שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסרת קישורים עודפים, קו מפריד בטווח מספרים
| ראש מדינה שני =
| מפקד שני=[[האסבנד קימל]], {{ש}} [[ואלטר שורט]]
| כוח שני=8 [[ספינת קרב|אוניות מערכה]], 8 [[סיירת (אונייה)|סיירות]], {{ש}} 29 [[משחתת|משחתות]], 9 [[צוללת|צוללות]], {{ש}} כ-50כ־50 ספינות קטנות יותר וכ-390וכ־390 מטוסים
| צד שני-אבידות=2,402 חיילים ו-57ו־57 אזרחים נהרגו, 1,247 חיילים ו-35ו־35 אזרחים נפצעו, 5 [[אוניית מערכה|אוניות מערכה]] הוטבעו ו-3ו־3 ניזוקו, {{ש}} 3 [[סיירת (אונייה)|סיירות]] ניזוקו, 2 משחתות הוטבעו ואחת ניזוקה,{{ש}} ספינה קטנה יותר הוטבעו ו-3ו־3 ניזוקו, 188 מטוסים הושמדו ו-155ו־155 ניזוקו.
| הערות=
| מפה=[[קובץ:PearlHarborCarrierChart.jpg|מרכז|250px]]מפת תנועת הכוחות הימיים היפנים לקראת התקיפה
|שם=קרב פרל הארבור}}
'''המתקפה על פרל הארבור''' הייתה מתקפת פתע [[יפן|יפנית]] על הבסיס ה[[ארצות הברית|אמריקאי]] ב[[פרל הארבור]] שב[[הוואי]], בבוקר יום ראשון, [[7 בדצמבר]] [[1941]], במהלך [[מלחמת העולם השנייה]]. בתקופה זו נמצא בפרל הארבור בסיסו המרכזי של חיל הים של [[ארצות הברית]] ב[[האוקיינוס השקט|אוקיינוס השקט]]. את המתקפה ביצעו מטוסים של [[הצי הקיסרי היפני]] שהמריאו מ[[נושאת מטוסים|נושאות מטוסים]]. בשעה 7:55 בבוקר נתן מיטסו פושידה, הטייס היפני המוביל, את האות למתקפה כשקרא בקשר "טורה, טורה, טורה". ההתקפה על פרל הארבור נצרבה בתודעה האמריקאית כאירוע של "קלון" לאומי, שייזכר לדיראון עולם, והיא נחשבת לכישלון המודיעיני הגדול ביותר ב[[היסטוריה של ארצות הברית|תולדות ארצות הברית]], עד [[פיגועי 11 בספטמבר|מתקפת הטרור על מגדלי התאומים]] ב[[ניו יורק]]. המתקפה על פרל הארבור גרמה לכניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה שהובילה בהמשך לתבוסתה של יפן.
 
בתקיפת פתע זו איבדה ארצות הברית 12 ספינות מלחמה, 188 מטוסים ו-2ו־2,459 חיילים ואזרחים, אולם נושאות המטוסים וצי הצוללות לא נפגעו מכיוון שלא עגנו בבסיס באותה העת.
 
==רקע: מדיניות ההתפשטות של יפן==
את הסיבות שהביאו את [[יפן]] לצאת למתקפת פתע בעלת משמעויות מרחיקות לכת מבחינה צבאית ומדינית נגד ארצות הברית בפרל הארבור, ניתן למצוא עוד בשלהי [[המאה ה-19|המאה ה־19]], לאחר התקופה הידועה ביפן כתקופת [[הרסטורציה של מייג'י]], שהביאה לפתיחת השערים לעולם וגרמה לתהליך תיעוש מהיר שעברה יפן, בדרך להפיכתה למעצמה אזורית ועולמית.
 
תהליך זה לווה בהתפתחות של מגמות [[לאומנות|לאומניות]] קיצוניות ו[[מיליטריזם|מיליטריסטיות]] במדינה, שהטיפו להתפשטות יפנית לצורך השוואת כוחה עם מעצמות המערב וכדי להבטיח את האינטרסים שלה ב[[הרפובליקה הסינית (1912–1949)|סין]] ובדרום מזרח [[אסיה]]. לאחר הרסטורציה של מייג'י עברה יפן תקופה של צמיחה כלכלית מהירה ושל התפשטות צבאית, כדי להשיג שוויון כוחות מול ארצות הברית והמעצמות האירופיות. לשם כך שאפה יפן להשתלט על שטחים, אוכלוסיות ומשאבים טבעיים שהיו נחוצים לה, בשל מחסור במשאבים כאלה באיי יפן. הצבא מילא באותן שנים תפקיד מפתח בפוליטיקה היפנית. רציחות, ניסיונות [[הפיכה]] ולחצים פנימיים הפכו לטקטיקה של גורמים קיצוניים בצבא ובחברה היפנית. שני גנרלים, טוג'ו וקויסו, אף הפכו לראשי ממשלה. יפן הפכה במהירות למדינה מיליטריסטית, שבנתה צי חזק ומודרני, השלישי בגודלו בעולם באותה עת.
 
את הסימנים הראשונים ל[[אימפריאליזם]] היפני אפשר היה לגלות כבר עם סיום [[מלחמת סין-יפן הראשונה|מלחמתה בסין]], ב-ב־[[1895]], שהביאה לסיפוח האי [[פורמוזה]] (טאיוואן) לאימפריה היפנית. יפן אותתה כבר אז על שאיפותיה הטריטוריאליות בסין עצמה, שאיפות שאז עדיין לא נחשבו למעשיות. אולם לאחר [[מלחמת רוסיה-יפן|מלחמת רוסיה־יפן]], ב-ב־[[1905]], היא זכתה סוף סוף לדריסת רגל בסין: ב[[מנצ'וריה]], באזור קוואנטונג, השתלטה על [[מסילת רכבת|מסילת הברזל]] של מנצ'וריה והעלתה תביעות לבעלות על דרום האי [[סחלין]].
 
ב-ב־[[1910]] סיפחה יפן את [[קוריאה]], תוך שהיא מתעלמת לחלוטין מהבטחה שנתנה ב-ב־[[1904]] להעניק לקוריאה עצמאות ולהבטיח את שלמותה הטריטוריאלית. באמצע [[מלחמת העולם הראשונה]], ב-ב־[[1915]], ניצלה יפן את המצב כדי להציב בפני סין רשימה של 21 תביעות, שלימדו למעשה על כוונותיה האמיתיות להשתלט על מדינת הענק.
 
ב-ב־[[1918]] שלחה יפן כוח של כ-7כ־7,000 חיילים ל[[סיביר]], כדי לסייע ל[[הצבא הלבן|צבא הלבן]] ב[[מלחמת האזרחים ברוסיה]] כנגד [[הצבא האדום]], וניסתה בתוך כך לספח אליה את סיביר, ניסיון שנכשל.
 
בשנים 1921 - 19221921–1922 השתתפה יפן בוועידת [[וושינגטון הבירה|וושינגטון]] והייתה שותפה להסכמים שהושגו שם. אחד מהם היה ברית של תשע מדינות שנועדה לאפשר לסין לכונן משטר יציב. יפן התחייבה לעיקרון של מדיניות אי התערבות בסין ולכיבוד ריבונותה ועצמאותה של סין. לאחר הקמת ממשלת [[קקואיי טנאקה|טנאקה]] ביפן, בשנת [[1927]], היא אף נקטה במדיניות חיובית כלפי המאמצים לכונן בסין משטר עצמאי יציב. אולם מדיניות זאת קרסה ב-ב־[[1931]] עם פלישת יפן למנצ'וריה והקמת ממשלת הבובות [[מנצ'וקוו]], מהלך שהיה הפרה בוטה של ההבטחות שיפן עצמה נתנה. יפן אומנם הודיעה כי אין לה תביעות טריטוריאליות נוספות בסין אולם הצהרה זו לא עמדה במבחן המציאות, שכן זמן קצר לאחר מכן התקדמו הכוחות היפנים בתוך סין דרומה ומערבה, והשתלטו על שטחים נרחבים.
 
כש[[חבר הלאומים]] אימץ דו"ח אנטי-יפניאנטי־יפני של ועדת לייטון, שבחנה את המצב במנצ'וריה, נטש נציג יפן את הדיונים והודיע על כוונת ארצו לפרוש מהארגון. יפן המשיכה כל העת במדיניות דו-משמעיתדו־משמעית. ב-21ב־21 בפברואר [[1934]] העביר שר החוץ היפני לעמיתו האמריקני הודעה שבה אמר כי אין שום בעיה שאינה ניתנת לפתרון באמצעים ידידותיים ביחסים שבין שתי המדינות. עם זאת, ב-17ב־17 באפריל אותה שנה הבהירה יפן את עמדתה כי ממשלת סין חייבת למלא אחר שורת תכתיבים שהציבה לה, ובמקביל הודיעה על כוונתה לפרוש בסוף [[1936]] מאמנה בינלאומית שנחתמה ב-ב־[[1922]] בוושינגטון, ושהטילה מגבלות על נוכחותה הימית באזור.
 
באותו שלב החלה יפן להכין את צבאה לאפשרות של פלישה לסין. היא גם ניהלה שיחות עם [[גרמניה הנאצית]] שהסתיימו בהקמת הברית נגד ה[[קומינטרן]], ב-25ב־25 בנובמבר [[1936]], שאליה הצטרפה גם [[איטליה]] ב-ב־[[1937]], דבר שסימל את הקמת ברית [[מדינות הציר]] ואת הפלישה היפנית לסין ביולי 1937 ופרוץ [[מלחמת סין-יפן השנייה|מלחמת סין־יפן השנייה]].
 
הפלישה היפנית לסין התאפיינה בשימוש בשיטות של רצח ואונס המוני, שהגיעו לשיאם ב[[טבח ננקינג]] ב-13ב־13 בדצמבר 1937. האירועים הקשים לא הפריעו ל[[ראש ממשלת יפן]], הנסיך קונויי (Konoye) להצהיר כי הפלישה היפנית ל[[הרפובליקה הסינית (1912–1949)|סין]] נועדה להבטיח את השלום באזור. שר החוץ היפני הוסיף הערה צינית משלו: "יפן אינה רואה בעם הסיני אויב".
 
במהלך שנת 1941 התגברה המתיחות הארוכה בין יפן הקיסרית וארצות הברית. ביולי 1941, כתגובה להמשך מגמות הכיבוש היפני בסין וב[[הודו-סין|הודו־סין]], הטילו ארצות הברית ו[[בריטניה]] שורת סנקציות כלכליות על יפן, בהן [[אמברגו]] על ייצוא נפט, סגירת [[תעלת פנמה]] לספינות יפניות, והקפאת נכסים יפניים. צעדיה של ארצות הברית רק חיזקו את עמדתה של יפן כי היא חייבת להשתלט על המושבות העשירות בחומרי גלם על מנת להשתחרר מהתלות במערב וכי יש להילחם בארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להקמת האימפריה היפנית.
 
==הכנות היפנים לתקיפה==
[[קובץ:Attack on Pearl Harbor Japanese planes view.jpg|שמאל|ממוזער|300px|צילום מתוך מטוס יפני מתחילת המתקפה: ספינת המלחמה וסטווסט וירג'יניה סופגת טורפדו; 2 מטוסי תקיפה יפניים נראים בתמונה, האחד מימין לפיצוץ והשני בימין התמונה]]
את הרעיון לתקוף את הצי האמריקני ב[[פרל הארבור]] הגה ה[[אדמירל]] [[איסורוקו יממוטו]], מפקד הצי הקיסרי היפני. יממוטו היה המוח המתכנן של המתקפה והוא החל את ההכנות אליה בתחילת 1941. יממוטו, שהשתלם תקופה מסוימת בארצות הברית, הגיע למסקנה כי כדי להשלים את השתלטותה על [[הרפובליקה הסינית (1912–1949)|סין]] ועל [[דרום מזרח אסיה]], צריכה [[יפן]] תקופה של שנה לפחות, שבה הצי האמריקני החזק באוקיינוס השקט יהיה מנוטרל. לפיכך, המתקפה המתוכננת על פרל הארבור הייתה בעיניו מתקפת מנע שנועדה לצורך זה. לאחר עימותים שהיו לו עם מפקדת הצי היפני, כולל איום שלו ב[[התפטרות]], הוא קיבל בסופו של דבר אישור להקים כוח משימה ייעודי של נושאות מטוסים, ומינה את [[מינורו גנדה]] להכין את תוכנית המתקפה, שהתבססה כולה על עקרון ההפתעה באמצעות כוח אווירי של מפציצי טורפדו ומטוסי קרב הפצצה שימריא מצי של נושאות מטוסים. לקראת אפריל 1941 קיבלה התוכנית שם קוד "מבצע Z".
 
בקיץ 1941 התאמנו טייסי מפציצי הטורפדו היפנים באי [[קיושו]]. קפטן גנדה בחר בעיר [[קגושימה]] כאזור אימונים משום שהגאוגרפיה, הטופוגרפיה והתשתית שלה סיפקו לטייסיו את אותם אתגרים שציפו להם בפרל הארבור. האימונים כללו טיסה בגובה של 1,500 מטרים מאחורי צלע ההר וצלילה לעבר המבנים והבתים בעיר, עד לגובה של 7 מטרים בלבד, לצורך הטלת הטורפדו במים, במרחק של כ-270כ־270 מטרים מהמטרה.
 
תוכניות לתקיפה בתמיכת מקדמות צבאיות נוספות החלה בינואר 1941 וההכנות למשימה היו בעיצומן באמצע השנה, כאשר נקבע כי התוכנית היא כדאית לאחר כמה קרבות של הצי הקיסרי. התקיפה הסתמכה על [[טורפדו]], אך כלי הנשק של אז דרשו מים עמוקים כאשר נשלחו מהאוויר. במהלך קיץ 1941 פיתחה יפן וייצרה טורפדו שהיו מסוגלים לפעול במים הרדודים של פרל הארבור. המאמץ הוביל לפיתוחו של טורפדו מסוג 95 שגרם לרוב הנזק לספינות האמריקניות.
 
ב-ב־[[26 בנובמבר]] עזב תחת [[דממת אלחוט]] צי של שש נושאות מטוסים בפיקוד סגן האדמירל היפני [[צ'ואיצ'י נגומו]] את מפרץ היטוקאפו שבאי [[איטורופ]], כשפניו לפרל הארבור. נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בתקיפה היו [[אקאגי (נושאת מטוסים)|אקאגי]], [[היריו]], [[קאגה]], [[שוקאקו]], [[סוריו (נושאת מטוסים)|סוריו]] ו[[זואיקאקו]]. את כוח המשימה ליוו שתי אוניות קרב מהירות, שתי סיירות כבדות, תשע משחתות וצוללות רבות. בסך הכול היו 441 [[מטוס]]ים, כולל [[מטוס קרב|מטוסי קרב]], מפציצי טורפדו, מפציצי צלילה ומפציצי קרב.
 
==התקיפה==
[[קובץ:Pearl harbor plain-HE.png|שמאל|ממוזער|400px|סדר הספינות בנמל]]
[[קובץ:Pearlharborcolork13513.jpg|ימין|ממוזער|250px|מחסני התחמושת הקדמיים של (USSהספינה Arizona (BB-39אריזונה מתפוצצים לאחר פגיעת פצצה יפנית]]
[[קובץ:USS Utah (AG-16) capsizing at Pearl Harbor on 7 December 1941 (80-G-266626).jpg|שמאל|ממוזער|250px|שברי הספינה יוטה]]
גל התקיפה הראשון יצא בשש וחמש דקות, בוקר 7 בדצמבר 1941. 183 מטוסים יצאו במבנה, שנשבר כדי ש-53ש־53 מטוסים יוכלו להתפנות לתקיפת שדות התעופה שבאי. מרגע שהתקרבו הכוחות היפנים ליעדם, המגינים האמריקאים פתחו באש [[נ"מ]] לעברם ובסופו של דבר גם ירו עליהם בתותחי 127 מילימטר מספינות שלא ניזוקו קשות.
 
היריות הראשונות והחללים הראשונים במתקפה על פרל הארבור התרחשו כאשר USS Ward תקפה והטביעה צוללת יפנית ננסית. היפנים תכננו להפעיל חמש צוללות ננסיות בפרל הארבור כדי לפגוע בספינות הצי האמריקאי באמצעות טורפדו, לאחר תחילת ההפצצה האווירית. אף אחת מהצוללות לא חזרה בשלום, ורק ארבע מתוך חמש הצוללות נמצאו.
 
המטוסים תקפו בשני גלים, בשעה 7:53 ובשעה 8:55. מטוסי הצי היפני הפציצו את כל בסיסי חיל האוויר של צבא ארצות הברית על האי ואת כל ספינות המלחמה האמריקניות שעגנו במקום. כמעט כל המטוסים שהיו על הקרקע הושמדו, ורק מטוסי קרב בודדים הצליחו להמריא כדי ליירט את המטוסים התוקפים. חמש [[אוניית מערכה|אוניות מערכה]], [[שולת מוקשים]] אחת ושלוש [[משחתת|משחתות]] טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו-2ו־2,402 חיילים אמריקאיים נהרגו. אוניית המערכה [[אריזונה (אוניית מערכה)|אריזונה]] התפוצצה וטבעה ובה יותר מ-1מ־1,100 מלחים - כחצי מכלל ההרוגים בתקיפה. ליפנים אבדו 29 מטוסים במהלך הקרב, ונהרגו 58 טייסים ואנשי צוות.
 
האדמירל נגומו החליט לוותר על הגל השלישי והעדיף להסיג את כוחותיו, דבר שאחר כך התברר כטעות קשה מבחינת היפנים. מטרתו של הגל השלישי הייתה לפגוע ביכולת השיקום של הצי, מוסכי הנמל ומפעלים חיוניים על האי. ביטולה של תקיפה זו איפשרה את שיקום [[צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית|צי האוקיינוס השקט]] והנמל בזמן קצר בהרבה מאשר בתוכנית היפנית המקורית.
 
==תוצאות התקיפה==
[[קובץ:USS West Virginia2.jpg|שמאל|ממוזער|250px|חילוץ ניצולים. {{ש}}ברקע - אוניית המערכה Westווסט Virginiaוירג'יניה עולה באש]]
למחרת המתקפה היפנית, ב-ב־[[8 בדצמבר]] 1941, הודיעו ארצות הברית ו[[בריטניה]] על [[הכרזת מלחמה]] רשמית על יפן, והקונפליקט העולמי של מלחמת העולם השנייה התרחב על פני כל שטחו של [[האוקיינוס השקט]]. שלושה ימים אחר-כךאחר־כך, ב-ב־[[11 בדצמבר]], הכריזו [[גרמניה הנאצית]] ו[[איטליה הפאשיסטית]] מלחמה על ארצות הברית, והאחרונה נכנסה למלחמת העולם השנייה לצד [[בעלות הברית]].
 
מתקפת הפתע היפנית על פרל הארבור שיתקה את כוחה של ארצות הברית באזור, חיסלה לזמן מה את יכולתה לשלוט במרחב הימי, ואפשרה ליפנים לשלוט במרחבי [[האוקיינוס השקט]]. מתקפת פרל הארבור שימשה מבוא להתקדמות היפנית. עד פברואר [[1942]] כבש הצבא היפני את [[גואם]], [[וייק (אי)|וייק]], [[הונג קונג]], [[תאילנד|סיאם]], ה[[פיליפינים]], [[מלאיה]] ו[[בורמה]]. שתי ספינות הדגל הבריטיות, [[אה"מ פרינס אוף ויילס]] ו[[אה"מ ריפאלס]], הוטבעו, ואפשרו את כיבוש [[סינגפור]].

תפריט ניווט