכבושות, ולהתעסק בשאלת מנהיגי הקונפדרצייה והעבדים המשוחררים. לאחר שלי נכנע, טען לינקולן שאין להפעיל יד קשה כלפי אנשי הקונפדרצייה. הוא הוביל קו מתון, שאליו התנגדו הרפובליקנים הרדיקלים ובראשם תדיאוס סטיבנס. לינקולן לא רצה לפגוע בדרום, דרש בחירות מהירות באזורים והעניק חנינה למורדים רבים שנשבעו אמונים. לינקולן מינה את ג'ונסון למושל צבאי בטנסי, והציע שעשרה אחוזים מהאוכלוסייה בלבד תיאלץ להישבע אמונים למדינה כדי לחזור להיות מדינה. הרפובליקנים הרדיקלים דרשו קו קשה יותר, ומנעו מנציגי קונגרס מהמדינות הכבושות לתפוס את מקומם.


ערך מורחב – התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית

לאברהם לינקולן היה חלק חשוב בהעברת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית שביטל את קיומה של העבדות בכל המדינות וכיום אוסר על קיומה. התיקון אושר בסנאט ב-8 באפריל 1864, ובבית הנבחרים ב-31 בינואר 1865.

הנשיא אברהם לינקולן בשנת 1864

לשם העברת התיקון המוצע נדרש אישור של שלושה רבעים מהמדינות. לאחר שבאפריל 1864 נדחתה הצעת התיקון לחוקה, ביקש הנשיא מהקונגרס בנאומו השנתי בדצמבר באותה שנה להעלות את ההצעה להצבעה חוזרת. בסוף ינואר 1865 עלתה הצעה עוד פעם, ולאחר עבודה מאומצת מאחורי הקלעים עלה בידי לינקולן להעבירה ברוב קטן, כאשר 120 קולות היו בעד, 56 נגד, ו-8 נמנעים, כלומר ברוב של שלושה קולות בלבד.

עניינים אחרים

לינקולן תמך בגישה הוויגית, שנתנה לקונגרס זכות לחוקק חוקים ולו לאכוף אותם. הוא ביטל רק ארבעה חוקים של הקונגרס, ואחד מהם היה חוק שיקום קיצוני. הוא חתם על חוק לחלוקת אדמות בחסות הממשל במערב המדינה. בנוסף הוא נתן מענק להקמת אוניברסיטאות לחקלאות במדינות. הוא חוקק חוק שנתן מימון ממשלתי למסילת רכבת מהמזרח למערב, שבנייתה הסתיימה ב-1869. העברת החוקים התאפשרה בשל היעדרות הדרום.

כדי להעלות את הכנסות הממשלה, העלה לינקולן מכסי מגן והטיל מס הכנסה חדש. המס הטיל מס של שלושה אחוזים על הכנסות מעל 800 דולרים (כיום 21,100 דולרים), ולאחר מכן הפך אותו למס פרוגרסיבי.

לינקולן תמך בהרחבת המעורבות הכלכלית של הממשל. הוא יצר בנק לאומי ויצר משרד חקלאות לאומי.

לינקולן אחראי להפיכת חג ההודיה לחג לאומי. לפני נשיאותו, החג היה חג אזורי בניו אינגלנד. ב-1863, הכריז לינקולן שחג ההודיה יחול ביום שלישי האחרון של חודש נובמבר. ב-30 ביוני 1864 חתם על חוק, המקנה למדינת קליפורניה את הזכות לקבל לידיה את עמק יוסמיטי, ולהקים בו אזור פתוח לציבור, מה שהפך לימים לפארק הלאומי יוסמיטי.

ב-8 בנובמבר 1864 נערכו הבחירות לנשיאות. מול לינקולן, מועמד המפלגה הרפובליקנית, התמודד הגנרל ג'ורג' מקללן, מועמד המפלגה הדמוקרטית.

סוף המלחמה

ב-9 באפריל 1865 הודיע המצביא גרנט לנשיא על כניעתו של רוברט לי מפקד כוחות הדרום, לפי תנאיו של גרנט. הובטחה לו ולחייליו חנינה והאפשרות לחזור לבתיהם, יחד עם נשקם וסוסיהם. תנאים אלו היו לפי הוראותיו הנדיבות של הנשיא, ועל פי רצונו. הוא לא היה מרוצה מכך שכמה מחברי מפלגתו הציעו ביצוע פעולות נקם כנגד הדרום. נציגי מדינות הדרום שהוקמו על ידו מחדש לא הורשו לחזור לתפוס את מקומותיהם בקונגרס. נשמעו דיבורים על שלילת זכויות בחירה ויחס אל מדינות הדרום כאל שטחי כיבוש.

מטחי תותחים ירו עם שחר בוושינגטון הבירה, עיתוני הבוקר הודיעו בכותרות גדולות על הידיעה המשמחת, עסקים שבתו, דגלים נתלו על הבתים והמונים יצאו לרחובות, מתאספים לפני הבית הלבן. לינקולן הופיע בחלון, ובנו טד, נפנף בשמחה בדגל דרומי שבוי. הנשיא, שהיה מרוצה אך עייף מאד, דחה את נאומו לליל המחרת. בנאומו למחרת בלילה דיבר הנשיא על פייסנות וסליחה למדינות הדרום. עתה נתכוון הנשיא לאחד את העם תחת ממשלת שלום יציב ובטוח, ולשקם את המדינה מהריסות ונזקי המלחמה.

ההתנקשות

ערך מורחב – רצח לינקולן
התא בו נרצח לינקולן, תיאטרון פורד, וושינגטון
המיטה בבית פטרסן עליה מת לינקולן

ב-14 באפריל 1865, ימים ספורים לאחר כניעת כוחות הדרום, ישב הנשיא בתא הנשיאותי בתיאטרון פורד שבוושינגטון וצפה בהצגה "בן דודנו האמריקני". מתנקש חדר לתא הנשיאותי, ירה בראשו של הנשיא, וקפץ אל הבמה תוך כדי שהוא שובר את רגלו. הוא צעק בלטינית: "Sic semper tyrannis" (כך תמיד לרודנים),[4] על פי גרסה אחרת צעק: "זוהי נקמת הדרום". בחסות המהומה שהתפתחה הוא נמלט מהמקום.

לינקולן נפצע קשה ונכנס לתרדמת. הוא הועבר אל בית פרטי – בית פטרסן, שעומד מול תיאטרון פורד. רופאים, שרים, חברי קונגרס ופקידי ממשלה מילאו את החדר הקטן בו שכב. מזמן לזמן נתנו לו הרופאים סמים מעוררים והחליפו לו תחבושות להקל על הלחץ מעל מוחו. לאט לאט נחלשה נשימתו, ובשעה 07:22 בבוקר ב-15 באפריל 1865 הוא מת.

לאחר ההתנקשות ברח המתנקש ג'ון וילקס בות' לביתו של ד"ר סמואל מאד, שטיפל ברגלו השבורה. חיילי האיחוד רדפו אחריו, והוא מצא מסתור באסם טבק בחווה בווירג'יניה. לאחר שסירב להיכנע, הוצת האסם באש, והוא נורה בעת שניסה להימלט. החייל בוסטון קורבט ירה בו בניגוד להוראותיו של שר המלחמה אדווין סטנטון, שביקש לתפוס את בות' חי. למרות זאת קיבל החייל היורה כ-1,650 דולר – חלקו בפרס שהוכרז על ראשו של בות'.

בות' ביצע את הרצח מתוך דחף לחפות על כישלון הדרום במלחמה. במותו היה הנשיא לינקולן בגיל 56. בעקבות מותו לקתה אלמנתו בדיכאון.

קבורתו

בניגוד לרצונו של הממשל האמריקאי החליטה משפחתו של לינקולן לקוברו בספרינגפילד, ולא בסמוך לגבעת הקפיטול. גופתו של לינקולן הושמה במרתף קבורה בבית הקברות אוק רידג', על מנת להעבירה בבוא העת למשכן שייבנה.

לאחר שהגופה טולטלה במשך מספר שנים, ב-1874 הושלמה בנייתה של אנדרטת קבר לינקולן. המבנה נחנך ב-15 באוקטובר באותה שנה על ידי הנשיא יוליסס סימפסון גרנט, עת גופתו של לינקולן הועברה לשם והונחה בארון אבן במרכז קטקומבה. המקום הכיל גם כוכים שתוכננו להכיל את גופותיהם של בני משפחתו של לינקולן לאחר מותם.

בשנת 1875 אירע ניסיון לשדוד את הגופה לצורכי מיקוח. הניסיון נכשל, אך בעקבותיו, במטרה למנוע את חטיפת הגופה פעם נוספת, הוצאה הגופה והוחבאה באזור בית הקברות עד לשנת 1876. בשנת 1900 שופץ האתר באופן נרחב.

אישיותו ודעותיו

לינקולן היה נואם מצוין ופוליטיקאי מוכשר ("הוא האדם החזק של מפלגתו והטוב שבנואמי המערב", אמר עליו סנאטור ידוע מאותה עת, סטיבן דאגלס), וכן נתפס כאיש ישר, צנוע ונעים הליכות. מזכיריו העריכו כי היה מבלה שלושת רבעי מזמנו בפגישות עם אנשים. בעיקר היו אלו אזרחים מהשורה, בעוד שלפקידי ממשלה ואנשים בעלי השפעה הייתה הגישה אליו קשה יותר, והיה זה לא בלתי רגיל שסנאטורים חיכו לפגישה אישית עמו עשרה ימים. כינו אותו "אייב הישר".

שיטת ממשל

לינקולן אימץ רבות מעמדותיו של הנרי קליי. הוא החזיק בעמדות פדרליסטיות-וויגיות, שהדגישו את חשיבותו של שלטון פדרלי מרכזי חזק, במקום את זכויות המדינות באיחוד, כגרסתם של בעלי העמדות הג'פרסוניות. בנאום שנשא ב-16 ביוני 1858, קבע, כי

"בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד". (A house divided against itself cannot stand) (מרקוס 3, 25)

"איני מאמין שהברית הזאת תוכל להישאר דרך קבע חציה שקועה בעבדות וחציה חופשית. אינני מצפה לפירוקה של הברית – אינני מצפה לנפילתו של הבית – אבל אני מצפה לחיסולו של הפילוג."

עבדות

לינקולן התנגד לעבדות רעיונית ומעשית. רעיונית – הוא טען שהאבות המייסדים עצמם התכוונו להגביל את העבדות וסבר שזוהי "זכותו הטבעית" של העבד להיות בן חורין. מעשית – הוא תמך בהצעות חוק להגבלתה ואף ניסה להציע הצעות מגבילות משלו. חזרתו לפוליטיקה הייתה בשל קבלת חוק קנזס נברסקה שגרם להתפשטות העבדות לטריטוריות חדשות, וכאשר שמע שהחוק נתקבל הוא הזדעזע, וחרדה עמוקה התעוררה בו "כפי שלא עורר בו דבר מעולם". למעשה הוא ביטל את העבדות על ידי ניצחון במלחמה והעברת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית שמבטל את העבדות.

לינקולן לא נמנה עם הקיצוניים שבין אנשי השחרור, ואף התנגד להם. הוא לא התכוון לבטל מיד את העבדות לגמרי, אלא להגבילה למקומות בהם היא קיימת ולאוסרה בשאר הטריטוריות החדשות, כדי שעם הזמן היא תתבטל לגמרי. כאשר מת הנרי קליי (שיזם פשרה שנועדה לרפות את המתח בין מתנגדי העבדות לתומכיה, ונעזר בדניאל וובסטר ובסטיבן דאגלס להעבירה בקונגרס), אמר עליו לינקולן שהוא התנגד לעבדות, זאת אף שקליי החזיק בעבדים רבים. "הוא התנגד לעבדות מתוך עיקרון ורגש, אך הוא לא ראה, ככל איש פיקח אחר, כיצד ניתן לבטלה בבת אחת מבלי להעלות רעה קשה ממנה, העלולה להביא נזק רב עוד יותר למטרת חופש האדם עצמה". לינקולן התקיף את אנשי השחרור הקיצוניים, המוכנים "לשבר את ברית המדינות האלה לרסיסים, לקרוע לגזרים את חוקתה, ואולי אף לשרוף את התנ"ך עד לטופס האחרון ובלבד שלא תימשך העבדות ולו גם שעה אחת נוספת". בה במידה הוא גם גינה את הקיצוניים הדרומיים, שבתמיכתם בעבדות הריהם מתעלמים מתוקפה של הכרזת העצמאות כי "כל האנשים נוצרו שווים".

לינקולן היה מתומכי הגישה שחתרה למיגור העבדות בכל הטריטוריות החדשות של ארצות הברית. כרבים אחרים באותה תקופה, שאף לינקולן למצב בו המדינות החדשות המצטרפות לברית תהיינה בעלות אוכלוסייה לבנה בלבד, ללא תושבים שחורים כלל. תפישה זו הונעה משאיפה לצמצם את כוחו הפוליטי של הדרום הדמוקרטי, שהתבסס על עבודת עבדים, ומשאיפה מקבילה למנוע זרימת שחורים חופשיים למדינות החדשות, כדי למנוע התחרות שלהם על מקומות עבודה עם לבנים.

בדומה לשאר האבות המייסדים, ובדומה לרוב האוכלוסייה האמריקאית בזמנו, האמין לינקולן בעליונות גזעית של הלבנים והתנגד לשוויון זכויות מלא של שחורים, מתן זכות הצבעה, נישואי תערובת, השכלה וכו'.[5] למעשה, אחד השיקולים המכריעים בהחלטה להילחם את מלחמת האזרחים היה החשש מפילוג ארצות הברית בעקבות שגשוג מדינות הדרום בעלות העבדים. ייתכן ששיקול זה עמד בראש מעייניו אף יותר מרצונו לביטול העבדות מהפן המוסרי. למרות הכל, לינקולן הכיר בחוסר הצדק שנעשה לעבדים השחורים המשוחררים ויזם תוכנית-פיצוי ושיקום בשם '40 אקרים ופרד' אך חודשים ספורים לאחר-מכן נרצח. התוכנית בוטלה לאלתר על ידי מחליפו אנדרו ג'ונסון, והעבדים המשוחררים נאלצו להחזיר את הכל.

כלכלה

בתחום הכלכלי אימץ לינקולן את עמדותיו המרקנטיליסטיות של הנרי קליי. התפישה המרקנטיליסטית גרסה כי כוחה של מדינה יועצם אם תוכל לאגור כמות גדולה ככל האפשר של מטילי זהב וכסף. הוא תמך תמיכה איתנה בכינונו של בנק מרכזי במתכונת ה"בנק של ארצות־הברית" שבוטל על ידי אנדרו ג'קסון; בהעלאה ניכרת של מכסי המגן, שהיו מקור הכנסתה העיקרי של הממשלה הפדרלית וסייעו בצמצום ייבואה של המדינה; ובמימון של הממשל הפדרלי לפרויקטים הנדסיים ותחבורתיים של "שיפור פנימי".

לינקולן והיהודים

הנצחתו

לינקולן מופיע על שטר של חמישה דולרים
לינקולן מוטבע על מטבע סנט

בתרבות הפופולרית

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ג'יימס דוהרטי, אברהם לינקולן, תרגם יאיר בורלא, עם עובד, תש"ט 1949.
  • אירווינג סטון, האהבה היא נצחית, תרגמה שרה רזי, הוצאת "עידית", תשי"ז 1957.
  • אמיל לודוויג, א. לינקולן, תרגום לעברית: מ. בוגדנובסקי, תל אביב: חברה, 1960.
  • בנימין פ. תומאס, אברהם לינקולן, תרגום לעברית: א. מזר נרגל, תל אביב: הוצאת מסדה, 1962.
  • ק. ס. וויר, אברהם לינקולן, תרגמה לעברית: עליזה נצר, תל אביב: הוצאת "הדר", 1963.
  • יונתן סרנה, בנימין שאפל, לינקון והיהודים, תרגם עמנואל לוטם, הוצאת דביר, 2016.

קישורים חיצוניים

רשמי
אחר

הערות שוליים

  1. ^ הגייה באלפבית הפונטי הבינלאומי: '/ˈeɪbrəˌhæm, ˈlɪŋkən/
  2. ^ בספר הביוגרפי "אברהם לינקולן" מאת בנימין תומאס, הוא כתב שהיום יודעים שמרי הייתה חולת נפש. עוד הוא כתב, כי להשערתו, רוב חייהם יחד היו מאושרים, על אף שמועות סותרות בעניין. הוא כתב שמזגה הקשה של אשתו תרם לעיצוב אישיותו של לינקולן. חייו בחברתה חישלו אותו לעמוד בלחץ נפשי רב, ותכונותיו הטבעיות – סבלנות, אורך רוח וסלחנות, התפתחו עקב כך.
  3. ^ GOP Convention of 1856 in Philadelphia‏, באתר US-History.org
  4. ^ על פי האגדה היו אלו מילותיו של מרקוס יוניוס ברוטוס בשעה שרצח את יוליוס קיסר.
  5. ^ לפי The Lincoln-Douglas Debates - 6th Debate Part I