מבצע חמץ – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־19:13, 5 במרץ 2019

מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש סביבתה של יפו במלחמת העצמאות על ידי חטיבות 'ההגנה' אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי. במבצע זה נכבשו כפרים ועיירות ערביות בסביבת יפו במטרה לבודד את העיר ולגרום לנפילתה. הישובים שנכבשו במבצע כללו את סלמה (כיום בתל אביב ורמת גן), סאקיה, כפר עאנה והמחנה בתל ליטוינסקי (כיום בשטח אור יהודה), יאזור (אזור) ועוד. המבצע החל ב-28 באפריל 1948, מעט לאחר התקפת האצ"ל על יפו, אשר הביאה להקדמת המבצע. המבצע הוביל להסרת האיום הערבי על דרום תל אביב. יפו עצמה לא נכבשה במבצע, אך המבצע הצליח ליצור את התנאים לנפילתה. במהלך המבצע התגברה בריחה המונית של ערבים מיפו וסביבתה, והדבר הביא לבסוף לכניעת העיר ב-13 במאי.

רקע

ערך מורחב – תל אביב במלחמת העצמאות

עם פרוץ מלחמת העצמאות הותקפו שכונותיה הדרומיות של תל אביב, רמת גן, בת ים, מקווה ישראל, ושכונות מולדת וגרין שבפאתי חולון בירי צלפים, מקלעים ומרגמות מעמדות של ערבים ביפו ובנותיה. ירי זה קטל עשרות ופצע מאות יהודים. ב-8 בדצמבר התקיפו, כ-400 לוחמים ערביים, שיצאו מסלמה, בפיקודו של חסן סלאמה את שכונת התקווה. עד ינואר 1948, היוו הכפרים הערביים אשר ממזרח ליפו, אל ח'ירייה, סקיה, יהודייה, יאזור וסלמה איום על התחבורה היהודית מתל אביב לחולון ומשם לירושלים ולמושבות הדרום בואכה נגב. התחבורה שבה והותקפה מאבו כביר וא-ריש.^[1] עקב כך הוסטה בינואר 48 התחבורה לנתיב חדש - דרך הביטחון, בשולי השכונות הדרומיות של תל אביב (כיום דרך בן-צבי). דרך זו שימשה את תחבורת היישוב היהודי עד כיבוש האזור במבצע חמץ.

יפו לא יועדה להיות חלק מהמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, אלא מובלעת ערבית ונמל לשימוש המדינה הערבית. השיקול המדיני היה שלא לתקוף אזורים שנכללו במדינה הערבית המיועדת לפני סיום המנדט הבריטי. בנוסף, שהה ביפו כוח בריטי, אשר לא ידוע היה איך ינהג במקרה של התקפה יהודית. כוח זה גם שמר על דרך יפו-רמלה (כיום כביש 44, בקירוב) פתוחה, דבר שמנע ניתוק מוחלט של יפו. לכך נוסף השיקול הצבאי שלא לתקוף את יפו חזיתית. במקום זאת הוחלט לכבוש את כל הכפרים הערביים המקיפים את יפו, המשמשים גשר וקשר לאזורים ערביים אחרים בארץ, בהתאם לתוכנית ד'. ההנחה הייתה שמצבה הגאוגרפי של העיר יחייבה להיכנע עם צאת הבריטים, לאחר שתמצא מכותרת, בשכנות לתל אביב הגדולה והמפותחת ממנה. זו הייתה מטרת מבצע 'חמץ', אשר קיבל את שמו עם התקרב חג הפסח תש"ח. ואכן, כחיזוק לאותה הנחה, כבר בחודשי המלחמה הראשונים החלה נטישה של תושבי יפו.

התקפת האצ"ל על יפו

ערך מורחב – התקפת האצ"ל על יפו

כוחות האצ"ל תקפו ב-25 באפריל את יפו, ונתקלו בהתנגדות עזה מצד הערבים שגובתה בעזרה צבאית של כוחות בריטיים. האצ"ל הצליח לכבוש את שכונת מנשייה, אשר הוותה 'אצבע' הבולטת לתוך תל אביב. לאחר הכיבוש, האצ"ל נדרש על ידי הבריטים לפנות את השכונה, ובמשא ומתן בין האצ"ל לבין 'ההגנה' והבריטים סוכם, כי 'ההגנה' תכנס לשכונה, הבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם, והם יפרידו בין היהודים לערבים. בעקבות התקפת האצ"ל, גברה מאד הנטישה של תושבי יפו והכפרים, אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית, אשר מנתה באותו מועד אלפים אחדים בלבד.

תוכנית המבצע

מטרת המבצע הייתה "להקיף ולנתק לגמרי" את יפו מעורפה באמצעות כיבוש העיירות סלמה ויאזור, והכפרים יהודיה, חיריה, סקיה, כפר עאנה ובית דג'ן. מטרה נוספות של המבצע, באמצעות כיבוש אותם ישובים, היו חיזוק הקשר בין צפון הארץ לדרומה, שכן כפרים אלה, אם כי לא ניתקו את הדרך, יצרו צוואר בקבוק מבחינה זו. פקודות המבצע כללו דרישה ל"טיהור השטח", והורו כי "תושבים אזרחיים של מקומות שנכבשו יורשו לעזוב את המקום אחרי שייערך אצלם חיפוש אחרי נשק", "יש להימנע מפגיעות בנשים וילדים ככל האפשר" וכי אין לבצע ביזה.^[2]

הכוחות המשתתפים

הצד היהודי

כמפקד המבצע התמנה דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני. 18 כוחות משנה משלוש חטיבות - 'אלכסנדרוני', גבעתי וקרייתי - נטלו חלק במבצע, ואלה מנו כ-1,600 חיילים. כן עמדו לרשות כוח 'ההגנה' ששה משוריינים. המבצע החל בלילה שבין ה-27 וה-28 באפריל.

ימים אחדים קודם המבצע הגיע לידי 'ההגנה' משלוח ראשון של תותחי 20 מ"מ, תותחי נ"מ אשר הוחלט להשתמש בארבעה מהם למטרות קרקעיות במבצע זה. כן כלל הנשק המסייע ארבע מרגמות שלושה אינץ', שלוש מרגמות דווידקה וארבעה מקלעים כבדים.

ההתקפה הסופית של האצ"ל על מנשייה שביפו סייעה לכוחות 'ההגנה' בריתוק והסחת כוחות ערביים מן היעדים שנקבעו.

הצד הערבי

בסאקיה ובח'יריה היו כמה עשרות לוחמים מקומיים. בנוסף, כ-30 לוחמים מן החוץ תגברו את ח'יריה. גם סלאמה וביאזור שהו כמה עשרות לוחמים מקומיים, ולאלה נוספו כ-50 לוחמים מן החוץ. תל א-ריש, אשר חלש על מבואותיה המזרחיים של חולון, היה מבוצר היטב, והוחזק על ידי מספר כיתות של לוחמים ערבים. אלה צוידו, בין היתר, במספר מקלעים ובמרגמות שני אינץ'. מספרם הכולל של הלוחמים הערבים ביפו ובסביבתה עמד על כמה מאות, ובתוכם גדוד של צבא ההצלה בפיקודו של מישל עיסא, ובו כ-300 לוחמים, אשר ממש לפני המבצע, הסתננו אל יפו, ולרשותם שלוש משוריינים ושני תותחי 75 מ"מ. אלה האחרונים הוצבו ביאזור והפגיזו את דרום תל אביב, תוך שהם גורמים למספר אבדות. עם בואו, עיסא נטל את הפיקוד על יפו וסביבתה. המפקד אותו החליף, נאג'ם אל-דין, סירב לקבל את מרותו, ועזב את יפו עם מספר דומה של לוחמים.

מהלך המבצע

שעת ה-"ש", שנקבעה ל-27 באפריל בשעה 22:00, נדחתה בגלל עיכוב בפינוי שדה המוקשים בדרום מחנה תל ליטוינסקי. לבסוף נקבעה זו לשעה 00:45 לאחר חצות, אור ל-28 באפריל.

חטיבת 'קרייתי'

בליל 28/27 באפריל החלה 'קרייתי' בפעולות הטרדה של העיירה סלאמה, ג'באליה (כיום גבעת עלייה), אבו כביר וגבעת בית המטבחיים שביפו. בהמשך החטיבה סייעה בכיבוש סלאמה.

חטיבת 'אלכסנדרוני' וכיבוש אל-ח'ירייה סלמה

חטיבת אלכסנדרוני הייתה הזרוע הצפונית של המלקחיים שנועדו לכתר את יפו, ומשימתה בשלב הראשון הייתה לנתק את הכביש סלמה-יהודיה על ידי כיבוש הכפרים חיריה וסקיה (אור יהודה של היום). לאחר השלמת כיבוש החלק הדרומי של מחנה תל ליטוינסקי שחלקו הצפוני נכבש כבר ב-14 באפריל 1948. משימותיה של חטיבת אלכסנדרוני הוכתרו בהצלחה, והתקפות הנגד הערביות מכיוון סלמה ויהודייה נהדפו.

ב-25 באפריל כבשו חיילי אלכסנדרוני את הכפרים עאנה (בן כ-3000 תושבים) וסאקיה (1000 תושבים).

ב-28 באפריל כבש גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני את הכפר אל-ח'ירייה. לפי ההיסטוריון בני מוריס, הכפר נכבש ללא קרב, ותושביו "החלו לנוס בבהלה ברגע שטורי ההגנה קרבו או שמטחי האש שלה פגעו בכפרים". עוד כותב מוריס כי בהתקפה נהרגו ארבעה גברים ושלוש נשים מתושבי אל-חירייה, וכי שני גברים נוספים הוצאו להורג מיד לאחר הכיבוש באשמת הריגת איש "הגנה". אנשי הכפר נלקחו כולם כשבויים, ובהמשך שוחררו הנשים והילדים מתחת לגיל 11. לפי מוריס פנו תושבי הכפר לכוחות ההגנה בבקשה לחזור לביתם תוך נכונות "לקבל על עצמם את מרות השלטון היהודי", אך כפי הנראה בקשתם נדחתה.

סלמה היה הישוב הערבי הגדול ביותר שנכבש במבצע, כאשר במקור התגוררו בו מעל 6,730 תושבים. כבר בדצמבר 1947 ביצעו כוחות של חטיבת גבעתי והפלמ"ח תקיפה כושלת על סלמה שכונתה "מבצע יהושע". בחודשים שלאחר מכן בוצעו תקיפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, כמו למשל מבצע נזלת. במשך תקופה זו המשיכו ערביי סלמה לירות לעבר שכונות יהודיות^[3]. באפריל 1948 נערכו שתי התקפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, שבעקבותיהן התגבר זרם התושבים הנמלטים מהעיירה. ב-28 באפריל החלה חטיבת "קרייתי" של ההגנה להטריד את סלמה מכיוון מערב. בעקבות פעילות "ההגנה" נמלטו תושבי הכפר ומגיניו לעבר יפו.

בליל ה-29 באפריל תקפו יחידות של חטיבת אלכסנדרוני את העיירה משני כיוונים שונים - כוח אחד נע מכיוון אל-ח'ירייה מערבה וכוח נוסף יצא מכיוון שכונת התקווה מזרחה, הכוחות התוקפים מצאו את סלמה ריקה מבני אדם וכבשו אותה.^[4].

יחידת המורכבת מסיירים ומחבלנים פשטה על הגשר שעל נחל איילון, פוצצה אותו וכך נותקה יפו מכיוון מזרח.

חמישה לוחמי חטיבת אלכסנדרוני נפלו במבצע, ועוד כמה נפצעו. לערבים אבדו כ-50 לוחמים שנהרגו, ובח'יריה נהרגו גם שבעה אזרחים. 20 ערבים נפלו בשבי.

חטיבת 'גבעתי' בקרב תל א-ריש

בלילה, אור ליום ה-28 באפריל, תקף כוח מקובץ של גדוד 52 של חטיבת גבעתי, בפיקודו של יעקב פרי (פרולוב), את תל א-ריש. שממנו ירו הערבים על חולון. הערבים ניצלו את יתרון הגובה של תל א-ריש שחלשה על סביבותיה מרום 44 מטרים והציבו עליה שני מקלעים כבדים מדגם שפנדאו. בנוסף, בראש התל הייתה עמדת פילבוקס מבוצרת.

היציאה של הכוח ממקווה ישראל התעכבה כיוון שלא הוכנה מראש פרצה בגדר לשם כך. ההודעה על האיחור ביציאה לא הגיעה לתותחנים. אלה פתחו באש בשעה המקורית, וכך אבד יתרון ההפתעה. ההתקפה החלה בשעה 02:00 והתל נכבש במהרה ללא התנגדות ממשית. כוח חסימה שנועד למנוע הגעת תגבורות ערביות, לא מנע מן הערבים להתרכז לצורך התקפה. אלה, לוחמים מצבא ההצלה, רוב גדודו של עיסא, התקדמו בשני צירים בחיפוי משוריין, והחלו מיד בהתקפת נגד חזקה על הכוחות שלא התבצרו כיאות. המגינים הופתעו, עד מהרה המפקדים איבדו שליטה על כוחותיהם, ושני משוריינים שנשלחו לעזרה, קצרה ידם להושיע. כוח גבעתי נאלץ לסגת לכיוון מקוה ישראל באבידות כבדות - 36 הרוגים, מתוכם שבעה נעדרים, וכ-100 פצועים^[5]. לכוחות הערבים היו בקרב 30 הרוגים ו-62 פצועים.

כיבוש יאזור בידי לוחמי 'גבעתי'

העיירה יאזור השתרעה על פני שטח של 11,800 דונם ואוכלוסיית המקום לפני המלחמה עמדה על כ-4,000 תושבים. החל מדצמבר 1947 היו תקריות שונות במקום, תושבי העיירה ירו על כלי רכב יהודים שחלפו במקום ואילו כוחות אצ"ל והגנה תקפו אותה. ב-14 בפברואר תקפו כוחות גבעתי ביאזור במסגרת פעולת יאזור במבצע יונה (ע"ש יונה רסין) ופוצצו מספר מבנים. ב-20 בפברואר תקפו כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח את מפקדת אנשי חסן סלאמה ביאזור.

במהלך מבצע חמץ, ב-30 באפריל 1948 נכנס ליאזור כוח של חטיבת גבעתי וכבש אותה ללא התנגדות ממשית .^[6] הבריטים לא השלימו עם תפיסת יאזור על ידי היהודים מחשש לפגיעה בתנועה ליפו. הם הגישו אולטימטום לנסיגת כוחות גבעתי מיאזור ואיימו בהפגזה. לבסוף הוסכם שהכוחות ישארו ביאזור ורק שורת הבתים לאורך הכביש תשאר באחריות בריטית.^[7] כך היה עד לפנוי הבריטים מארץ ישראל, עם זאת מוכתר הכפר ביקש להתיר לפועלים חקלאיים לחזור לכפר ולעבד את האדמה.^[8] עם כיבוש המקום נטשו התושבים את יאזור ורובם ברחו למחנה הפליטים ברפיח.^[9]

למרות הכישלון בתל א-ריש, בכל זאת הודק המצור על יפו גם בגזרת 'גבעתי'.

תוצאות המבצע

מטה המבצע פורק ב-30 באפריל. עם הפירוק, חטיבות 'גבעתי' ו'אלכסנדרוני' חזרו לגזרתן, בעוד 'קרייתי' נותרה במרחב תל אביב.

המבצע הביא להסרת האיומים המידיים על תל אביב. כוחות 'ההגנה' בתל אביב, אשר השתחררו מעול ההגנה על עירם וסביבתה, יכולים היו להיפנות למשימות בחלקי הארץ השונים, ולכך נודעו השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת.

השלכה נוספת של המבצע היתה כניעת יפו -ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שיגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים והנחה זו התממשה. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. רוב מוחלט של תושבי העיר הערבים נמלטו ממנה. ב-13 במאי, יום לפני הכרזת העצמאות, חתמו מנהיגי יפו על הסכם כניעה.^[10]

המבצע הוביל לבריחת רוב התושבים הערבים של יפו והישובים האחרים. כדי למנוע את עזיבת התושבים, הטילה "הועדה הלאומית הערבית" ביפו מס מיוחד על היוצאים. לאחר שהעזיבה לא קטנה, איימה המליציה העירונית בהחרמת רכוש העוזבים ואף בעונש מוות^[11]. למרות זאת רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד, 1400 מהם גברים, מכל שכבות החברה^[12]. אלפי תושבים אחרים עזבו את הכפרים והעיירות שהקיפו את יפו. חלק מהישובים נהרסו וחלקם יושבו בהמשך על ידי עולים יהודים.

הנצחה

לזכר הנופלים בקרב תל א-ריש נקראת השכונה הסמוכה לתל בשם תל גיבורים בחולון.
על התל ליד הפילבוקס הוקם אתר הנצחה לנופלים בקרב זה.
בבית החולים שיבא בתל השומר הוקמה אנדרטה לנופלי חטיבת אלכסנדרוני במבצע חמץ.
בשכונת רמת חן ברמת גן נמצא רחוב מחץ על שם מבצע חמץ שבעקבותיו הוגדל שטח העיר.

רחוב מחץ ברמת חן על שם מבצע חמץ
שלט הסבר בגבעת הפילבוקס בחולון
האנדרטה לזכר מגיני תל אביב וכובשי יפו, מאת מיכאל קארה, בגן הכובשים
אנדרטה בבית החולים תל השומר, לחיילי חטיבת אלכסנדרוני שנפלו בכיבוש המקום והסביבה ב"מבצע חמץ"

לקריאה נוספת

חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות מאת אברהם אילון, הוצאת מערכות, 1959.
אריה חורשי: גיבורי התל, הוצאת ירון גולן, 1994

קישורים חיצוניים

חולון במלחמת העצמאות באתר עיריית חולון
קרב תל א-ריש מהזווית הערבית, רשומה מתוך פורטל פרש
פירוט אירוע ההיעדרות של שבעה מלוחמי פלוגה 52 מחטיבת גבעתי בקרב תל א-ריש^[13], באתר האגף לאיתור נעדרים
מבצע "חמץ" -כיבוש יפו, ארכיון צה"ל ומעהב"ט, סרט ביוטיוב
אמיר בוחבוט, 60 שנה אחרי: זוהו חללי קרב תל-א'ריש, באתר nrg‏, 13 באוגוסט 2007

הערות שוליים

^ 3 ערבים נהרגו בתל א-ריש, דבר, 23 בדצמבר 1947
^ בני מוריס 1948, עמוד 175
^ ההגנה התקיפה מרכזי פורעים בסלמה, דבר, 2 בינואר 1948
גוש דן עומד איתן במערכת היישוב, דבר, 19 בינואר 1948
^ סלמה ויעזור נכבשו, דבר, 2 במאי 1948
^ בקיץ 2007 הושלם הליך זיהויים של חמישה משבעת הנעדרים
^ סלמה ויעזור נכבשו, דבר, 2 במאי 1948
^ בלחץ הצבא פונה חלק מיאזור, דבר, 4 במאי 1948
^ מוכתר יאזור מבקש מה"ההגנה" רשות להביא לכפר‭" ‬פועלים חקלאיים, המשקיף, 9 במאי 1948
^ מנחם תלמי, פגישה עם מכרים וותיקים - עם תושבי יאזור ויפו במחנות הפליטים ברצועה, מעריב, 30 בנובמבר 1956
^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948 הוצאת דביר, עמ' 104, 2004.
^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 146
^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 404
^ בקיץ 2007 הושלם הליך זיהויים של חמישה משבעת מהנעדרים

[1] 3 ערבים נהרגו בתל א-ריש, דבר, 23 בדצמבר 1947

[בני_מוריס-2] בני מוריס 1948, עמוד 175

[3] ההגנה התקיפה מרכזי פורעים בסלמה, דבר, 2 בינואר 1948
גוש דן עומד איתן במערכת היישוב, דבר, 19 בינואר 1948

[4] סלמה ויעזור נכבשו, דבר, 2 במאי 1948

[5] בקיץ 2007 הושלם הליך זיהויים של חמישה משבעת הנעדרים

[6] סלמה ויעזור נכבשו, דבר, 2 במאי 1948

[7] בלחץ הצבא פונה חלק מיאזור, דבר, 4 במאי 1948

[8] מוכתר יאזור מבקש מה"ההגנה" רשות להביא לכפר‭" ‬פועלים חקלאיים, המשקיף, 9 במאי 1948

[9] מנחם תלמי, פגישה עם מכרים וותיקים - עם תושבי יאזור ויפו במחנות הפליטים ברצועה, מעריב, 30 בנובמבר 1956

[10] יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948 הוצאת דביר, עמ' 104, 2004.

[11] יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 146

[12] יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 404

[13] בקיץ 2007 הושלם הליך זיהויים של חמישה משבעת מהנעדרים

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

@@ שורה 55: / שורה 55: @@
 היציאה של הכוח מ[[מקווה ישראל]] התעכבה כיוון שלא הוכנה מראש פרצה בגדר לשם כך. ההודעה על האיחור ביציאה לא הגיעה לתותחנים. אלה פתחו באש בשעה המקורית, וכך אבד יתרון ההפתעה. ההתקפה החלה בשעה 02:00 והתל נכבש במהרה ללא התנגדות ממשית. כוח חסימה שנועד למנוע הגעת תגבורות ערביות, לא מנע מן הערבים להתרכז לצורך התקפה. אלה, לוחמים מ[[צבא ההצלה]], רוב גדודו של עיסא, התקדמו בשני צירים בחיפוי משוריין, והחלו מיד בהתקפת נגד חזקה על הכוחות שלא התבצרו כיאות. המגינים הופתעו, עד מהרה המפקדים איבדו שליטה על כוחותיהם, ושני משוריינים שנשלחו לעזרה, קצרה ידם להושיע. כוח [[חטיבת גבעתי (תש"ח)|גבעתי]] נאלץ לסגת לכיוון [[מקוה ישראל]] באבידות כבדות - 36 הרוגים, מתוכם שבעה נעדרים, וכ-100 פצועים{{הערה| בקיץ 2007 הושלם הליך זיהויים של  חמישה משבעת הנעדרים}}. לכוחות הערבים היו בקרב 30 הרוגים ו-62 פצועים.
-לזכר הנופלים בקרב זה נקראת השכונה הסמוכה לתל בשם [[תל גיבורים (חולון)|תל גיבורים]].
 ===כיבוש יאזור בידי לוחמי 'גבעתי'===
@@ שורה 76: / שורה 74: @@
 ==הנצחה==
+*לזכר הנופלים בקרב תל א-ריש נקראת השכונה הסמוכה לתל בשם [[תל גיבורים (חולון)|תל גיבורים]] ב[[חולון]].
 *על התל ליד הפילבוקס הוקם [[אתר הנצחה]] לנופלים בקרב זה.
 *ב[[בית החולים שיבא]] ב[[תל השומר]] הוקמה [[אנדרטה]] לנופלי חטיבת אלכסנדרוני במבצע חמץ.