הדלקת הנרות במקדש – הבדלי גרסאות
| שורה 7: | שורה 7: | ||
הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ובמובן מסוים אף חשוב מן ההדלקה עצמה: בניגוד להטבת הנרות, הנעשית על ידי [[כהן]] בלבד, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.{{הערה|[[משנה תורה לרמב"ם]], הלכות ביאת המקדש, פרק ט', הלכה ז'. לדעת [[הראב"ד]] שם, לכתחילה אין לעשות כך.}} |
הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ובמובן מסוים אף חשוב מן ההדלקה עצמה: בניגוד להטבת הנרות, הנעשית על ידי [[כהן]] בלבד, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.{{הערה|[[משנה תורה לרמב"ם]], הלכות ביאת המקדש, פרק ט', הלכה ז'. לדעת [[הראב"ד]] שם, לכתחילה אין לעשות כך.}} |
||
הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי [[מידות ומשקלות תורניים#לוג, רובע|לוג]] בכל נר, כמות שמספיקה גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש את שני הנרות המזרחיים,{{הערה|את הנרות הדליקו שוב במידה והם כבו. היו מדליקים את שני הנרות מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד, כדברי הפסוק {{הדגשה|להעלת נר תמיד |
הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי [[מידות ומשקלות תורניים#לוג, רובע|לוג]] בכל נר, כמות שמספיקה גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש את שני הנרות המזרחיים,{{הערה|את הנרות הדליקו שוב במידה והם כבו. היו מדליקים את שני הנרות מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד, כדברי הפסוק {{הדגשה|להעלת נר תמיד|{{תנ"ך|ויקרא|כד|ב}}}} ובכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר ולפחות מכבודו הדליקו גם אותו.}} לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנות היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מ[[אש]] [[מזבח העולה]]. עבודה זו נקראת "[[הטבת הנרות]]" או "[[דישון המנורה]]", והיא התקיימה כחלק מ[[העבודה במקדש|העבודה היומית במקדש]], לאחר זריקת דם [[קרבן התמיד|תמיד של שחר]]. |
||
הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב, והיא הייתה העבודה האחרונה שנעשתה במקדש.{{הערה|[[משנה]], [[מסכת תמיד]], פרק ג', משנה ח'. על פי פירוש [[עובדיה מברטנורה]].}} |
הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב, והיא הייתה העבודה האחרונה שנעשתה במקדש.{{הערה|[[משנה]], [[מסכת תמיד]], פרק ג', משנה ח'. על פי פירוש [[עובדיה מברטנורה]].}} |
||
גרסה מ־13:08, 24 באפריל 2019
הדלקת הנרות במקדש היא מצווה מדאורייתא שקוימה מדי ערב בבית המקדש בנרות של מנורת שבעת הקנים, ומדי בוקר בהדלקת נר התמיד והטבת יתר הנרות והכנתם להדלקה. (ישנה את שיטת הרמב"ם פ"ג מתמידין ומוספין הלכה י-יב כשיטת יחיד, הסובר שמצוות הדלקת המנורה כוללת הדלקה בבוקר מלבד ההדלקה בערב).
מטרת הדלקת הנרות לא הייתה למטרת תאורה, אלא כעדות לכך שהשכינה שורה בישראל.[1] טעם נוסף המוזכר בספר החינוך הוא לפאר ולכבד את בית המקדש.[2]
סדר ההדלקה
הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ובמובן מסוים אף חשוב מן ההדלקה עצמה: בניגוד להטבת הנרות, הנעשית על ידי כהן בלבד, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.[3]
הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי לוג בכל נר, כמות שמספיקה גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש את שני הנרות המזרחיים,[4] לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנות היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מאש מזבח העולה. עבודה זו נקראת "הטבת הנרות" או "דישון המנורה", והיא התקיימה כחלק מהעבודה היומית במקדש, לאחר זריקת דם תמיד של שחר. הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב, והיא הייתה העבודה האחרונה שנעשתה במקדש.[5]
נר התמיד
נר התמיד היה נר יחיד שדלק ללא הפסק וממנו הדליקו את שאר הנרות. מצווה זו מוזכרת במפורש במקרא: ”וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (ספר שמות, פרק כ"ז, פסוקים כ' - כ"א.)
חומרים
שמן זית זך
הנרות במנורה הודלקו בשמן זית. בפסוק בספר שמות נאמר "שמן זית זך כתית למאור", ומכאן למדו חז"ל שהשמן ששימוש למילוי המנורה היה באיכות הגבוהה ביותר המכונה "ראשון שבראשון"[6]. שמן זה בא מהזיתים המובחרים הנמסקים מצמרת עץ הזית, ושעברו כתישה - ולא טחינה שעלולה לגרום לעכירות בשמן.
הפתילות
בשונה מהשמן לא הייתה הגדרה ספציפית לחומר שממנו נעשו הפתילות, ונקבע להלכה כי כל פתיל שכשר לנרות שבת כשר למנורה, דהיינו כל פתיל שבוער היטב - מתאים למצוה. בפועל השתמשו בבד מבגדי כוהנים בלואים.[7]
קישורים חיצוניים
- ד"ר אלכסנדר קליין, להעלות נר תמיד, מתוך דף שבועי של הפקולטה למדעי היהדות בבר-אילן
- הרב ד"ר בני לאו, פרשת תצווה: להעלות נר תמיד, בית מורשה בירושלים
- חגי דביר, "שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד", ישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות
הערות שוליים
- ^ מסכת מנחות, דף פ"ו, ב'.
- ^ ספר החינוך, מצווה צ"ח.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ט', הלכה ז'. לדעת הראב"ד שם, לכתחילה אין לעשות כך.
- ^ את הנרות הדליקו שוב במידה והם כבו. היו מדליקים את שני הנרות מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד, כדברי הפסוק ”להעלת נר תמיד” (ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק ב') ובכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר ולפחות מכבודו הדליקו גם אותו.
- ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ג', משנה ח'. על פי פירוש עובדיה מברטנורה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ו, א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, א'.