צבא דרום לבנון

דגל צד"ל ו"ממשלת לבנון החופשית"

צבא דרום לבנון (בראשי תיבות: צד"ל; בערבית: جيش لبنان الجنوبي, בתעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלג'נובי) הייתה מיליציה שפעלה בדרום לבנון בתקופה בה למדינת ישראל הייתה שליטה צבאית באזור, מסוף שנות השבעים של המאה העשרים עד הנסיגה מלבנון, ב-24 במאי 2000. המיליציה הייתה חמושה היטב ומנתה כ-2,500 חיילים.

היסטוריה

קובץ:Tierecke zadal.jpg

תג יחידה של צד"ל

ראשית הקשרים בין צה"ל לאנשי דרום לבנון היה במגע יחידת מפעילי סוכנים של אמ"ן, יחידה 504, עם נגדים וחיילים מגדוד מס' 1 של צבא לבנון, ממחנה מרג' עיון וקציני ז'נדרמריה לבנונים ממרג' עיון ומאל-ח'יאם. כל זה במקביל לקשר עם הכוחות הלבנוניים שביצע המוסד.

הפעילות, למעט פעילות הגדר הטובה, הייתה חשאית במלואה ונוהלה בעיקרה ממחנה החטיבה המרחבית בבירנית ואחר כך ממטולה, ממתקן שכונה "הדירה". הקשרים ידעו עליות וירידות, כולל מפלות בשטח. רבי הסרנים סעד חדאד וסאמי שידיאק הגיעו לדרום, דרך ישראל, רק בשלב השני לתחילת שיתוף הפעולה. מראשית הופעתם נוצרו בשטח סכסוכים קשים, בעיקר סביב ויכוח בין "המייסדים" אנשי כפר קליעה ובין רב-סרן חדאד, איש מרג' עיון.

הצורך להכריז על הקמת "צבא", נבע מהופעת גורם חדש בשטח - כוח יוניפי"ל השייך לאו"ם. צה"ל פינה את דרום לבנון בעקבות מבצע ליטני (1978), והעביר את השטח לכוחות בפיקוד רבי הסרנים הלבנונים סעד חדד וסמי שידיאק (מסדר מיס א-ג'בייל), שהיו מפקדי "צבא לבנון החופשית". בנוסף לכך, היה צורך להקים ישות שתוכל לפעול מול האו"ם ולתת גיבוי לסיוע הישראלי. בכך נולד הרעיון בפגישה שנערכה במטה הכללי בין סגן הרמטכ"ל, אלוף יקותיאל אדם, עוזרו תא"ל איתן ברק, ומפקד אזור דרום לבנון (אד"ל) שהיה אחראי להקמת רצועת הביטחון - סא"ל יורם המזרחי. בשלהי חייו של רס"ן חדאד בשנת 1983 הוחלט על-פי הסכם עם ממשלת לבנון על הקמת "צבא דרום לבנון" (צד"ל), ומפקדו, אשר נשלח על ידי צבא לבנון, היה הגנרל אנטואן לחאד. במסגרת הצבא שהוקם, הונפקו תעודות חייל, סמלים שונים וכיוצא בזה. מבחינת שכר, רק אנשי הצבא הלבנוני הוותיקים קבלו שכרם מממשלת לבנון, ומגויסים חדשים קבלו שכרם מישראל.

האו"ם הכיר בכוח צבאי זה רק ככוח דה פקטו. המפקדה שהקים יורם המזרחי במטולה, על שלוחותיה במרג'-עיון ובגזרה המערבית, הייתה היסוד לצד"ל המאוחר. בשלב נוסף, הופסקה נוכחותו בשטח של רס"ן סאמי שידיאק, שעבר לגור בנהריה. כל זה בעקבות סכסוכים בינו לרב-סרן חדאד ואחרים.

בין מקימי הקשר הישראלי לדרום לבנון היו: אל"ם בנימין בן אליעזר, אל"ם גדעון מאירי, סא"ל יהושע "יושע" בר-תקווה, סא"ל משה "מוסא" עטר, רס"ן דני שניר, רס"ן אבי גלצר ורס"ן חיים ערב.

לפני השלב הגלוי ופתיחת הגדר הטובה ב־1977 הייתה הפעילות חשאית ונוהלה לפי גזרות: גזרה מערבית, גזרה מרכזית וגזרה מזרחית עצמאית (עם שלוחת הר דב בשובא), עליה פיקד יורם המזרחי. בתקופתו נערכו מבצעים שונים, למשל מבצע קואופרטיב - התקפת טנקים ונגמ"שים, בסיוע גדוד 51 של גולני לכיבוש תל שריפה ומרון א-ראס.

היסודות להקמת "צבא" הונחו עוד בסוף 1976 בשיתוף פיקוד הצפון, אמ"ן והמוסד, כולל אימונים של לבנונים מאזור הדרום וביירות בישראל. רק אחרי מבצע ליטני ב־1978 הוקמה רצועת-הביטחון, מפאתי שבעה עד הים התיכון, כל זה לפי מפה שהוצעה על ידי יורם המזרחי, דני שניר, יהושע בר-תקווה ומועין מנצור. במטכ"ל הוחלט להקים מפקדה שנקראה "משל"ט (מפקדת שליטה) אד"ל" בפיקוד יורם המזרחי. אחרי התפטרותו ביוני 1980 קיבל את הפיקוד אל"ם מאיר דגן. ולאחריו פיקד על היחידה עד לפרוקה עם הקמת היק"ל - אל"ם אפריים סנה.

בין הקצינים הבולטים באד"ל המקורי שלא הוזכרו לעיל היו סא"ל יאיר רביץ, (צה"ל, יחידה 504), סגן עיזאת נאפסו (צה"ל), סגן רקיז'אלה פחיילי (לבנון), סגן ג'ורג זעטר (טיס/לבנון), סגן עדנן חומסי (ז'נדרם/לבנון), סא"ל יהודה דנגורי (צה"ל) רס"ר מילאד נימר (לבנון) רס"ר עיד מוסאלם (לבנון).

בין הקצינים הבולטים ביק"ל שהוקמה על יסודות אד"ל ועסקה בין היתר בהקמת ובהפעלת צד"ל היו: מפקד יק"ל תא"ל מאיר דגן, ומפקדי הגזרות שבהן הופעלו גדודי צד"ל - סא"ל מוצאפי סמי - צידון, סא"ל יעקוב זבידה - נבטייה, סא"ל שלמה חסון - ג'זין, סא"ל חיים ערב - צור. את מנגנון הסיכול הראשון של צד"ל אשר הופעל בגז' ג'זין (איילת) הקים והפעיל - ג'ורג' מוראבין (קפטן ג'ורג').

צד"ל הופעל החל מתחילת 1984 כחטיבה לכל דבר, ולאור ביטול ההסכם על ידי ממשלת לבנון צד"ל פעלה עם מפקדים לבנונים תחת פיקוד מקביל ישראלי עד לנסיגה בשנת 2000.

פרט לתקופה הראשונית שבין עידן יחידה 504 דרך המובלעות המבודדות 1977 ל־1980 ואחרי פרוץ מלחמת לבנון הראשונה לא נותר קשר מעשי בין מפקדת אד"ל הסודית, המפקדות הגזרתיות, ומפקדת משל"ט אד"ל למערכת הפיקוד והבקרה של יק"ל (יחידת קישור לבנון), שבתקופתה איבדה המיליציה הראשונית של קליעה את כל סממני עצמאותה והייתה לכוח כפוף בכל לצה"ל, בפיקוד קצין ישראלי בתקן תת-אלוף (התקנים בעידן מפקדת אד"ל המקורית היו סא"ל או אל"ם).

בשנת 1981 צד"ל הכריז על האזור שבשליטתו כ"מדינת לבנון החופשית". אך הכרזה זו לא זכתה להכרה בינלאומית.

עם נסיגתו של צה"ל מלבנון במאי 2000 התמוטט צד"ל. רבים מחיילי צד"ל (ובראשם אנטואן לאחד) ברחו לישראל. כיום רבים מלוחמי צד"ל חיים בישראל והם בעלי אזרחות ישראלית. חלקם עברו למדינות באירופה, בעיקר גרמניה, ורבים אחרים חזרו לבתיהם בדרום לבנון.

אמצעי לחימה

אמצעי לחימה עיקריים שהופעלו עד הקמת יק"ל:

• טנק AMX-13 צרפתי מצבא לבנון
• שריונית AML 90 צרפתי, מצבא לבנון. הושבתה והפכה לעמדה
• טנק צ'ריוטיר בריטי מצבא לבנון, נתפס כשלל מצבא לבנון הערבי של סגן חאטיב הושבת ולבסוף נמסר לצה"ל שימש כמטרה באימוני שריון
• מרגמות 52 מ"מ, 60 מ"מ 81 מ"מ 120 מ"מ (מרגמה 160 מ"מ נמסרה אך הוצאה מהשטח)
• תותח נ"ט רוסי מצה"ל 85 מ"מ
• תותח רוסי נגרר 122 מ"מ מצה"ל, היה "סוס העבודה" העיקרי
• תותח 155 מ"מ צרפתי/נגרר מצה"ל
• תותח 130 מ"מ נגרר, מצה"ל
• מקלע עיקרי: בראונינג 0.5 אינץ' ובראונינג 0.3 אינץ' בעיקר מצה"ל.
• צה"ל סיפק כמות גדולה של רובה מיטען FN
• מספר טילי נ"מ "סטרלה" מצבא לבנון

לאחר הקמת יק"ל הוחלף בהדרגה הנשק הנ"ל בנשק מקביל לזה ששימש את צה"ל (בדרך כלל מדגמים נחותים מאלו שברשות צה"ל).

ארגון

המבנה של צבא דרום לבנון

צבא דרום לבנון היה מחולק לשלושה אגפים עיקריים: מנגנון הביטחון, המנהל האזרחי והיחידות הלוחמות.

מנגנון הביטחון

בשנים 1984 ו - 1985, מנגנון הסיכול של צד"ל הוקם והופעל בגזרת ג'זין על ידי ג'ורג' מוראבין, ולאחריו גם בגזרות האחרות. פעילותו הייתה כחלק מצד"ל, אך הכפיפות המעשית הייתה לצה"ל (מפקד יק"ל). למעט משכורות ששולמו דרך צד"ל, כל התנהלותו הייתה בנפרד.

בהמשך אוחדו מנגנוני הביטחון הגזרתיים. מנגנון הביטחון היה מורכב מ-250 קצינים וחיילים שבאופן רשמי השתייכו לצד"ל, אך למעשה היו שייכים לשירות הביטחון הישראלי, השב"כ. אנשי מנגנון הביטחון היו עצמאים לגמרי ולא היו כפופים למפקדת צד"ל.

המינהל האזרחי

המינהל האזרחי עסק בכמה תחומים, ותקציבו נקבע בכל שנה ושנה על פי העבודות המתוכננות. בשנת 1999 גובה התקציב היה בסך 8,600,000 דולרים.

פעילות בתחום החינוך והתשתית

המנהל האזרחי שקד גם על הקמת מגרשי משחקים ומועדונים ועל תמיכה בבתי הספר וציודם לקראת כל שנת לימודים. כמו כן, תפקד כמשרד ממשלתי לעבודות ציבוריות ולענייני המים והחשמל. המנהל הקים מערכות אספקת מים חדשות לכמה כפרים ורשתות של חשמל וביוב וכן פרץ וסלל דרכים חדשות. כמו כן, נבנתה רשת אספקת מי שתייה מישראל לשנים עשר כפרים באזור בינת ג'בייל.

העבודה בישראל

המנהל האזרחי דאג לספק מקומות עבודה לכ-2,500 עובדים לבנונים, שנכנסו מדי יום לישראל דרך מעברי הגבול, ולעת ערב חזרו לכפריהם. אפשרות תעסוקה זו הכניסה לאזור בין מיליון למיליון ורבע דולרים מדי חודש.

המנגנון הרפואי

אזור דרום לבנון היה מבודד משאר אזורי המדינה, ולכן הוקם מנגנון רפואי שלם שיענה על צורכי התושבים. כך הוחל בהקמת בית החולים במרג' עיון. כמו כן, הוקמה מרפאה בבינת ג'בייל. ב-1990 תקציב הסיוע הישראלי למערכת הבריאות הדרום לבנונית הוגדל, ועמד על 1.75 מיליון דולר. בשנת 1989 היה סכום הסיוע בסך 1.3 מיליון דולר. הגדלת הסיוע אפשרה את שיפור השרות הרפואי הניתן לתושבי דרום לבנון ופיתוח בית החולים הנוסף בבידג' אבל.

עד שנות ה-90 ממשלת לבנון נמנעה לחלוטין מתמיכה כספית בתושבי אזור הביטחון. ממשלת לבנון, שחששה מההשפעה הישראלית באזור הביטחון, השקיעה עשרה מיליון דולרים בשנת 1995.

הכוחות הלוחמים בצבא דרום לבנון

ב-1984 צבא דרום לבנון מנה כ-2,000 חיילים, מתוכם כ-65% נוצרים, 18% שיעים, 13% דרוזים ו-4% מוסלמים סונים. באוגוסט 1986 הגיע מספר חיילי צד"ל ל-2,500. בשנת 1987 שירתו בצד"ל כ-70% נוצרים, 20% שיעים ו-10% דרוזים כשרוב החיילים הדרוזים הגיעו מהעיירה הדרוזית חאצביא בגיזרה המזרחית. חאצביא הייתה העיירה הדרוזית היחידה ברצועת הביטחון. בתחילת דרכו צד"ל התארגן בארבע מסגרות גדודיות (חאצביא, טיבה, עישייה ובינת ג'בייל) שאורגנו בשתי חטיבות, הרכב כוח האדם בגדודים אלו היה מותאם פחות או יותר לאוכלוסייה שבתוכה פעלו. עם השנים עלה מספרם של השיעים בצד"ל, ובשנות התשעים הם כבר היוו בו רוב. מול צד"ל פעלה מפקדה של צה"ל שנקראה יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ומפקדתה שכנה בעיר מרג'עיון. גדוד נוסף של צד"ל הוצב ב"מובלעת ג'זין" .

במשך כל זמן קיומו צד"ל שיתף פעולה עם צה"ל והיווה חלק בלתי נפרד מהלחימה בלבנון. למעשה צד"ל היה מאורגן במבנה הזהה לצה"ל, החל מהציוד ועד להתקדמות בדרגות, וחיילי צד"ל וקציניו השתתפו בקורסים צה"ליים בישראל. צה"ל קיים גם מערכת של סיוע אזרחי לחיילי צד"ל ולמשפחותיהם. צבא דרום לבנון הורכב באופן הזה: גדוד מפקדה, לוגיסטיקה ושירותים. שתי חטיבות רגלים -האחת במזרח והשנייה במערב. כול חטיבה הייתה מורכבת משלושה גדודי רגלים וגדוד מסייע, שכלל כמה סוללות תותחים כבדים בקוטר 155 מ"מ או 13 מ"מ שפוזרו בחטיבות על פי הצורך. סוללת הארטילריה נקראה סוללת מוחביב. גדוד משוריין ובו 55 טנקים שפוזרו בחטיבות. כוחות צד"ל הצליחו לשלוט על 46 מוצבים מראש הנקרה במערב ועד מורדות הר החרמון במזרח, לשם השוואה כוחות צה"ל שלטו ב-11 מוצבים בלבד.

קציני צד"ל

טקס קורס הקצינים הראשון של צד"ל בהדרכת צה"ל הסתיים ביולי 1984. טקס סיום קורס הקצינים התקיים במרג' עיון, ו-50 צוערים קבלו את תעודת ההסמכה לאחר קורס שנמשך מספר שבועות. בקורס נטלו חלק חיילים ממספר עדות: נוצרים, שיעים ודרוזים.

גיוס חיילים לצד"ל

חלק מצעירי הכפרים (הנוצרים והשיעים) התגייסו לצד"ל מרצונם החופשי, אולם לקראת סוף שנת 1985 החלה התקרבות בין המחנה הנוצרי והשיעי בלבנון לבין סוריה. לכן, צה"ל נאלץ לעיתים לכפות על נכבדי הכפר את גיוס צעירי הכפר לצד"ל.

נסיון לאחד את צד"ל עם חיילי צבא אלירזה

בנובמבר 1983 הוסכם עם ממשלת לבנון על איחוד כוחות. בעקבות הסכם זה נערכו הכנות להקמת חדר מבצעים וחדר פיקוד ביטחוני המשותף לצד"ל (ששמו שונה מצבא לבנון החופשי - לצד"ל, וזאת במטרה לשלבו בעתיד בצבא לבנון, וכמו כן, נשלח קצין בדרגת גנרל -אנטואן לחאד כדי לפקד עליו) ולצבא הנוצרי בפיקודו של עאוון באזור גזין.

תוכנית עוואן כללה חמש נקודות מרכזיות: גיוס חיילים ברצועת הביטחון אשר ישולבו בצד"ל, שליחת קצינים ממפקדת אלירזה למשימות ריגול, העברת חיילי "שומרי הארזים" ממזרח ביירות לרצועת הביטחון והעברת חיילי צבא אלירזה, הכ"חל ומפלגת הלאומים החופשיים המשתייכים במקור לכפרים ברצועת הביטחון לדרום לבנון.

המטרה בכללותה הייתה לבטל את המיליציות השונות ברחבי לבנון ולאחדם תחת ממשלת לבנון, כאשר צבא לבנון הוא הכח הצבאי הרשמי והיחיד בלבנון. מטרה זו לא הושגה לאור ביטול ההסכם על ידי אמין ג'ומאייל, שהפך לנשיא לבנון לאחר הרצחו של אחיו, באשיר ג'ומאייל.

כלא אל-ח'יאם

בתחילה הוקם באזור דרום לבנון מחנה מעצר באל-מג'ידיה, בדומה למחנה המעצר אל-נצאר, אבל לאחר מכן הוחלף המחנה בכלא אל-חיאם אשר נוהל על ידי שרות הביטחון של צד"ל. הכלא הוקם במצודה צרפתית ישנה. חלק מארגוני זכויות האדם ראו בישראל כאחראית על בית הכלא, אולם ישראל ראתה בצד"ל אחראי על הכלא. בכלא שהו בערך כ-100 אסירים ואסירות, רובם נשפטו לתקופות מאסר ארוכות. האסירה המפורסמת ביותר בכלא הייתה סוהא בשרה Souha Bechara שניסתה להתנקש במפקד צד"ל, אנטואן לאחד. במרץ 1999, הגישו המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח עתירת הביאס קורפוס לבג"ץ, על-מנת להורות לשר הביטחון לשחרר ארבעה עצירים מכלא אל-חיאם או לחלופין, לאפשר לעורכי דינם לבקרם בכלאם. המדינה ביקשה לדחות את העתירה, והגישה לבית המשפט את תגובתה בצירוף תצהיר של האלוף דן חלוץ, ששימש באותה עת כראש אגף מבצעים. המדינה טענה, כי לישראל אין שליטה אפקטיבית בדרום לבנון, מכיוון שצד"ל לא כפוף לצבא הישראלי מחד, ומאידך כלא אל-חיאם מנוהל על ידי צד"ל וחיילים ישראלים לא נמצאים בו.

משכורות

עד לשנת 1986 המשכורת הממוצעת של חיילי צד"ל הייתה כ-100 דולר בחודש, ובאותה שנה הועלתה המשכורת ל-260 דולר בחודש. בהמשך השנים המשכורת הועלתה עד ל-600 דולרים לחודש. המשכורת שולמה על ידי מערכת הביטחון הישראלית. כמו כן, השירות בצד"ל העניק למשרתים את האפשרות לקבלת אשרת עבודה בישראל עבור משפחותיהם. הטבות אלו היו מהמניעים המרכזיים להצטרפותם של השיעים לצד"ל, אף על פי שלעיתים קרובות המשכורת של אותם חיילים מהעדה השיעית התקרבה רק ל-300 דולר לחודש. ההערכה היא, שבשנת 1986 כ-30% מהמשרתים בצד"ל היו שיעים. אחוז השיעים ששירתו בצד"ל עלה במהלך שנות ה-90.

משרד הביטחון היה אחראי על התקציב של צד"ל. למשל, בשנת 1996 עמד התקציב על 21.5 מיליון דולר ואילו בשנת 1997 למרות הקיצוצים בתקציב הביטחון עמד על 23 מיליון דולר.

בסיס הטירונים במג'ידיה

בסיס האימונים המרכזי של צד"ל היה במג'ידיה, למרגלות מדרונו המערבי של הר דוב. המקום נקרא מג'ידיה על שמו של מג'יד ארסלן שהיה בעליה של אדמה זו. בתחילת מבצע של"ג השתלט צה"ל על המקום והעביר אותו לצד"ל. בבסיס זה התאמנו גם הכוחות הסדירים של צד"ל, למשל כוחות השריון.

המחקר היחיד שראה אור, על אד"ל וראשית הקשרים שלה עם ישראל, פורסם בארצות הברית כתיזה של באטה המזרחי ובו רוב הפרטים הנ"ל כולל תעודות וצילומים. כמו כן, פורסמו פרטים בספרו של יהודה דנגורי "ארבעה עלי תלתן", שהוצא לאור בישראל.

גנרל אנטואן לאחד

גנרל אנטואן לאחד, היה מפקד צבא דרום לבנון משנת 1984 עד שנת 2000. בשנת 1988 נפצע קשה בניסיון התנקשות בחייו. בשנת 1996 נפתח בבית המשפט הצבאי בביירות משפט כנגד הגנרל באשמת נשיאת נשק כנגד לבנון. בדצמבר 1996 גזר בית הדין הצבאי גזר דין מוות על גנרל לאחד. בשנת 2000 שלל שר ההגנה הלבנוני את אזרחותו של לאחד.

חיילי צד"ל בישראל לאחר הנסיגה

במאי 2000, לאחר הנסיגה מלבנון, כ-6000 חיילי צד"ל, אשר חששו מטבח שיעשה בהם על ידי החזבאללה ותומכיהם, עברו את הגבול לישראל תוך שהשאירו את רכושם מאחוריהם. רובם התיישבו ביישובי הצפון הגדולים: נהריה, מעלות, קריית שמונה, טבריה, כרמיאל וצפת. כמה מיוצאי צד״ל הקימו בגליל את מזקקת ערק אלנמרוד. יוצאי צד"ל הדרוזים השתלבו ביישובים הדרוזיים בישראל. בשנת 2002 חלק מחיילי צד"ל חזרו ללבנון, ובעיקר החיילים הזוטרים יחסית, ואילו מרבית אנשי הקצונה בחרו להמשיך להישאר בתחומיה של מדינת ישראל מחשש לעונש מוות בלבנון. בספטמבר 2001 החליטה ממשלת ישראל על החלטה 720, שקבעה שהמנהלה הביטחונית לסיוע (מנב"ס) תטפל רק באוכלוסייה מיוחדת שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, כגון אנשי צד"ל בכירים. לעומת זאת, שאר אנשי צד"ל יטופלו על ידי המשרד לקליטת עלייה. הסיוע על ידי המשרד לקליטת עלייה התקיים עד לשנת 2008, ואז נסגרה היחידה שטיפלה באנשי צד"ל במשרד זה. בשנת 2004 הוענקה ליוצאי צד"ל אזרחות ישראלית. עם זאת, ליוצאי צד"ל ישנן טענות על הפקרה ואי קליטה מצד ממשלת ישראל.^{[דרוש מקור]}

לאחר מלחמת לבנון השנייה עברו את הגבול לישראל מספר משפחות נוספות של יוצאי צד"ל, לאחר שקיבלו איומים על חייהן מלוחמי חזבאללה. על הטיפול בעניינם של יוצאי צד"ל הופקד השר יוסי פלד.

במאי 2008 החליטה ממשלת ישראל ה-31 על תוכנית חומש לשילוב חברתי-כלכלי של יוצאי צד"ל במדינת ישראל.

נפגעי צד"ל מאז הקמת רצועת הביטחון

בשנתיים הראשונות להקמת צד"ל נהרגו כ-100 חיילים מצבא דרום לבנון. עד הנסיגה איבד צבא דרום לבנון 660 חיילים, 250 הפכו לפצועים ונכים ונהרגו גם כ-200 אזרחים. צד"ל איבד בממוצע כ-55 חיילים בשנה.

שבויי ונעדרי צד"ל

ב-2 ביוני 1985 מחלקה שלמה של חיילים שיעים מצבא דרום לבנון נפלה בשבי אנשי אמ"ל. אותה מחלקה איישה את מוצב צד"ל ליד הכפר מג'דל סלום בגזרה המרכזית ברצועת הביטחון. מהתחקיר התברר שאנשי אמ"ל הגיעו למוצב באמבולנס מקומי ולאחר ההשתלטות העלו לתוכו ולרכב נוסף את כל 24 אנשי המחלקה.

אנדרטת זיכרון לחללי צד"ל

תמונה שצילם האדריכל אמנון רכטר שבנה את האנדרטה לזכר חללי צד"ל במארג' עיון

בשנת 1997 אורי לוברני יצר קשר עם האדריכל יעקב רכטר ובנו אמנון רכטר, וביקש מהם להפגש בתל אביב עם הגנרל אנטואן לאחד. בפגישה התבקשו האדריכלים לסייע בהתנדבות להקמת האנדרטה לזכר חללי צד"ל. לאחר מספר ימים התקיימה פגישה נוספת במפקדת יחידת הקישור ללבנון שם נבחן שטח ליד מרג' עיון, המשקיף על הבופור. האדריכלים אישרו את השטח, מכיוון שראש ההר היה שטוח, וניתן היה לבנות את האנדרטה ללא עבודות הכנה מרובות. תכנון האנדרטה כלל מבנה מרכזי שכלל חלל להתייחדות. לצד המבנה נבנו שני מגדלים: האחד עם סימן של צלב והשני עם סימן של סהר. מסביב לאנדרטה תוכננו קירות שעליהן נכתבו שמות החללים. האחים מרון ממארג' עיון נבחרו לבצע את העבודה. הפגישות עם הקבלנים היו גם בארץ וגם בשטח. האנדרטה נבנתה מחומרים פשוטים, יציקות בטון עם טיח ועץ ארז הלבנון כסמל של לבנון. לאחר שהושלמה הבניה, נערך טקס לציון פתיחת האתר. יום לאחר נסיגת צה"ל מלבנון האנדרטה פוצצה על יד חזבאללה.

ראו גם

• צבא לבנון החופשית
• הלחימה בדרום לבנון (1982 - 2000)
• רצועת הביטחון
• דרום לבנון
• מדינת לבנון החופשית

לקריאה נוספת

• יוסי פלד, איש צבא (כתבה: רונית ורדי), תל אביב: "ספרית מעריב", תשנ"ג-1993.
• משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005.

• Beate Hamizrachi, The Emergence of South Lebanon Security Belt, Praeger, New York, 1984

• אנטואן לאחד, בעין הסערה, חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון, ידיעות ספרים, 2004.

קישורים חיצוניים

• עמותת אנשי צד"ל לשעבר
• Behind The Border- אתר יוצאי צד"ל (ערבית ועברית)
• אתר "הלבנונים בישראל"
• Web site devoted to SLA and military vehicles
• Did Israel Betray Its Lebanese Allies, ספטמבר 2000, Middle East Quarterly
• South Lebanon: The War That Never Ends by David Hirst ,Journal of Palestine Studies, Vol. 28, No. 3 (Spring, 1999), pp. 5-18
• עתירה משפטית לגבי כלא אל-חיאם בדרום לבנון, כלא אל-חיאם
• עתירה של האגודה לזכויות האזרח בישראל ,עתירה לגבי כלא אל-חיאם
• עקל האשם ,מפקד הגזרה המערבית הצד"ל
• אמנון רכטר ,סיפור הקמת האנדרטה לחללי צד"ל
• שי ניר, ‏ביקורת על כך שישראל לא עושה כל שביכולתה לסייע למשפחות חיילי צד"ל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 בנובמבר 2018