יוסף סערוני – הבדלי גרסאות
מ הערות שוליים, עריכה |
מ הערות שוליים |
||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
סערוני נולד בעיירה פופלנאסטויה שבאוקראינה להוריו, רחל ושלום מאטוב. לבני הזוג הייתה גם בת בשם איטה שחיה בסיביר אך הקשר עימה נותק. אביו של סערוני עסק במסחר בעץ ונעדר מביתו תקופות ארוכות. האב נפטר בדרכים במהלך נסיעת עסקים. בנערותו נחשב סערוני לעילוי בתורה והוריו אף שכרו עבורו מורה לעברית. הוא החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת חארקוב שם למד בלשנות וספרות.<ref name=":1">מתוך תרשומת שיחה עם טובה סערוני בשנת 1990. נמצא ארכיון יוסף סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל-אביב. </ref> |
סערוני נולד בעיירה פופלנאסטויה שבאוקראינה להוריו, רחל ושלום מאטוב. לבני הזוג הייתה גם בת בשם איטה שחיה בסיביר אך הקשר עימה נותק. אביו של סערוני עסק במסחר בעץ ונעדר מביתו תקופות ארוכות. האב נפטר בדרכים במהלך נסיעת עסקים. בנערותו נחשב סערוני לעילוי בתורה והוריו אף שכרו עבורו מורה לעברית. הוא החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת חארקוב שם למד בלשנות וספרות.<ref name=":1">מתוך תרשומת שיחה עם טובה סערוני בשנת 1990. נמצא ארכיון יוסף סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל-אביב. </ref>[[קובץ:Authors-1936.jpg|ממוזער|סופרים בקפה "אררט" - לפי כיוון השעון: לאה גולדברג, י. סערוני, א. שלונסקי, י. זמורה, אורי קיסרי, מנשה לוין, אלכסנדר פן, אבי-חנן, נתן גרינבלט, יוסף אריכא. קריקטורה: אדם שליין, שנות השלושים|360x360px]] |
||
== במאבק למען העברית בברה"מ == |
== במאבק למען העברית בברה"מ == |
||
בשנת 1923 הוציא לאור בחארקוב את הקובץ הספרותי העברי הראשון בברית-המועצות. זאת לאחר מאבק ממושך בצנזורה ובייבסקציה (המחלקה היהודית במפלגה), שאסרה לחלוטין פעילות תרבותית בשפה העברית. הקובץ שנקרא "צלצלי שמע" הכיל 32 עמודים של שירה וסיפורת עברית. בזכות השתדלותו של סערוני התירה לבסוף היבסקציה להדפיס 100 עותקים בלבד של הקובץ. העתק אחד הגיע לידיו של בן-גוריון בעת ביקורו בתערוכה חקלאית במוסקבה באוקטובר 1923. בקובץ כלול גם סיפור קצר בשם "קצת" וחתום י. מטוב. ברוח הימים הסוערים ומלאי התקווה של המהפכה הקומוניסטית ובעיצומו של תהליך ביסוס המשטר הסובייטי, כתב סערוני בסיפורו זה את השורה: "...לא שאיפות שעבוד ורמאות, אלא מיליונים כוכבים אדומים, שירדו עלינו כגשם-מרד מרקיע האמת. סער, סער, סער!" <ref name=":0">{{צ-מאמר|מחבר=י. סערוני|שם=בימים אחרים|כתב עת=סימן קריאה|כרך=8|עמ=290-303|שנת הוצאה=1978}}</ref> <ref>{{צ-מאמר|מחבר=חיים באר|שם=מזכרונותיה של תולעת ספרים|כתב עת=דבר השבוע|שנת הוצאה=9 במרץ 1990|עמ=10}}</ref> |
בשנת 1923 הוציא לאור בחארקוב את הקובץ הספרותי העברי הראשון בברית-המועצות. זאת לאחר מאבק ממושך בצנזורה ובייבסקציה (המחלקה היהודית במפלגה), שאסרה לחלוטין פעילות תרבותית בשפה העברית. הקובץ שנקרא "צלצלי שמע" הכיל 32 עמודים של שירה וסיפורת עברית. בזכות השתדלותו של סערוני התירה לבסוף היבסקציה להדפיס 100 עותקים בלבד של הקובץ. העתק אחד הגיע לידיו של בן-גוריון בעת ביקורו בתערוכה חקלאית במוסקבה באוקטובר 1923. בקובץ כלול גם סיפור קצר בשם "קצת" וחתום י. מטוב. ברוח הימים הסוערים ומלאי התקווה של המהפכה הקומוניסטית ובעיצומו של תהליך ביסוס המשטר הסובייטי, כתב סערוני בסיפורו זה את השורה: "...לא שאיפות שעבוד ורמאות, אלא מיליונים כוכבים אדומים, שירדו עלינו כגשם-מרד מרקיע האמת. סער, סער, סער!" <ref name=":0">{{צ-מאמר|מחבר=י. סערוני|שם=בימים אחרים|כתב עת=סימן קריאה|כרך=8|עמ=290-303|שנת הוצאה=1978}}</ref> <ref>{{צ-מאמר|מחבר=חיים באר|שם=מזכרונותיה של תולעת ספרים|כתב עת=דבר השבוע|שנת הוצאה=9 במרץ 1990|עמ=10}}</ref> בין השנים 1924-1927 היה בלנינגרד וחבר שם לקבוצת "האוקטובראים" (חסידי מהפכת אוקטובר) - סופרים ומשוררים יהודים שפעלה להפצת השפה העברית. החבורה הלנינגרדית יצאה נגד השירה העברית הקלאסית (למשל שירתו של ביאליק) ופרסמה מספר קבצים ספרותיים שנקראו "בראשית" ו"עלי עשור". סערוני נחשב למנהל הצד הארגוני של החבורה. חברים בולטים נוספים בקבוצה היו המשוררים חיים לנסקי, שהפך לחבר קרוב ביותר של סערוני, ויוכבד בת מרים, שפעלה במסגרת הקבוצה תקופה קצרה בשנת 1924.<ref name=":0" /> <ref name=":3">{{קישור כללי|כתובת=http://yaronmargolin.com/?p=3635|הכותב=ירון מרגולין|כותרת=חיים לנסקי 1905-1942, מותו של משורר|אתר=|תאריך=28 ביוני 2016}}</ref><ref name=":2">{{קישור כללי|כתובת=http://www.itamar-books.co.il/newsletter/newsletter.asp?mode=nl&newsletter=138|הכותב=איתמר לוי|כותרת=א. ר. במוסקבה|אתר=חנות הספרים של איתמר לוי http://www.itamar-books.co.il/|עמודים=דף מידע 138|תאריך=10 ביולי 2014}}</ref> |
||
בשנת 1927 הגיש סערוני לצנזורה בלנינגרד קובץ סיפורים בשם "סיפורי סמרקנד". הספר נשלח לצנזורה המרכזית במוסקבה ומשם לייבסקציה. בניסיון להיאבק בדחיית הפרסום שלח סערוני אל עיתון "הצפירה" מכתב תלונה גלוי המופנה אל התובע העליון של ברה"מ. המכתב נתפס ועוכב על ידי הצנזורה. יתכן ובעקבות כך, ובגלל פעילותם למען העברית, נאסרו כמה מחברי הקבוצה הלנינגרדית בנובמבר 1927. סערוני הוגלה לעיר מינוסינסק שם שהה בשנת 1928. בשנת 1929 הצליח לצאת מברית המועצות ועלה לארץ ישראל. |
בשנת 1927 הגיש סערוני לצנזורה בלנינגרד קובץ סיפורים בשם "סיפורי סמרקנד". הספר נשלח לצנזורה המרכזית במוסקבה ומשם לייבסקציה. בניסיון להיאבק בדחיית הפרסום שלח סערוני אל עיתון "הצפירה" מכתב תלונה גלוי המופנה אל התובע העליון של ברה"מ. המכתב נתפס ועוכב על ידי הצנזורה. יתכן ובעקבות כך, ובגלל פעילותם למען העברית, נאסרו כמה מחברי הקבוצה הלנינגרדית בנובמבר 1927. סערוני הוגלה לעיר מינוסינסק שם שהה בשנת 1928. בשנת 1929 הצליח לצאת מברית המועצות ועלה לארץ ישראל.<ref name=":1" /><ref name=":3" /> |
||
== עיתונאי סופר ומתרגם == |
== עיתונאי סופר ומתרגם == |
||
[[קובץ:מקבץ שמות עט בהם השתמש יוסף סערוני - מתוך ארכיונו - באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל-אביב.jpg|ממוזער|מקבץ שמות עט של יוסף סערוני מארכיונו. באדיבות מרכז קיפ ללחקר הספרות והתרבות העברית אוניברסיטת תל-אביב|424x424px]]עם בואו לארץ נפגש עם ברל כצנלסון במערכת העיתון "דבר". הקשר עם ברל כצנלסון החל עוד בשנת 1927 כאשר ברל הזמין את סערוני לכתוב ל"דבר". סערוני התלונן אז לפני ברל שהוא שלח לשלונסקי סיפור על מנת שיתפרסם ב"דבר", אך לדברי ברל, שלונסקי סירב לשחרר את היצירה. ב"דבר" נפגש סערוני גם עם משה שרתוק, שהיה אז מזכיר העיתון, ובאקראי גם עם דוד בן-גוריון. במהלך ביקורו ב"דבר" התגאה שרתוק בפני סערוני במכונת הדפוס החדשה שנרכשה בכספי תרומות מארה"ב. |
[[קובץ:מקבץ שמות עט בהם השתמש יוסף סערוני - מתוך ארכיונו - באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל-אביב.jpg|ממוזער|מקבץ שמות עט של יוסף סערוני מארכיונו. באדיבות מרכז קיפ ללחקר הספרות והתרבות העברית אוניברסיטת תל-אביב|424x424px]]עם בואו לארץ נפגש עם ברל כצנלסון במערכת העיתון "דבר". הקשר עם ברל כצנלסון החל עוד בשנת 1927 כאשר ברל הזמין את סערוני לכתוב ל"דבר". סערוני התלונן אז לפני ברל שהוא שלח לשלונסקי סיפור על מנת שיתפרסם ב"דבר", אך לדברי ברל, שלונסקי סירב לשחרר את היצירה. ב"דבר" נפגש סערוני גם עם משה שרתוק, שהיה אז מזכיר העיתון, ובאקראי גם עם דוד בן-גוריון. במהלך ביקורו ב"דבר" התגאה שרתוק בפני סערוני במכונת הדפוס החדשה שנרכשה בכספי תרומות מארה"ב.<ref>רשימה גנוזה על ברל כצנלסון בארכיון סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל-אביב.</ref> |
||
בתחילת עבודתו בארץ שיתף פעולה עם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי בכתב-העת "כתובים" (שנוסד על ידי ח.נ. ביאליק). כבר משנת 1929 פרסם רשימות וסיפורים ב"כתובים". בהיותו מחוסר-בית באותה עת, התגורר סערוני בחדר-המערכת של "כתובים", בשדרות רוטשילד 13 בתל-אביב. על רשימותיו ב"כתובים" נהג לחתום בשם העט י. סין. בתקופה זו החלה ידידות קרובה עם אלכסנדר פן שהגיע לתל-אביב מרחובות. סערוני סיפר שפגישתו הראשונה עם פן התרחשה כבר בשנת 1930, בעת שביקר ברחובות |
בתחילת עבודתו בארץ שיתף פעולה עם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי בכתב-העת "כתובים" (שנוסד על ידי ח.נ. ביאליק). כבר משנת 1929 פרסם רשימות וסיפורים ב"כתובים". בהיותו מחוסר-בית באותה עת, התגורר סערוני בחדר-המערכת של "כתובים", בשדרות רוטשילד 13 בתל-אביב. על רשימותיו ב"כתובים" נהג לחתום בשם העט י. סין. בתקופה זו החלה ידידות קרובה עם אלכסנדר פן שהגיע לתל-אביב מרחובות. סערוני סיפר שפגישתו הראשונה עם פן התרחשה כבר בשנת 1930, בעת שביקר ברחובות בחברת מייסד כתב-העת "גזית", גבריאל טלפיר. עם בואו של פן לתל-אביב הוא פגש את סערוני במשרד של "כתובים" והשניים התגוררו תקופת מה יחד בחדר המערכת של כתב-העת. פן ישן על שולחן במערכת וסערוני על ערמת כרכים של העיתון. סערוני התיידד גם עם נתן אלתרמן ואף תכנן אתו להשתקע בחיפה ולהוציא שם ירחון עצמאי - תוכנית שלא יצאה אל הפועל.<ref name=":1" /> כשנסגר כתב-העת "כתובים" בשנת 1933 המשיך סערוני לעבוד עם אברהם שלונסקי בעיתונו החדש "טורים". הוא כתב במגוון רחב של כתבי עת נוספים (ביניהם גם "גזית" ובוסתנאי") רשימות, כתבות, ביקורת ספרות, תיאטרון וקולנוע ואף סיפורים פרי עטו. בשנת 1930 השתתף בכתיבת תוכניות לתיאטרון "המטאטא" (תוכניות י"ג וט"ז). כבר בשנת 1932 פרסם בשבועון המצויר "השבוע", ביקורת קולנוע על הסרט הישראלי "ויהי מה" שנחשב בעיניו "הסרט הארצישראלי הראשון" אותו הגדיר כ"מפעל-חלוצי".<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.filmography.co.il/component/content/article.html?id=45:%D7%95%D6%B7%D7%99%D6%B0%D7%94%D6%B4%D7%99_%D7%91%D6%BC%D6%B4%D7%99%D7%9E%D6%B5%D7%99|הכותב=יעקב הלחמי|כותרת=ויהי בימי|אתר=בית הסרט העברי http://www.filmography.co.il/|תאריך=7 במרץ 2007}}</ref> משנת 1933 כתב בנושאי תיאטרון בכתב-העת "במה" (החל מגיליונו הראשון - מאמר תחת הכותרת "חיינו באמנות הבמה- סקירת העונה"). מאמריו של סערוני בנושאי תרבות ותיאטרון התפרסמו ב"מאזניים" החל משנות ה-30, וכמו כן השתתף בעיתונים הומוריסטיים כגון "משכית" (1930), "כרמליון" (1937), "עגל הזהב" (1939) ועוד. במרוצת השנים התפרסמו מאמרים וכתבות של סערוני גם בעיתונים היומיים "הארץ", "על המשמר" ו"דבר".<ref name=":4">רשימות, תעודות וגיזרי עיתונים בארכיון סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל-אביב.</ref> |
||
כבר בראשית דרכו בארץ היה סערוני מעורה בקרב חוגי סופרים, משוררים, עיתונאים ומו"לים. היה מזוהה עם חבורת "יחדיו" שהתכנסו בבית הקפה "אררט" (נפתח בשנת 1937) בתל-אביב. (בתי קפה) בין אנשי חבורת "יחדיו" ניתן למנות את המשוררים והסופרים נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ, משה ליפשיץ, ישראל זמורה, יוסף אריכא, מנשה לוין ואביגדור המאירי. הגרעין של חבורת "יחדיו" סבב סביב שלונסקי וכתב-העת "טורים". בארכיונו מצויים מספר מאמרים גנוזים על אנשי החבורה ובהם מאמר על אביגדור המאירי. על קשריו עם אלכסנדר פן ודמותו כתב סערוני בהרחבה במאמר שפרסם בשנת 1973 ב"סימן קריאה" תחת הכותרת "פן ופניו".<ref>{{צ-מאמר|מחבר=י. סערוני|שם=פן ופניו|כתב עת=סימן קריאה|כרך=2|שנת הוצאה=1973|עמ=295-308}}</ref> הודות ללקירבה בינהם, צוטט סערוני רבות במאמרים ובמחקרים על שירתו ודרכו של פן.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.text.org.il/index.php?book=0703082|הכותב=מאמר על ספרה של חגית הלפרין|כותרת=צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן|אתר=|תאריך=2007}}</ref> <ref>{{צ-ספר|מחבר=גרשון שקד|שם=הסיפורת העברית 1880-1980|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=1991|מו"ל=הוצאת הקיבוץ המאוחד|כרך=ה' - בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות|עמ=15, 40}}</ref> <ref>{{קישור כללי|כתובת=https://blog.nli.org.il/alexander_penn/|הכותב=חן מלול|כותרת=הווידוי של אלכסנדר פן|אתר=הספרנים -בלוג הספריה הלאומית https://blog.nli.org.il/|תאריך=25 בדצמבר 2017}}</ref> |
כבר בראשית דרכו בארץ היה סערוני מעורה בקרב חוגי סופרים, משוררים, עיתונאים ומו"לים. היה מזוהה עם חבורת "יחדיו" שהתכנסו בבית הקפה "אררט" (נפתח בשנת 1937) בתל-אביב. (בתי קפה) בין אנשי חבורת "יחדיו" ניתן למנות את המשוררים והסופרים נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ, משה ליפשיץ, ישראל זמורה, יוסף אריכא, מנשה לוין ואביגדור המאירי. הגרעין של חבורת "יחדיו" סבב סביב שלונסקי וכתב-העת "טורים". בארכיונו מצויים מספר מאמרים גנוזים על אנשי החבורה ובהם מאמר על אביגדור המאירי. על קשריו עם אלכסנדר פן ודמותו כתב סערוני בהרחבה במאמר שפרסם בשנת 1973 ב"סימן קריאה" תחת הכותרת "פן ופניו".<ref>{{צ-מאמר|מחבר=י. סערוני|שם=פן ופניו|כתב עת=סימן קריאה|כרך=2|שנת הוצאה=1973|עמ=295-308}}</ref> הודות ללקירבה בינהם, צוטט סערוני רבות במאמרים ובמחקרים על שירתו ודרכו של פן.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.text.org.il/index.php?book=0703082|הכותב=מאמר על ספרה של חגית הלפרין|כותרת=צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן|אתר=|תאריך=2007}}</ref> <ref>{{צ-ספר|מחבר=גרשון שקד|שם=הסיפורת העברית 1880-1980|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=1991|מו"ל=הוצאת הקיבוץ המאוחד|כרך=ה' - בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות|עמ=15, 40}}</ref> <ref>{{קישור כללי|כתובת=https://blog.nli.org.il/alexander_penn/|הכותב=חן מלול|כותרת=הווידוי של אלכסנדר פן|אתר=הספרנים -בלוג הספריה הלאומית https://blog.nli.org.il/|תאריך=25 בדצמבר 2017}}</ref> |
||
בשנת 1961 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו "נסים בצפת" שזכה לקבלת פנים פושרת של המבקרים. לפי עדות רעייתו סבל מדיכאון בעקבות התגובות הלא אוהדות לספרו.<ref name=":1" /> |
בשנת 1961 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו "נסים בצפת" שזכה לקבלת פנים פושרת של המבקרים. לפי עדות רעייתו סבל מדיכאון בעקבות התגובות הלא אוהדות לספרו.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.booksefer.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=7779&langpage=heb&category=|הכותב=|כותרת=ניסים בצפת|אתר=באתר בוקספר http://www.booksefer.co.il/|תאריך=}}</ref><ref name=":1" /> |
||
סערוני עסק רבות בתרגם ספרות רוסית לעברית. בין תרגומיו החשובים ניתן למנות את "ארכיפלג גולג" ו"אגף הסרטן" פרי עטו של אלכסנדר סולז'ניצין וכן את "השטן במוסקבה" של מיכאל בולגקוב. "השטן במוסקבה" הוא למעשה גרסה מצונזרת של יצירתו הסנסציונית של בולגקוב "האמן ומרגריטה", ממנה השמיט הצנזור הסובייטי למעלה מ-14,000 מילים. תרגומו של סערוני לעברית יצא לאור בשנת 1969, בסמוך לפרסום הספר המקוצר בברית-במועצות, ובו בחר המתרגם לחתום בשם הבדוי א.ר. לאחר התפרקות ברית-המועצות התגלה במרתפי הק.ג.ב העתק כתב היד המלא של הרומן, והוא ראה אור בעברית בשנת 1999 בתרגומו של פטר קריקסונוב. בדברי פתיחה לתרגום המלא של היצירה, מעלה יהודה מלצר על נס את תרגומו של סערוני, ומציין בהשתאות את בחירתו לחתום על התרגום הראשון בשם בדוי.<ref name=":2" /> <ref>{{צ-ספר|מחבר=מיכאיל בולגקוב|שם=האמן ומרגריטה|מקום הוצאה=תל-אביב|שנת הוצאה=1999|מתרגם=פטר קריקסונוב|עמ=7|שפה=הקדמה מאת יהודה מלצר}}</ref> |
סערוני עסק רבות בתרגם ספרות רוסית לעברית. בין תרגומיו החשובים ניתן למנות את "ארכיפלג גולג" ו"אגף הסרטן" פרי עטו של אלכסנדר סולז'ניצין וכן את "השטן במוסקבה" של מיכאל בולגקוב. "השטן במוסקבה" הוא למעשה גרסה מצונזרת של יצירתו הסנסציונית של בולגקוב "האמן ומרגריטה", ממנה השמיט הצנזור הסובייטי למעלה מ-14,000 מילים. תרגומו של סערוני לעברית יצא לאור בשנת 1969, בסמוך לפרסום הספר המקוצר בברית-במועצות, ובו בחר המתרגם לחתום בשם הבדוי א.ר. לאחר התפרקות ברית-המועצות התגלה במרתפי הק.ג.ב העתק כתב היד המלא של הרומן, והוא ראה אור בעברית בשנת 1999 בתרגומו של פטר קריקסונוב. בדברי פתיחה לתרגום המלא של היצירה, מעלה יהודה מלצר על נס את תרגומו של סערוני, ומציין בהשתאות את בחירתו לחתום על התרגום הראשון בשם בדוי.<ref name=":2" /> <ref>{{צ-ספר|מחבר=מיכאיל בולגקוב|שם=האמן ומרגריטה|מקום הוצאה=תל-אביב|שנת הוצאה=1999|מתרגם=פטר קריקסונוב|עמ=7|שפה=הקדמה מאת יהודה מלצר}}</ref> |
||
== ממצאים מארכיונו == |
== ממצאים מארכיונו == |
||
מעיון בארכיונו מתברר שסערוני הרבה להשתמש בשמות עט במהלך עשרות השנים בהן פרסם בעיתונות העברית בישראל. בין השמות הרבים בהם חתם ניתן למנות כינויים כמו: פרפר, צליף, דינה עדינית, יוסיפון, מררי, י. פין, י., סין, ירשוף, י. רשוף, אצטרובל (ראה מקבץ של שמות עט בפרסומים שונים וכן בכתב ידו השמורים בארכיונו במרכז קיפ באוניברסיטת תל-אביב). ארכיון הסופרים במרכז קיפ שבאוניברסיטת תל-אביב כולל גם מספר יצירות גנוזות של סערוני. בדברים שנרשמו מפיה של רעייתו, נאמר כי הירבה להתחיל אך מיעט לסיים. כמו כן מכיל האוסף בארכיון מכתב מנעמי שמר שהייתה ידידה קרובה ונהגה להתארח בביתו, וכן מכתב מהסופר דניאל פרסקי המפציר בסערוני לפרסם ביקורת על ספרו "לאלף ידידים". |
מעיון בארכיונו מתברר שסערוני הרבה להשתמש בשמות עט במהלך עשרות השנים בהן פרסם בעיתונות העברית בישראל. בין השמות הרבים בהם חתם ניתן למנות כינויים כמו: פרפר, צליף, דינה עדינית, יוסיפון, מררי, י. פין, י., סין, ירשוף, י. רשוף, אצטרובל (ראה מקבץ של שמות עט בפרסומים שונים וכן בכתב ידו השמורים בארכיונו במרכז קיפ באוניברסיטת תל-אביב). ארכיון הסופרים במרכז קיפ שבאוניברסיטת תל-אביב כולל גם מספר יצירות גנוזות של סערוני. בדברים שנרשמו מפיה של רעייתו, נאמר כי הירבה להתחיל אך מיעט לסיים. כמו כן מכיל האוסף בארכיון מכתב מנעמי שמר שהייתה ידידה קרובה ונהגה להתארח בביתו, וכן מכתב מהסופר דניאל פרסקי המפציר בסערוני לפרסם ביקורת על ספרו "לאלף ידידים".<ref name=":4" /> <ref>{{צ-מאמר|מחבר=נעמי שמר|שם=פרידה מיוסף סערוני|כתב עת=ידיעות אחרונות|שנת הוצאה=30 במרץ 1990|עמ=31}}</ref> |
||
סערוני נישא בארץ לטובה (גיטה) נוגינה (עלתה לישראל בשנת 1928) שעסקה בחינוך בפנימייה לנערות במצוקה. רשמים מניסיונה בעבודה עם הנערות פורסמו בספרה "ילדות עשוקה" בהוצאת עם עובד בשנת 1973. |
סערוני נישא בארץ לטובה (גיטה) נוגינה (עלתה לישראל בשנת 1928) שעסקה בחינוך בפנימייה לנערות במצוקה. רשמים מניסיונה בעבודה עם הנערות פורסמו בספרה "ילדות עשוקה" בהוצאת עם עובד בשנת 1973.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.booksefer.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=25116&langpage=heb&category=|הכותב=|כותרת=ילדות עשוקה|אתר=אתר בוקספר http://www.booksefer.co.il/|תאריך=}}</ref> בני הזוג התגוררו כ-40 שנה בבית צנוע ברחוב ריינס 13 בחולון. לבני הזוג לא היו ילדים. לאחר מות יוסף סערוני במרץ 1990 פורסמו בעיתונות דברי הספד לזכרו מאת נעמי שמר, בידיעות אחרונות", וחיים באר, ב"דבר השבוע". |
||
== ראו גם == |
== ראו גם == |
||
גרסה מ־15:12, 3 ביולי 2019
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
יוסף סערוני (מאטוב) (1901 - 1 במרץ 1990) היה מתרגם, סופר, מבקר ספרותי ועיתונאי ישראלי.
ראשית דרכו
סערוני נולד בעיירה פופלנאסטויה שבאוקראינה להוריו, רחל ושלום מאטוב. לבני הזוג הייתה גם בת בשם איטה שחיה בסיביר אך הקשר עימה נותק. אביו של סערוני עסק במסחר בעץ ונעדר מביתו תקופות ארוכות. האב נפטר בדרכים במהלך נסיעת עסקים. בנערותו נחשב סערוני לעילוי בתורה והוריו אף שכרו עבורו מורה לעברית. הוא החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת חארקוב שם למד בלשנות וספרות.[1]
במאבק למען העברית בברה"מ
בשנת 1923 הוציא לאור בחארקוב את הקובץ הספרותי העברי הראשון בברית-המועצות. זאת לאחר מאבק ממושך בצנזורה ובייבסקציה (המחלקה היהודית במפלגה), שאסרה לחלוטין פעילות תרבותית בשפה העברית. הקובץ שנקרא "צלצלי שמע" הכיל 32 עמודים של שירה וסיפורת עברית. בזכות השתדלותו של סערוני התירה לבסוף היבסקציה להדפיס 100 עותקים בלבד של הקובץ. העתק אחד הגיע לידיו של בן-גוריון בעת ביקורו בתערוכה חקלאית במוסקבה באוקטובר 1923. בקובץ כלול גם סיפור קצר בשם "קצת" וחתום י. מטוב. ברוח הימים הסוערים ומלאי התקווה של המהפכה הקומוניסטית ובעיצומו של תהליך ביסוס המשטר הסובייטי, כתב סערוני בסיפורו זה את השורה: "...לא שאיפות שעבוד ורמאות, אלא מיליונים כוכבים אדומים, שירדו עלינו כגשם-מרד מרקיע האמת. סער, סער, סער!" [2] [3] בין השנים 1924-1927 היה בלנינגרד וחבר שם לקבוצת "האוקטובראים" (חסידי מהפכת אוקטובר) - סופרים ומשוררים יהודים שפעלה להפצת השפה העברית. החבורה הלנינגרדית יצאה נגד השירה העברית הקלאסית (למשל שירתו של ביאליק) ופרסמה מספר קבצים ספרותיים שנקראו "בראשית" ו"עלי עשור". סערוני נחשב למנהל הצד הארגוני של החבורה. חברים בולטים נוספים בקבוצה היו המשוררים חיים לנסקי, שהפך לחבר קרוב ביותר של סערוני, ויוכבד בת מרים, שפעלה במסגרת הקבוצה תקופה קצרה בשנת 1924.[2] [4][5]
בשנת 1927 הגיש סערוני לצנזורה בלנינגרד קובץ סיפורים בשם "סיפורי סמרקנד". הספר נשלח לצנזורה המרכזית במוסקבה ומשם לייבסקציה. בניסיון להיאבק בדחיית הפרסום שלח סערוני אל עיתון "הצפירה" מכתב תלונה גלוי המופנה אל התובע העליון של ברה"מ. המכתב נתפס ועוכב על ידי הצנזורה. יתכן ובעקבות כך, ובגלל פעילותם למען העברית, נאסרו כמה מחברי הקבוצה הלנינגרדית בנובמבר 1927. סערוני הוגלה לעיר מינוסינסק שם שהה בשנת 1928. בשנת 1929 הצליח לצאת מברית המועצות ועלה לארץ ישראל.[1][4]
עיתונאי סופר ומתרגם
עם בואו לארץ נפגש עם ברל כצנלסון במערכת העיתון "דבר". הקשר עם ברל כצנלסון החל עוד בשנת 1927 כאשר ברל הזמין את סערוני לכתוב ל"דבר". סערוני התלונן אז לפני ברל שהוא שלח לשלונסקי סיפור על מנת שיתפרסם ב"דבר", אך לדברי ברל, שלונסקי סירב לשחרר את היצירה. ב"דבר" נפגש סערוני גם עם משה שרתוק, שהיה אז מזכיר העיתון, ובאקראי גם עם דוד בן-גוריון. במהלך ביקורו ב"דבר" התגאה שרתוק בפני סערוני במכונת הדפוס החדשה שנרכשה בכספי תרומות מארה"ב.[6]
בתחילת עבודתו בארץ שיתף פעולה עם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי בכתב-העת "כתובים" (שנוסד על ידי ח.נ. ביאליק). כבר משנת 1929 פרסם רשימות וסיפורים ב"כתובים". בהיותו מחוסר-בית באותה עת, התגורר סערוני בחדר-המערכת של "כתובים", בשדרות רוטשילד 13 בתל-אביב. על רשימותיו ב"כתובים" נהג לחתום בשם העט י. סין. בתקופה זו החלה ידידות קרובה עם אלכסנדר פן שהגיע לתל-אביב מרחובות. סערוני סיפר שפגישתו הראשונה עם פן התרחשה כבר בשנת 1930, בעת שביקר ברחובות בחברת מייסד כתב-העת "גזית", גבריאל טלפיר. עם בואו של פן לתל-אביב הוא פגש את סערוני במשרד של "כתובים" והשניים התגוררו תקופת מה יחד בחדר המערכת של כתב-העת. פן ישן על שולחן במערכת וסערוני על ערמת כרכים של העיתון. סערוני התיידד גם עם נתן אלתרמן ואף תכנן אתו להשתקע בחיפה ולהוציא שם ירחון עצמאי - תוכנית שלא יצאה אל הפועל.[1] כשנסגר כתב-העת "כתובים" בשנת 1933 המשיך סערוני לעבוד עם אברהם שלונסקי בעיתונו החדש "טורים". הוא כתב במגוון רחב של כתבי עת נוספים (ביניהם גם "גזית" ובוסתנאי") רשימות, כתבות, ביקורת ספרות, תיאטרון וקולנוע ואף סיפורים פרי עטו. בשנת 1930 השתתף בכתיבת תוכניות לתיאטרון "המטאטא" (תוכניות י"ג וט"ז). כבר בשנת 1932 פרסם בשבועון המצויר "השבוע", ביקורת קולנוע על הסרט הישראלי "ויהי מה" שנחשב בעיניו "הסרט הארצישראלי הראשון" אותו הגדיר כ"מפעל-חלוצי".[7] משנת 1933 כתב בנושאי תיאטרון בכתב-העת "במה" (החל מגיליונו הראשון - מאמר תחת הכותרת "חיינו באמנות הבמה- סקירת העונה"). מאמריו של סערוני בנושאי תרבות ותיאטרון התפרסמו ב"מאזניים" החל משנות ה-30, וכמו כן השתתף בעיתונים הומוריסטיים כגון "משכית" (1930), "כרמליון" (1937), "עגל הזהב" (1939) ועוד. במרוצת השנים התפרסמו מאמרים וכתבות של סערוני גם בעיתונים היומיים "הארץ", "על המשמר" ו"דבר".[8]
כבר בראשית דרכו בארץ היה סערוני מעורה בקרב חוגי סופרים, משוררים, עיתונאים ומו"לים. היה מזוהה עם חבורת "יחדיו" שהתכנסו בבית הקפה "אררט" (נפתח בשנת 1937) בתל-אביב. (בתי קפה) בין אנשי חבורת "יחדיו" ניתן למנות את המשוררים והסופרים נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ, משה ליפשיץ, ישראל זמורה, יוסף אריכא, מנשה לוין ואביגדור המאירי. הגרעין של חבורת "יחדיו" סבב סביב שלונסקי וכתב-העת "טורים". בארכיונו מצויים מספר מאמרים גנוזים על אנשי החבורה ובהם מאמר על אביגדור המאירי. על קשריו עם אלכסנדר פן ודמותו כתב סערוני בהרחבה במאמר שפרסם בשנת 1973 ב"סימן קריאה" תחת הכותרת "פן ופניו".[9] הודות ללקירבה בינהם, צוטט סערוני רבות במאמרים ובמחקרים על שירתו ודרכו של פן.[10] [11] [12]
בשנת 1961 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו "נסים בצפת" שזכה לקבלת פנים פושרת של המבקרים. לפי עדות רעייתו סבל מדיכאון בעקבות התגובות הלא אוהדות לספרו.[13][1]
סערוני עסק רבות בתרגם ספרות רוסית לעברית. בין תרגומיו החשובים ניתן למנות את "ארכיפלג גולג" ו"אגף הסרטן" פרי עטו של אלכסנדר סולז'ניצין וכן את "השטן במוסקבה" של מיכאל בולגקוב. "השטן במוסקבה" הוא למעשה גרסה מצונזרת של יצירתו הסנסציונית של בולגקוב "האמן ומרגריטה", ממנה השמיט הצנזור הסובייטי למעלה מ-14,000 מילים. תרגומו של סערוני לעברית יצא לאור בשנת 1969, בסמוך לפרסום הספר המקוצר בברית-במועצות, ובו בחר המתרגם לחתום בשם הבדוי א.ר. לאחר התפרקות ברית-המועצות התגלה במרתפי הק.ג.ב העתק כתב היד המלא של הרומן, והוא ראה אור בעברית בשנת 1999 בתרגומו של פטר קריקסונוב. בדברי פתיחה לתרגום המלא של היצירה, מעלה יהודה מלצר על נס את תרגומו של סערוני, ומציין בהשתאות את בחירתו לחתום על התרגום הראשון בשם בדוי.[5] [14]
ממצאים מארכיונו
מעיון בארכיונו מתברר שסערוני הרבה להשתמש בשמות עט במהלך עשרות השנים בהן פרסם בעיתונות העברית בישראל. בין השמות הרבים בהם חתם ניתן למנות כינויים כמו: פרפר, צליף, דינה עדינית, יוסיפון, מררי, י. פין, י., סין, ירשוף, י. רשוף, אצטרובל (ראה מקבץ של שמות עט בפרסומים שונים וכן בכתב ידו השמורים בארכיונו במרכז קיפ באוניברסיטת תל-אביב). ארכיון הסופרים במרכז קיפ שבאוניברסיטת תל-אביב כולל גם מספר יצירות גנוזות של סערוני. בדברים שנרשמו מפיה של רעייתו, נאמר כי הירבה להתחיל אך מיעט לסיים. כמו כן מכיל האוסף בארכיון מכתב מנעמי שמר שהייתה ידידה קרובה ונהגה להתארח בביתו, וכן מכתב מהסופר דניאל פרסקי המפציר בסערוני לפרסם ביקורת על ספרו "לאלף ידידים".[8] [15]
סערוני נישא בארץ לטובה (גיטה) נוגינה (עלתה לישראל בשנת 1928) שעסקה בחינוך בפנימייה לנערות במצוקה. רשמים מניסיונה בעבודה עם הנערות פורסמו בספרה "ילדות עשוקה" בהוצאת עם עובד בשנת 1973.[16] בני הזוג התגוררו כ-40 שנה בבית צנוע ברחוב ריינס 13 בחולון. לבני הזוג לא היו ילדים. לאחר מות יוסף סערוני במרץ 1990 פורסמו בעיתונות דברי הספד לזכרו מאת נעמי שמר, בידיעות אחרונות", וחיים באר, ב"דבר השבוע".
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 מתוך תרשומת שיחה עם טובה סערוני בשנת 1990. נמצא ארכיון יוסף סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל-אביב.
- ^ 1 2 י. סערוני, בימים אחרים, סימן קריאה 8, 1978, עמ' 290-303
- ^ חיים באר, מזכרונותיה של תולעת ספרים, דבר השבוע, 9 במרץ 1990, עמ' 10
- ^ 1 2 ירון מרגולין, חיים לנסקי 1905-1942, מותו של משורר, 28 ביוני 2016
- ^ 1 2 איתמר לוי, א. ר. במוסקבה (עמ' דף מידע 138), באתר חנות הספרים של איתמר לוי http://www.itamar-books.co.il/, 10 ביולי 2014
- ^ רשימה גנוזה על ברל כצנלסון בארכיון סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל-אביב.
- ^ יעקב הלחמי, ויהי בימי, באתר בית הסרט העברי http://www.filmography.co.il/, 7 במרץ 2007
- ^ 1 2 רשימות, תעודות וגיזרי עיתונים בארכיון סערוני, במרכז "קיפ" לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, באוניברסיטת תל-אביב.
- ^ י. סערוני, פן ופניו, סימן קריאה 2, 1973, עמ' 295-308
- ^ מאמר על ספרה של חגית הלפרין, צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן, 2007
- ^ גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880-1980, כרך ה' - בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991, עמ' 15, 40
- ^ חן מלול, הווידוי של אלכסנדר פן, באתר הספרנים -בלוג הספריה הלאומית https://blog.nli.org.il/, 25 בדצמבר 2017
- ^ ניסים בצפת, באתר בוקספר http://www.booksefer.co.il/
- ^ מיכאיל בולגקוב, תרגום: פטר קריקסונוב, האמן ומרגריטה, 1999, עמ' 7. (בהקדמה מאת יהודה מלצר)
- ^ נעמי שמר, פרידה מיוסף סערוני, ידיעות אחרונות, 30 במרץ 1990, עמ' 31
- ^ ילדות עשוקה, באתר בוקספר http://www.booksefer.co.il/