יונה אבן ג'נאח – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ החלפת פרמטרים לשמות פרמטרים אחידים בתבניות (תג)
בקשת מקור לכתוב בערך
שורה 20: שורה 20:
עם הזמן הפך לפוסק החשוב ביותר בענייני "צחות הלשון" בשירה, וקבע כללים שבהם רשאי המשורר לחרוג מכללי הדקדוק ה[[מקרא]]י המקובל בגלל אילוצי "דוחק השיר". ככל הנראה ניסיונו המוקדם כמשורר תרם לנטייה שלו להקל על המשוררים ולהתיר חריגות דקדוקיות מסוימות שלא היו מקובלות על כל המדקדקים בתקופתו.
עם הזמן הפך לפוסק החשוב ביותר בענייני "צחות הלשון" בשירה, וקבע כללים שבהם רשאי המשורר לחרוג מכללי הדקדוק ה[[מקרא]]י המקובל בגלל אילוצי "דוחק השיר". ככל הנראה ניסיונו המוקדם כמשורר תרם לנטייה שלו להקל על המשוררים ולהתיר חריגות דקדוקיות מסוימות שלא היו מקובלות על כל המדקדקים בתקופתו.


ספרו הראשון, '''ספר ההשגה''', עסק בהשלמות ותיקונים לתורתו של ר"י חיוג' רבו. ספרו המפורסם והחשוב ביותר הוא '''מחברת הדקדוק''', ובו שני חלקים: '''ספר השורשים (כתאב אלאצול)''', שהוא [[מילון]] מלא של השורשים שבמקרא, ו'''ספר הרקמה (כתאב אללמע)''', שהוא תיאור מקיף של הדקדוק המקראי לפי תפיסתו. בספר הרקמה הוא גם מעיר מפעם לפעם על טעויות דקדוקיות וסגנוניות של [[פיוט|פייטנים]] ומשוררים, בהם [[דונש בן לברט]], [[יצחק אבן מר שאול]] ואחרים. הספרים נכתבו במקור [[ערבית יהודית]], ותורגמו לעברית בידי רבי [[יהודה אבן תיבון]]. מכיוון שנכתבו ערבית, לא יכול היה [[רש"י]], שחי אחרי אבן ג'נאח, לקרוא את הספרים, ולכן ביסס את פירושו לתורה על שיטת הדקדוק המיושנת של דונש ו[[מנחם בן סרוק]]. על חיבוריו מסתמכים כל חכמי ימי הביניים שעסקו בדקדוק וב[[פרשני המקרא|פרשנות המקרא]] אחריו, ובראשם רבי [[אברהם אבן עזרא]] (שמכנה אותו "רבי מרינוס"), והוא אף מוזכר בספר [[מורה נבוכים]] של [[הרמב"ם]].
ספרו הראשון, '''ספר ההשגה''', עסק בהשלמות ותיקונים לתורתו של ר"י חיוג' רבו. ספרו המפורסם והחשוב ביותר הוא '''מחברת הדקדוק''', ובו שני חלקים: '''ספר השורשים (כתאב אלאצול)''', שהוא [[מילון]] מלא של השורשים שבמקרא, ו'''ספר הרקמה (כתאב אללמע)''', שהוא תיאור מקיף של הדקדוק המקראי לפי תפיסתו. בספר הרקמה הוא גם מעיר מפעם לפעם על טעויות דקדוקיות וסגנוניות של [[פיוט|פייטנים]] ומשוררים, בהם [[דונש בן לברט]], [[יצחק אבן מר שאול]] ואחרים. הספרים נכתבו במקור [[ערבית יהודית]], ותורגמו לעברית בידי רבי [[יהודה אבן תיבון]]. מכיוון שנכתבו ערבית, לא יכול היה [[רש"י]], שחי אחרי אבן ג'נאח, לקרוא את הספרים, ולכן ביסס את פירושו לתורה על שיטת הדקדוק המיושנת של דונש ו[[מנחם בן סרוק]]. על חיבוריו מסתמכים כל חכמי ימי הביניים שעסקו בדקדוק וב[[פרשני המקרא|פרשנות המקרא]] אחריו, ובראשם רבי [[אברהם אבן עזרא]] (שמכנה אותו "רבי מרינוס"), והוא אף מוזכר בספר [[מורה נבוכים]] של [[הרמב"ם]]{{דרוש מקור}}.


לפי הערות שיש בספריו עולה כי בראשית ימיו חי ב[[קורדובה (ספרד)|קורדובה]], עד גירוש קורדובה בשנת [[1012]]. לאחר הגירוש עבר לעיר [[סרגוסה]]. לפרנסתו עסק ב[[רפואה]] וכנראה אף פרסם ספרי [[רפואה]], שלא שרדו.
לפי הערות שיש בספריו עולה כי בראשית ימיו חי ב[[קורדובה (ספרד)|קורדובה]], עד גירוש קורדובה בשנת [[1012]]. לאחר הגירוש עבר לעיר [[סרגוסה]]. לפרנסתו עסק ב[[רפואה]] וכנראה אף פרסם ספרי [[רפואה]], שלא שרדו.

גרסה מ־03:38, 23 באוגוסט 2019


שגיאות פרמטריות בתבנית:מדען

פרמטרים [ ארצות מגורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

יונה אבן ג'נאח
לידה 995?
קורדובה, חליפות קורדובה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1050? (בגיל 55 בערך)
סרגוסה, טאיפת סרגוסה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי בלשנות
הערות היה רופא
תרומות עיקריות
ספר השורשים (כתאב אלאצול), שהוא מילון מלא של השורשים שבמקרא, וספר הרקמה (כתאב אללמע), שהוא תיאור מקיף של הדקדוק המקראי לפי תפיסתו.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שער ספרו של ר' יונה בן ג'נאח - ספר השרשים, כפי שהודפס בברלין תרנ"ו

רבי יונה אבן ג'נאח (או בקיצור: ריב"ג) הנקרא בערבית אבו אלוליד או מרואן בן ג'נאח או בשמו הלטיני מרינוס, לפי דבריו של הראב"ע הוא חי ופעל בקורדובה שבספרד במפנה המאות ה-10 וה-11, מחשובי המדקדקים העבריים בימי הביניים.

תולדותיו

שנת לידתו ומותו אינן ידועות בוודאות. הוא חי בתור הזהב של יהדות ספרד, ופעל על רקע עולם השירה שהצמיחה יהדות זו. על פי הערות אוטוביוגרפיות המצויות בספריו מתברר כי בצעירותו רצה להיות משורר, ואף למד שירה אצל המשורר רבי יצחק אבן מר שאול בעיר אליסאנה. אולם אמנות השירה לא עלתה יפה בידו, ולימים אף העיד על עצמו כי "השיר אינו ממלאכתי והפיוט איננו מעסקי, ואינני מתייחס אליו...אך אמרתי בימי הבחרות חרוזים, הם נמצאים אצלי ונודעים לי".[1] לאחר ניסיונות הבוסר שלו בחיבור שירים פנה לעסוק בדקדוק ובמילון של השפה העברית, ועד מהרה הוכר כסמכות בלתי מעורערת בתחום זה.

בתורת הדקדוק המשיך את דרכו של רבי יהודה חיוג', ואחז בשיטתו בעניין השורש השלָשי, בניגוד לתפיסה ששלטה בדקדוק העברי עד חיוג', שלפיה מספר העיצורים בשורש איננו קבוע ויכול לנוע מאחד ועד שבעה. הוא אף קיבל את כשרותם של השורשים התנייניים, ובכך הצדיק את השימוש שעושה בהם לשון חז"ל. עם הזמן הפך לפוסק החשוב ביותר בענייני "צחות הלשון" בשירה, וקבע כללים שבהם רשאי המשורר לחרוג מכללי הדקדוק המקראי המקובל בגלל אילוצי "דוחק השיר". ככל הנראה ניסיונו המוקדם כמשורר תרם לנטייה שלו להקל על המשוררים ולהתיר חריגות דקדוקיות מסוימות שלא היו מקובלות על כל המדקדקים בתקופתו.

ספרו הראשון, ספר ההשגה, עסק בהשלמות ותיקונים לתורתו של ר"י חיוג' רבו. ספרו המפורסם והחשוב ביותר הוא מחברת הדקדוק, ובו שני חלקים: ספר השורשים (כתאב אלאצול), שהוא מילון מלא של השורשים שבמקרא, וספר הרקמה (כתאב אללמע), שהוא תיאור מקיף של הדקדוק המקראי לפי תפיסתו. בספר הרקמה הוא גם מעיר מפעם לפעם על טעויות דקדוקיות וסגנוניות של פייטנים ומשוררים, בהם דונש בן לברט, יצחק אבן מר שאול ואחרים. הספרים נכתבו במקור ערבית יהודית, ותורגמו לעברית בידי רבי יהודה אבן תיבון. מכיוון שנכתבו ערבית, לא יכול היה רש"י, שחי אחרי אבן ג'נאח, לקרוא את הספרים, ולכן ביסס את פירושו לתורה על שיטת הדקדוק המיושנת של דונש ומנחם בן סרוק. על חיבוריו מסתמכים כל חכמי ימי הביניים שעסקו בדקדוק ובפרשנות המקרא אחריו, ובראשם רבי אברהם אבן עזרא (שמכנה אותו "רבי מרינוס"), והוא אף מוזכר בספר מורה נבוכים של הרמב"ם[דרוש מקור].

לפי הערות שיש בספריו עולה כי בראשית ימיו חי בקורדובה, עד גירוש קורדובה בשנת 1012. לאחר הגירוש עבר לעיר סרגוסה. לפרנסתו עסק ברפואה וכנראה אף פרסם ספרי רפואה, שלא שרדו.

מדבריו

בעל המאור מביא בהקדמת חיבורו (ביחס למחלוקותיו שלו עם הרי"ף) מדברי אבן ג'נאח במחלוקתו עם רבי יהודה חיוג'[2]:

כתב החכם המורה אבן גנא"ח בהשיבו על המורה הגדול בעל הדקדוק רבי יהודה ז"ל. הזכיר דברי הפילוסוף שהשיב על רבו ואמר: "ריב לאמת עם אפלטון ושניהם אהובינו, אך האמת אהוב יותר". ואמר עוד: אני לא באתי לגרוע מעלת האיש הזה ולהשפילה, אך להפליאה ולהגדילה, כי כולנו משדי חוכמתו הניקנו, ומעושר בינתו העניקנו, ומפרי פי שכלו אנחנו לוקטים, ובים דעתו אנחנו שטים, והוא אשר פקח עינינו ולמדנו, והועילנו וגידלנו והשכילנו בחכמה הזאת, וכאשר למדנו מפיו אנחנו משיבים מדבריו על דבריו.

לקריאה נוספת

  • דוד טנא, ענייני התחביר שבכתאב אלתנקיח (ספר הדקדוק) לר' יונה אבן ג'נאח, הוצאת האקדמיה ללשון, 2016

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כך כתב בספרו, הריקמה. מהד' פרנקפורט 1856 עמ' 185-186. [1]
  2. ^ בעל המאור, הקדמה לחיבורו