שום – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 89.139.119.59 (שיחה) לעריכה האחרונה של Steeve815
שורה 72: שורה 72:
[[קטגוריה:תבלינים]]
[[קטגוריה:תבלינים]]
[[קטגוריה:צמחי מרפא]]
[[קטגוריה:צמחי מרפא]]
[[קטגוריה:נרקיסיים|שום הגינה]]
[[קטגוריה:שום (סוג)]]

גרסה מ־15:55, 19 במאי 2019

קריאת טבלת מיוןשום הגינה
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: מכוסי הזרע
מחלקה: חד-פסיגיים
סדרה: אספרגאים
משפחה: נרקיסיים
סוג: שום
מין: שום הגינה
שם מדעי
Allium sativum
ליניאוס, 1753
דוכן שום טרי בשוק
שום
שום סגול טרי

שום הגינה או בקיצור שוּם (שם מדעי: Allium sativum) הוא מין בסוג שום שבמשפחת הנרקיסיים, והוא פקעת (גאופיט). השום משמש כצמח תבלין ולמטרות רפואיות. מבין חלקי השום, הבצל (מוכר גם כ-"ראש שום") הוא החלק הנמצא בשימוש תדיר ומורכב ממספר שיניים אשר ניתנות למאכל (חי או לאחר בישול).

הרכבו של השום

אליצין היא תרכובת אורגנית המקנה לשום את ריחו וחריפותו האופייניים. בין החומרים המצויים בשיני השום מונים את האליצין, גופרית, זרחן, פלואור, קרוטן (פרו-ויטמין A), ויטמין B1 וויטמין B3.

לשום מיוחסות הפעילויות הבאות:[דרוש מקור]

השום במקורות

השום והבצל מוזכרים בתנ"ך פעם אחת בלבד, כאחד מהמאכלים שמזכירים בני ישראל כשהם רוצים לשוב למצרים: ”זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים (ספר במדבר, פרק י"א, פסוק ה'). גם החציר המוזכר בפסוק זה, הוא ממשפחת השומים, והיה בשימוש במצרים העתיקה לתיבול ולאכילה[1].

חז"ל מנו בשום כמה תכונות טובות: ”משביע, משחין, ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים וי"א מכניס אהבה ומוציא את הקנאה” (בבא קמא פ"ב, ע"א). בתלמוד הירושלמי נכתב על עזרא הסופר ש”הוא התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה"” (תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ד', הלכה א'), ולכך השום הפך למזון המיוחד לסעודת ליל שבת[2].

השום הפך למאכל כה מובהק ליהודים, עד שבמשנה מובא שמי שמשתמש בביטוי "אוכלי שום", הרי כוונתו ליהודים (משנה, מסכת נדרים, פרק ג', משנה י'). אכילת השום אצל היהודים בולטת במיוחד לעומת התיעוב שהיה קיים לשום אצל הרומאים.

ריחו העז של השום שימש בסיס לביטוי שמופיע בתלמוד הבבלי מספר פעמים: ”מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף?” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"א, עמוד א';מסכת שבת, דף ל"א, עמוד ב'), הנמשל הוא: מי שחטא פעם אחת, אל לו להוסיף ולחטוא, למרות שמצבו עכשיו אינו טוב. עוד מובא בגמרא סיפור שבו מסופר על ריח השום שהפריע ללימוד בבית המדרש עד כדי כך שרבי יהודה הנשיא ביקש שאוכל השום ייצא (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"א, עמוד א').

ריח השום לאחר אכילתו

אחד מרכיבי השום אליל מתיל סולפיד (Allyl methyl sulfide, ובקצרה AMS), אינו מתפרק בזמן העיכול, מה שגורם לו להשתחרר מהגוף באמצעות הנשימה והזיעה.

מספר מאכלים נמצאו במחקר יעילים להפגת הריח ובהם תפוח וכוס חלב[3]. המשותף למאכלים אלו הוא היותם מכילים פוליפנולים, המסייעים בפירוק ה-AMS.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל זהרי, אנציקלופדיה מקראית, חציר, כרך ג' עמ' 272
  2. ^ כך עולה מדברי התלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ס"ג, עמוד ב' על פי פירוש רש"י והר"ן, לעומתם ראו ספר מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"פ. הרמב"ם התנגד לאכילת שום, ולכך השמיט בהלכותיו את תקנת עזרה זו, וראו פירוש המשניות לרמב"ם על נדרים, ג', י'. (במהדורת הדפוס)
  3. ^ מאיה נבון, זה מדעי: המאכלים שיעלימו ריח שום מהפה, באתר ynet, 29 ביוני 2014

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.