שמונה שרצים

שמונה שרצים הוא שם כולל לקבוצת שרצים המוזכרים בתורה שלהם דין מיוחד המתבטא בדיני טומאה וטהרה ובהלכות שבת.

מקור

כחלק מפרשת טומאה וטהרה, נאמר בתורה ”וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט–ל').

שמונה שרצים אלה המפורטים בפסוק הנ"ל, מטמאים את הנוגע בנבלתם, טומאה הנמשכת יום אחד בלבד (טומאת ערב, כלומר אם אכן טבל - אבל ללא טבילה הטומאה נמשכת ללא הגבלת זמן), אך לא מטמאים את נושא הפגר כאשר אינו נוגע בו.

רק אותם שרצים שפירטה התורה מטמאים לעומת שאר בעלי החיים הקטנים, כגון צפרדע, נחש, זבוב וכדומה - שאין נבלתם מטמאת כלל. גם דגים ושאר בעלי החיים הימיים אינם מטמאים (אם הכינו את הדגים לאכילה - הם יכולים לקבל טומאה ככל מזון, ברמת טומאה קלה יותר מטומאת נבלה של בעלי חיים, ראו להלן: דירוג הטומאות).

מלבד חילוק זה בעניין 'טומאה וטהרה', ישנם עוד חילוקים בין שמונה שרצים אלו לשאר השרצים לעניין איסורי שבת כדלהלן:

מלאכות צד וחובל

במשנה במסכת שבת נאמר: ”שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן, חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן פטור; הצדן לצורך, חייב, שלא לצורך, פטור”.

צד

לדעת רש"י החילוק בין שמונת השרצים לשאר השרצים , הוא משום ששמונה שרצים אלו, הדרך לצודן, בניגוד לשאר השרצים. בראשונים התקשו בדעת רש"י, ולכך פירשו באופן אחר, לדעת הר"ן אותן שמונה שרצים המנויים אין דרכם להזיק, לפיכך מסתבר שסיבת צידתם היא לצורך לכך חייב, בניגוד לשאר השרצים שדרכן להזיק, ופטור על צידתם משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.

הרמב"ם, סובר שאין פטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכך פסק:

אחד שמנה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוון לצוד וצד. שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. הצד את הישן ואת הסומא חייב

חובל

טעם חיוב מלאכת חובל ב'שמונה שרצים', הוא משום שאותן שמונה שרצים יש להם עור, וכאשר חובלים בהם, נעקר הדם ממקומו, אך אינו יוצא החוצה מחמת העור, בניגוד לשאר שרצים אין להם עור. יש שכתבו שאף בשאר שרצים אם יחבול בהם ויצא מהם הדם, חייב. ויש חולקים.

בראשונים נחלקו בחיוב הוצאת הדם, לדעת רש"י והתוספות החיוב הוא משום נטילת נשמה. רש"י מציע הסבר נוסף לפיו מחמת שהעור נצבע מחמת הדם, יש לחייבו משום מלאכת צובע.

ברמב"ם מבואר שטעם החיוב הוא משום מלאכת מפרק, שהוא תולדת דש (לדעת הרמב"ם).

זיהויים

שמונה שרצים אלו אמנם מנויים בתורה בשמותם, אך בזיהוים ישנם מחלוקות ודעות שונות.

חולד

חולד

יש המשערים כי החולד המקראי הוא החולדה.

על פי הפרשנות התלמודית לתנ"ך, ואחריה על פי פרשנות ימי הביניים ובראשה רש"י, החולד המקראי זוהה כסמור שנדחק מארץ ישראל.

פרופ' ישראל אהרוני זיהה את החולד כחיה המכונה היום חולד, אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר על טורף קטן ממשפחת הנמייתיים או הסמוריים.

מקור השם חולד - כמו גם שמה של החולדה (המופיעה לרוב בתלמוד) בשורש ח.ל.ד. שמשמעותו אדמה או הצבע החום, צבע האדמה: והוא גם צבע החלודה מאותו השורש.

אישות

החולד של ימינו נקרא במשנה "אישות" - מלשון איש קטן על פי פסוקים בתהלים ובאיוב, ובמסכת שקלים, בה דנים בהכנות לקראת האביב, מוסבר איך להכין מלכודת לחיה זו - מכיוון שנחשב מזיק ליבול. ישנו מדרש הקושר את האישות לחולדים.

עכבר

עכבר

זיהוי העכבר הוא כמעט וודאי שכן רוב המוחלט של הפרשנים והחוקרים מזהים אותו כעכבר מצוי. אמנם אין הכוונה בשם עכבר בתורה רק לשם של יצור אחד, אלא לשם קיבוצי למיני יצורים רבים הדומים בצורתם לעכבר, כדוגמת: נברן שדות, קוצן מצוי, החולדה והיערון, וכפי הכתוב בתלמוד ”עכבר - כל ששמו עכבר” (חולין קכז א).

צב

חרדון (צב?)

רש"י פירש שמדובר בכלל על הקרפדה וגם לוינגר ועוד כמה זואולוגים הלכו על פיו. עם זאת ישראל אהרוני ועוד הרבה פרשנים וחוקרים סבורים שהתנ"ך התכוון לחרדון צב, בזמן שהפירוש המודרני החל מאוחר יותר בעקבות שגיאת תרגום של רש"י שהתפשט בהרבה ספרי זואולוגיה ובסוף התקבע על ידי האקדמיה ללשון העברית.

לדעת המפרשים אין הכונה לבעל החיים שיש לו שריון, הקרוי כיום "צב". לדעת הרמב"ם הכוונה לסוג של חרדון.

לפי התרגום לצרפתית עתיקה שמביא רש"י על הפסוק הכוונה היא לסוג של קרפדה.

קרפדה (צב?)

אנקה

חרדון צב (אנקה?)

בקרב החוקרים המודרניים, מקובל לזהות את האנקה עם השממית בשיטת זיהוי אונומטופאית. פירוש המילה 'אנקה' הוא גניחה או צעקה. השממית היא הלטאה היחידה שיכולה להפיק קול, וקולה נשמע "מעין אנחת חולה"

שממית (אנקה?)

כוח

כח

. רס"ג תרגם את שם השרץ לחרדון. הרבה החוקרים בימינו סבורים ששמו קשור למונח כוח גופני. לכן הרוב הולכים על פי פירושו של סמואל בושאר שהכוונה למי שנקראת היום "כוח". אך יש חוקרים כמו אהרוני וזהר עמר בעקבותיו שסבורים שמדובר דווקא על הזיקית בגלל קולות הנשיפה החזקים שהיא משמיעה.

לטאה

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לטאה

חומט

חומט

רש"י על הפסוק מפרש שזה החילזון, ומנחם דור הסכים איתו. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר בחיה שנקראת בעברית מודרנית חומט.

תנשמת

זיקית (תנשמת?)

"וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת:" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל').

שמה של התנשמת מוזכר אף בין השמות העופות האסורים באכילה: "וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ח), כך שסביר שזה שם כללי לבע"ח שיש להם תכונה משותפת.

בתלמוד בבלי כתוב שהתכונה הזו זה "באות", ככל הנראה הכוונה למשהו שמעורר "בעתה". באותה סוגיה נכתב בסוף שה"תנשמת העוף" זה העטלף וה"תנשמת השרץ" זה החולד, כך גם מפרש רש"י. רס"ג פירש שה"תנשמת השרץ" זו השממית, שנתפסה כחיה מתועבת בתרבות הערבית של אותם ימים.

בימינו רוב החוקרים סוברים שהתנשמת המוזכרת בתנ"ך נקראת על שם קולות נשיפה שהיא משמיעה. רוב החוקרים סוברים שהתנשמת זו מי שמכונה היום בעברית תנשמת, שני עופות אלו ידועים בקולות דמויי נשיפה שהם משמיעים.

לגבי "תנשמת השרץ" ישנו ויכוח: לדעת ישראל אהרוני זה הכוח אפור שיכול לנפח את גרונו ולהשמיע קולות נשיפה. אך יהודה פליקס סבור שזו הזיקית שידועה אף היא בקולות הנשיפה שהיא נוהגת להשמיע כאשר היא חשה מאוימת. מנחם דור וזהר עמר מסכימים עם פירוש הגמרא ש"תנשמת השרץ" זה החולד, דור הוסיף והעיד שכשתופסים חולד גם הוא משמיע קולות נשיפה חזקים.

לקריאה נוספת

• יהודה קיל, חומש דעת מקרא, מוסד הרב קוק: ירושלים, תשנ"ב
• יהודה פליקס, חי וצומח בתורה, ישראל הצעיר: ירושלים, תשמ"ד
• מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, תל אביב, תשנ"ז
• הרב אמיתי בן דוד, שיחת חולין, ירושלים, תשע"ה