התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

	היסטוריה של ארץ ישראל
	לוח התקופות בארץ ישראל

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־17:08, 25 באוגוסט 2019

התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה^[1]) תחילתה בשנת 638, כאשר האימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל נחלה תבוסות צבאיות קשות. השבטים הערבים שפשטו מחיג'אז לארץ ישראל וסוריה בהנהגת החליפים אבו בכר ועומר הכריעו את החילות הביזנטיים לבסוף בשנת 641.

הכיבוש והשלטון הערבי בארץ ישראל נמשכו 458 שנים, עד לנפילת ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, לאחר מצור בן חמישה חודשים. שלשה ימים טבחו הצלבנים בערבים וביהודים תושבי ירושלים. בכך הסתיימה התקופה הערבית הקדומה.

השלטון בזמן התקופה הערבית נחלק בין בית אומיה, בית עבאס, הסלג'וקים וכן הפאטימים וכן שושלות טורקיות קצרות יותר (שושלת טולון והשושלת האיח'שידית). התקופה הערבית השנייה החלה עם כיבוש ירושלים בשנת 1187 על ידי צלאח א-דין, אשר התיר לחיל המצב הצלבני לעזוב את העיר ללא פגע, בניגוד לטבח שהצלבנים עשו בעת כיבוש העיר. התקופה הסתיימה עם נפילת ירושלים לידי הממלוכים בשנת 1260.

כיבוש הארץ

ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה השביעית, לאחר שכוח חדש הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון: דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד, הידועים בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7 כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית.

הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם. סדרת קרבות, ששיאה הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון.

היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לתמיכה של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל.^[2] התמונה הכוללת מציגה מציאות מורכבת. המאה ה-6 והמאה ה-7 היו תקופות קשות בתולדות הסהר הפורה. סדרה של אסונות טבע באזור - רעידות אדמה, מגפות ומלחמות בלתי פוסקות, הביאו למשבר כלכלי ולירידה ניכרת בגודל האוכלוסייה. האימפריה הביזנטית, שלכאורה החזירה לעצמה את נכסיה במזרח התיכון לאחר ניצחונה על האימפריה הסאסאנית בשנת 627, לא הייתה במצב טוב יותר. בשנת 631 ערך הקיסר הרקליוס מסע צליינות מפואר לירושלים ונכנס לעיר דרך שער הרחמים, כצליין - ברגליים יחפות. ואולם, זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבו של הקיסר והוא סבל ממחלה לא ידועה שהביאה לבסוף למותו. במקביל הידרדר מצבו הנפשי בתהליך איטי, שלכאורה שיקף את מצבה הקשה של האימפריה כולה.^[3]

המקורות הערביים הקדומים חלוקים ביניהם על פרטים רבים הנוגעים לסדרת הקרבות ומהלך כיבוש הלבנט על ידי הצבאות המוסלמיים, התאריכים, הנפשות הפועלות ומקומם המקורב של האירועים משתנים ממקור למקור. ההיסטוריה המבולבלת והמעורפלת נתגבשה בכרוניקות שנתחברו במרוצת המאה התשיעית על בסיס סיפורים שמקורם במחצית השנייה של המאה השמינית - כחמישה דורות לאחר המאורעות עצמם. במשך הזמן הארוך הזה נתערבבו מסורות אלו באלו, פרטים נשכחו ואת מקומם תפסו סיפורי גבורה מן הרפרטואר הרומנטי של מלחמות השבטים הערביים ויצירת נרטיב המציג את הצבאות הביזנטיים בקנה מידה אדיר ממדים ואת הניצחון המוסלמי כהוכחה ניצחת לכך שהאסלאם היא דת אמת והמאמינים בה זוכים לתמיכתו של האל.

מסקירה של המקורות הערביים ומקריאה של תיאורי הקרבות המפורטים בהם, מתברר כי ברוב המקרים לא נתקלו הכוחות הערביים שפלשו לסוריה בהתנגדות של ממש. מהתיאורים של כיבוש מרכזי השלטון העירוניים עולה תמונה ברורה כי הערים המרכזיות בארץ ישראל ובסוריה נכבשו ללא מצור וללא קרב אלא במשא-ומתן קצר יחסית שהסתיים בחתימת הסכמי כניעה (הסכם צלח) על פי עקרונות תנאי עומר. כיבוש ירושלים וקיסריה מתואר על ידי החוקר משה שרון כסיפורים אגדתיים ורוב רובו של המערך העירוני של סוריה עבר לידי הערבים ללא קרב. קיסריה נכנעה, כמו ירושלים, לאחר שהפסיקה לתפקד כמרכז האדמיניסטרציה הביזנטית בארץ-ישראל, וכשהתברר לקובעי המדיניות הביזנטים שאין עוד טעם להגן עליה, משעה שעברה כבר סוריה כולה לידי הכובשים.^[4] תהליך זה קיבל משנה תוקף מאחר שבראש סדר העדיפויות הצבאיות של הקיסרות הביזנטית היה הדיפת האיום מצד שבטים סלאבים על המחוזות הצפון-מערביים של האימפריה בסדרת מבצרי הדנובה.

על אף שהאוכלוסייה של האימפריה הביזנטית הייתה נוצרית, היה בתוכה קרע גדול. מרבית האוכלוסייה באימפריה השתייכה לזרם הנצרות האורתודוקסית ואילו מיעוטה העדיפה את המונופיזיטיזם. מונופיזיטיזם הוכרז כמינות על ידי ועידת כלקדון בשנת 451, וקרע זה לא אוחה מעולם. כתוצאה מכך, לא ששה האוכלוסייה המקומית במזרח לסייע לממשל המרכזי להדוף את הפולשים. חוסר שביעות הרצון של האוכלוסייה, ביחד עם חולשה צבאית וכלכלית, היו בעוכרי המאמץ הביזנטי להדוף את הפולשים המוסלמים. על הקרע הזה יש להוסיף את העובדה שלא נמצאה בסביבות הערים מערכת הגנה של ממש אשר ייצגה את עוצמתה הצבאית של הקיסרות, והעובדה שלא נמצאו יחידות צבא סדירות שפעלו לבלום את התקדמותם של הפולשים, אשר במשך חודשים רבים עשו בעבר הירדן וארץ-ישראל כבתוך שלהם. כתוצאה מכך, בחרה רוב האוכלוסייה בכניעה לכוחות המוסלמיים, חלקם פתחו את שערי עריהם ומבצריהם מרצונם וחלקם לאחר מצור סמלי קצר. על פי התיאורים של היסטוריונים בני התקופה איש מהתושבים לא יצא מגדרו לגלות התנגדות מתוך חומות המבצרים. התנגדות ממושכת הייתה מעשית והגיונית רק אם הייתה תקווה כי המצור יוסר על ידי הצבא הקיסרי, אך משנערכו מספר קרבות, מוגבלים בהיקפם ככל שיהיו, שהסתיימו בניצחון הצבא המוסלמי, לא היה כל טעם מצד המקומיים להסתכן במערכות מצור ממושכות. המוסלמים הקלו על החלטה זו על ידי כך שתהליך הכיבוש נעשה ללא פגיעה במערכות הכלכליות והמנהלתיות וללא פגיעה במרקם החברתי של המחוזות הכבושים.^[5]

החלוקה המנהלית של ארץ ישראל

לאחר כיבוש הארץ חילקו הערבים את הארץ לנפות הבאות:

חג'ז אלאורדון (נפת אלאורדון; נפת ירדן)
חג'ז פילסטין (נפת פלסטין)

חלוקתה של ארץ ישראל לנפּות ומחוזות בימי השלטון הערבי הייתה לרוב העתקת חלוקת הנפות והמחוזות מן הרומאים והביזנטים. הנפה שהרומאים והביזנטים כינו "פלשתינה פרימה", שהכילה את ממלכת יהודה, מישור החוף וחלק משומרון אשר בירתה הייתה קיסריה היא כעת הנפה פילסטין, שבירתה הייתה בתחילה לוד והועתקה לאחר מכן לרמלה. הנפה אשר כונתה בפי הרומאים והביזנטים "פלשתינה סקונדה", שהכילה בתוכה את הגליל, הכנרת וחלקים מבקעת הירדן ובירתה הייתה בית שאן היא כעת הנפה אלאורדון, אשר בירתה טבריה. בתחילה הערבים חילקו את הארץ לנפה נוספת, שהכילה את דרום הארץ, אך נפה זו התפרקה ועברה לחסותה המנהלית של נפת פילסטין.

בדורות הראשונים של הכיבוש הערבי כל הנפות חולקו למחוזות. בין המחוזות של נפת פילסטין ניתן למצוא את ירושלים, רמלה, יפו, קיסריה, יבנה, לוד, אשקלון, עזה ועוד. בנפת אלאורדון ניתן למצוא מחוזות כמו טבריה, בית שאן, ציפורי, עכו ועוד.

במאה ה-10 התרחב שטחו של "ג'ונד פלסטין" עד עמאן ומפרץ אילת.^[6]

אף-על-פי שהארץ חולקה לנפות, ונקראה בשמות נפות אלה במסמכים רשמיים, מעולם לא הייתה^{[דרושה הבהרה]} שם עממי, אלא רק מנהלי. הערבים העדיפו לכנות את הארץ בשמות שונים, כמו בילאד א-שאם (דמשק), ולעיתים דרום סוריה.

היסטוריה של התקופה המוסלמית המוקדמת

בעקבות הכיבוש הערבי החלה תנועת הגירה גדולה של ערבים לארץ ישראל. בעקבותיה, פרצו התנגשויות שונות עם האוכלוסייה המקומית היהודית בעיקר.

תחת שלטון בית אומיה

ערך מורחב – בית אומיה

לאחר כיבוש ארץ ישראל מתמעטות הידיעות ההיסטוריות על הארץ הכיבוש לא היה כרוך במהפכות מיידיות בחיי תושבי הארץ. הכובשים החדשים, נעדרי ידע וניסיון במנהל, הותירו על כנן את המסגרות הקיימות ושפת המנהל המשיכה להיות יוונית. בשנת 658 התחוללה רעידת אדמה שהחריבה מבנים וביצורים. באותה שנה נפגשו בירושלים מועאויה בן אבו ספיאן המפקד העליון של הצבא המוסלמי בארץ ישראל וסוריה ומושל מצריים עמר בן עאץ. הצמד כרת ברית שכוונה כנגד הח'ליף עלי בן אבי טאלב, במהלך מלחמת הכל בכל שהתחוללה בעולם המוסלמי נוצרה שושלת הח'ליפות של בית אומיה שקבעה את מרכזה בדמשק. מועאויה אף נשא את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת 660 בירושלים, והוכתר באופן רשמי כח'ליף של האימפריה המוסלמית על ידי כל העולם המוסלמי בשנת 661.

האתגר הגדול הראשון לבית אומיה הייתה ההתקוממות של בני שבט זובייר בראשות עבדאללה אבן א-זובייר, השבט הערבי שישב בארץ - שבט גד'אם תמך במורדים וגם לאחר דיכוי המרד המשיכו הרוחות לסעור. מעמדה של ירושלים השתנה - לטובה- עם התבססות שלטון בית אומיה, הח'ליף עבד אל מאליכ אבן מרואן. תקופה זו ידועה כתקופת פריחה במהלכה שופרו התשתיות בירושלים ודרכים לעיר נסללו, אך עיקר השינוי ניכר בעיר עצמה. המבנה העיקרי שהוקם הוא כיפת הסלע שבנייתה החלה בשנת 688 והושלמה שלוש שנים לאחר מכן. במחקר האסלאם הייתה רווחת הדעה כי מבנה מפואר זה נבנה במטרה לשמש כמתחרה ולהפחית מחשיבות המקומות הקדושים בחצי האי הערבי - מכה ומדינה ולקרב את מרכז הכובד של פולחן האסלאם לדמשק, אך במחקרים מודרניים כדוגמת מחקרו של שלמה דב גויטיין התבססה הדעה כי כיפת הסלע הוקמה כתחרות וכנגד מבני הדת הנוצריים בירושלים ובראשם - כנסיית הקבר.^[7] לאחר מכן ב-705 נבנה מסגד אל-אקצא על ידי עבד אל מלכ (יש הסוברים שהבונה היה בנו וליד הראשון), וכן נבנתה קריית השלטון האומאית ממערב ומדרום להר הבית על ידי וליד הראשון.

ייסוד העיר רמלה

בראשית המאה ה-8,ייסד מושל ג'נד פלסטין סולימאן אבן עבד אל-מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף, את העיר רמלה כעיר הבירה של הג'נד, עיר זו היא היחידה שנוסדה על ידי המוסלמים בארץ ישראל. מקור שמה של העיר – "מדינת אל רמל", שתרגומו "עיר החולות" (مدينة ألرملة), משום שנבנתה על דיונות חול (רמל رمل בערבית). רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל.^[8] מניתוח תיאורי העיר במקורות נראה שהייתה עיר מתוכננת היטב, ועד כמה שניתן לשפוט מן הכתובים ומחפירות ארכאולוגיות, עלתה רמלה בגודלה, פארה ומורכבותה האורבנית על כל המפעלים האחרים של בית אומיה. הקמתה הייתה כרוכה בהוצאת הון עתק (למפקח על ההוצאות הכספיות מונה נוצרי מהעיר הסמוכה, לוד, בשם בטריק בן אַ-נכּא^[9]). מתיאורי עדי ראייה, נראה שלבנייתה נקראו מיטב האדריכלים, המהנדסים ורבי הבנאים בני הדור. קשה להניח שניתן היה לאסוף את האמצעים ואת בעלי הידע הנדרשים, ללא תמיכת השלטון המרכזי. יש לזכור שימיו של אל וליד, אחיו של סלימאן ושליט עולם האסלאם באותן שנים, הצטיינו בתנופת בנייה עצומה. נראה יותר שהקמת רמלה הייתה אחת מיוזמות רבות הקף אלה, ובמובנים רבים הייתה היא גולת הכותרת שלהן.

בסופו של דבר, התלכדו תומכי עלי (שיעת עלי, הסיעה של עלי) עם בית עבאס (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח בשנת 750, בקרב הזב, בו נרצח מרבית השבט בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה.

תחת שלטון בית עבאס

ערך מורחב – בית עבאס

בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי העבאסים ירד מעמדה עם העברת המרכז השלטוני לבגדאד. האוכלוסייה בארץ ישראל לא קיבלה את השליטים העבאסיים באהדה. מקורות שונים מספרים על עשרות מקרי רצח של חיילים מבית עבאס, וכתגובה, נקטו מושלי הארץ העבאסיים צעדים שונים כדי לחסל את ההתנגדות אליהם. ח'ליפים מבית עבאס - בעיקר הראשונים שבהם - נהגו לבקר בארץ ישראל בדרכם למכה. הח'ליף אל מנצור, הח'ליף השני לבית עבאס, ביקר בארץ ישראל בשנת 758 ושוב 771. בימיו של הח'ליף פרץ מרד בארץ ישראל, ודוכא. לא ידועים פרטים רבים על מרד זה. בשנת 800 פרץ מרד נוסף בארץ ישראל, שבראשו עמד יהודי בשם יחיה בן ירמיהו (או יחיה בן ארמייה), וסגניו היו שני ערבים-מוסלמים, נאמני בית אומיה, שנעלם כמעט כליל. מושל דמשק נלחם במורדים וניצחם. משתפי הפעולה המוסלמים קיבלו חנינה, ואילו היהודי הוצא להורג בידי שוביו.

בימי הח'ליף הארון א-רשיד הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת 797 קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר קרל הגדול. בשנת 798 יצאה משלחת מארמון המלך שבעיר אאכן, אל ארמון הח'ליף בבגדד, במשלחת שני אצילים - לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם יצחק בן יעקב (יצחק היהודי), משימתם של השליחים הייתה להציע ברית מכוונת נגד בית אומיה השולטים בספרד והכרה באפוטרופסות של קרל הגדול על הנוצרים בארץ הקודש. עם הכתרתו של קרל לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 800, יצאה המשלחת חזרה מירושלים ולאחר תלאות הביא יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו מנזרים, אכסניה, ספריה ושוק. הקיסר רכש שטחי קרקע בעמק יהושפט והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה.^[10]

בסוף העשור הראשון של המאה ה-9 שוב החלו מהומות ומרידות. ראשית, בשנת 807 פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו הנוצרים, יהודים וערבים מוסלמים נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא בידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים. בשנים 809-810 פרץ מרד נוסף, אשר דוכא גם הוא בידי הכוחות העבאסיים, אשר החלו להיחלש בהדרגה עמו. בסוף ימיו של הח'ליף אלמעתצם, בשנת 842, התחולל בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השלטון העבאסי והובל על ידי אדם בשם אבו חרב תמים אללח'מי אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק חקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השונים, המרד נבע, בנוסף למיסים הגבוהים, מהתנכלותו של מצביא לאשתו של אללח'מי והכאתה; כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות, הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב בקעת הירדן, וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר 842, נתפס אללח'מי והוצא להורג בחנק.

תחת שלטון מצרי

בשנת 878 סיפח אחמד אבן טולון את ארץ ישראל לממלכתו החדשה שמרכזה היה בקהיר. אבן טולון היה מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון פעל על פי הוראות הח'ליף העבסי לדכא מרידה של מושל סוריה (א-שאם) אך לאחר הצלחתו הצבאית סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המיסים לבגדד.^[11]

השלטון המצרי נמשך עד לשנת 905 ובמהלכו נפרדה מצרים מהשפעת הח'ליפות העבסית וארץ ישראל הפכה לאזור קרבות בין שני הכוחות השולטים במזרח התיכון. צבאות עבאסים עברו דרך ירושלים בדרכם למצרים או בדרך לשדה הקרב מול הצבא המצרי. כך נמצאו כתובות מימי הח'ליפים אבו אחמד עלי אל-מכתפי באללה (902-908), ואבו אלפדל ג'עפר אל-מקתדר באללה (908-932) על מבנים בעיר העתיקה בירושלים.

הפטאמים ומלחמת שישים השנים

ערך מורחב – השושלת הפאטמית

דמדומי שלטון הח'ליפות העבסית ומיקומה של ארץ ישראל כאזור חיץ הביאו - שוב- את הארץ וירושלים לתוך מלחמת אזרחים ותוהו. את החולשה העבסית ניצלו שבטים מקומיים וכתות מוסלמיות שהשתלטו על מבצרים ברחבי ארץ ישראל, הביזנטים שמעולם לא איבדו את תקוותם להחזיר את שליטתם על הארץ בחשו אף הם בקדירה, כוח נוסף שמצא עצמו נלחם על השפעה ושליטה בארץ ישראל הם שבטים סלג'וקים - טורקמנים משבטי האוע'וז שהיו לוחמים בשירות הח'ליפה ונדדו לתוך סוריה וארץ ישראל בחיפוש אחר תחום שלטון עצמאי. ערב הכיבוש הפאטאמי שלטו בארץ ישראל השושלת האיח'שידית ושלטונם קשה ומושחת. בשנת 966 מושל העיר מחמד בן איסמעיל אלצנאג'י עורר מהומות אנטי נוצריות כנקמה על סירובם להמשיך בתשלום שוחד ודמי חסות. כנסיית הקבר נשדדה והוצתה ובמהומות נהרג הפטריארך של ירושלים. על פי היסטוריונים נוצרים "היהודים אף עלו על המוסלמים במעשי ההרס והחורבן".^[12]

בשנת 967 כבשו הקרמטים - כת מוסלמית שנוסדה במאה ה-9 לספירה על ידי מוסלמים פרסים. את ארץ ישראל ובשנת 970 כבשו הפטאימים את ארץ ישראל וסוריה, הנדנדה נמשכה עוד זמן מה וארץ ישראל עברה מיד ליד. את אי היציבות ניצלו הביזנטים שחדרו אל תוך סוריה במטרה להחזיר את שלטונם על ארץ ישראל. במכתב שנשלח לארמניה מספר הקיסר הביזנטי יוחנן צימיסקס לאשוט השלישי האדיב על מסעו הצבאי מחמץ דרומה דרך בעל בק. על פי התיאור דמשק שילמה לקיסר על מנת שלא יחריב ויכבוש את העיר והוא מינה בה מושל טורקי שהתנצר. המסע המשיך דרומה וטבריה ונצרת פתחו בפניו את שעריהן והוא מינה עליהן מושל מטעמו. על פי המכתב ירושלים ורמלה נכנסו עמו למשא-ומתן על כניעתן בתנאים דומים אך בשלב זה גבר האיום הפאטאמי שצבאם, מחוזק בצי מצרי החזיק בערי החוף המבוצרות. איום זה מנע מהקיסר מלעלות ולכבוש את ירושלים, ונאלץ לחזור לביזנטיון לקדם פני איום פנימי. בשנת 998 הגיעו הביזנטים להסכם עם הפטאמים לפיהם ישרור שלום בין המדינות למשך 7 שנים. על פי ההסכם ישוחררו השבויים, תשוקם כנסיית הקבר, ומעמדם של הנוצרים בירושלים ישופר. ההסכם שהיה לטובת שני הצדדים הוארך מספר פעמים עד שמסיבות לא ברורות עלו היחסים על שרטון והח'ליפה הפטאמי אל-חאכם באמר אללה שנאלץ לעמוד מול תסיסה בתוך מצרים, וצבאו הפנה את הלחץ לכוון הנוצרים והיהודים. מעשי הדיכוי החלו בשנת 1003 וב-1009 הוא הרס את כנסיית הקבר הקדוש בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ ברוחב ובאורך חצי מטר סביב הצוואר. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים.

הריסת כנסיית הקבר ודיכוי הנוצרים יצרה מערבולת חדשה של מלחמת אזרחים שבמהלכה תקפו שבטים ערבים שנהנו מתמיכה נוצרית את מוקדי הכוח הפטאמים. הקרבות נמשכו, בעיקר סביב העיר החשובה בארץ ישראל - רמלה, עד לשנת 1025 שבה עלה צבא פטאמי ממצרים להשקיט את הארץ.

כלכלת ארץ ישראל בתקופה המוסלמית המוקדמת

אשר למצב הכלכלי, החקלאות שגשגה תחת השלטון הערבי. ארץ ישראל סיפקה את צורכי עצמה בדגנים וייצאה שמן זית, דבלים וצימוקים. בעמק הירדן ובמישור החוף פותחו מטעי קני סוכר. הערבים הכניסו לארץ את הלימון ואת התפוז, וכנראה גם את החושחש.^[13] החל מאמצע המאה ה-9 התערער מצב הביטחון בארץ, הושבת הסחר לארצות חוץ ונותר רק המסחר עם הארצות שהיו תחת שלטון ערבי. בנגב הייתה הידרדרות כלכלית עקב הירידה בחשיבותן של שיירות המסחר שעברו בה. רעידות האדמה בארץ בשנים 1016 ו-1033 פגעו אף הן במשק הארץ ישראלי. לסיכום, התקופה הערבית התאפיינה בשיפור כלכלי קל בתחילתה וקיפאון בהמשכה.

היישוב היהודי

מקובלת הדעה שהיהודים גילו לרוב יחס חיובי כלפי הכובשים. לאחר הגזירות הקשות, שהיו מנת חלקם של היהודים בימי השלטון הביזנטי, הייתה ציפייה לכך. עם זאת, אפשר להטיל ספק האם היחס החיובי נמשך גם בימים לאחר הכיבוש. היהודים שעסקו בחקלאות ובמסחר נפגעו קשות מבחינה כלכלית בעת הפלישה הערבית.

הציפייה ליחס חיובי מהערבים הביאה לכך שהיהודים סייעו לערבים בכיבוש הערים קיסריה וחברון. קיסריה הייתה העיר האחרונה שנכבשה על ידי הערבים, והחזיקה מעמד עד שנת 641. מקור זה מספר כי עמר אבן אל-עאץ, שצר על העיר, החל להתייאש מכיוון שלא הצליח לגרום לעיר להיכנע. מצביא בשם יאזיד בן אבו סופיאן שכנע את עמר לא להתייאש. בנוסף היה יהודי בשם יוסף שהראה לערבים תעלה תת-קרקעית שהובילה אל העיר. בתמורה הובטח לו ביטחון (אמאן) לו ולבני ביתו. מקור נוצרי לעומת זאת מספר כי בסופו של דבר המוסלמים פרצו את חומות העיר ללא סיוע כלשהו.

על הסיוע של יהודים למוסלמים במצור על העיר חברון ידוע מפי נזיר נוצרי שחי בימי הכיבוש הצלבנים. הנזיר כתב כי הערבים היו מופתעים מחוזק חומותיה של העיר חברון והטילו ספק ביכולתם לבקע את חומות העיר. אולם יהודים מהאזור הראו להם מקום שיהיה בו קל לפרוץ את החומה תמורת הבטחת ביטחון לכל היהודים ובתמורה להיתר לבנות בית כנסת נוסף לפני כניסתם לעיר.

חוקי עומר

ערך מורחב – תנאי עומר

הציפיות מהכובש הערבי התבדו. תושבי הארץ היהודים והנוצרים היו לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת חסות הדת המוסלמית. אמנם רדיפות הדת הופסקו, היה חופש פולחן אבל נותר החיוב במיסים מיוחדים. גם הפקעת הקרקעות עבור המתיישבים הערבים והפרסים פגעה ביישוב היהודי.

במסמך הילכתי מוסלמי המכונה "תנאי עומר" שמיוחס לח'ליף עומר השני נקבעו חוקים שונים לגבי התושבים היהודים והנוצרים, בני החסות, אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית.

איסור על התיישבות בירושלים

בתקופה הביזנטית המאוחרת בארץ ישראל חל איסור על היהודים להתיישב בירושלים (שהייתה ידועה בשם איליה קפיטולינה). מקורות מוסלמים כגון ההיסטוריון אל-טברי מספרים שעם כניעת העיר לצבא המוסלמי, נחתם הסכם בין עומר בן אל-ח'טאב לתושבי ירושלים (הנוצרים) שהבטיח להם זכויות בתמורה לכניעתם, וכן הבטיח שהאיסור על יהודים להתיישב בירושלים יישאר על כנו.

"בשם אלוהים הרחמן והרחום, זהו כתב הביטחון שמעניק עבד האלוהים עומר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא (ירושלים). הוא מעניק להם ביטחון לכל אדם ורכושו: לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל בני דתם (...) לא נאנוס את תושבי איליא להמיר את דתם ולא נפגע בהם לרעה. שום יהודי לא יגור עמם באיליא..."^[14]

חוזה הכניעה נשמר במספר מקורות ומופיע בנוסחים שונים.^[15]

ישנן עדויות נוספות על האיסור על ההתיישבות בירושלים. אגאפיוס ממנבג' (המאה ה-10) מספר כי עומר התחייב בפני סופרוניוס, הפטריארך של ירושלים: "נשלל הביטחון מכל יהודי שנמצאהו בירושלים מהיום הזה. ומי שנמצאהו, יענישוהו בשערו ובבשרו וברכושו". מיכאל הסורי (המאה ה-12) מוסר שסופרוניוס קיבל מעומר הבטחה "שלא יוכל שום יהודי לגור בירושלים" וגם בר-עבראוס (המאה ה-13) מזכיר את האיסור שחל על ישיבת יהודים בעיר.^[16]

למרות האיסור הפורמלי על התיישבות יהודית, ידוע ממקורות מוסלמים ויהודים כאחד שההתיישבות היהודית בירושלים התחדשה עוד בימיו של עומר בן אל-ח'טאב עצמו.^[17] מתוך כתב יד שנתגלה בגניזה הקהירית, מהמאה ה-10 או המאה ה-11, מתברר כי היה הסכם בין עומר לבין היהודים, שבו הסכים עומר להתיישבות יהודית בירושלים, של 70 משפחות בלבד, שהובאו "מטבריה וסביבתה". המשפחות בחרו להתיישב בדרום העיר, שנקרא אז "שוק היהודים", בשל הקרבה להר הבית וברכת השילוח, לטבילה. אולם על פי מקורות קראיים, היהודים הורשו לשבת במקומות שונים בעיר ומספרם אף גדל והלך.^[16]

טבריה כמרכז יהודי

מרכזו של היישוב היהודי בארץ היה בטבריה. לפי אחד המקורות, ברעידת האדמה בעיר, בשנת 748 ("רעש שביעית"), נחרבו 30 בתי כנסת. אוכלוסיית טבריה שמרה על ייחודה הלשוני עד שאחד מחוקרי השפה העברית^[18] נהג "לשבת בככרות העיר טבריה וברחובותיה, מקשיב לדיבור פשוטי העם וההמון וחוקר על אודות הלשון ויסודותיה". היצירה הספרותית פרחה בטבריה. בין השאר פעל בה הפייטן יניי (לפני הכיבוש הערבי), מחבר הפיוט: "ובכן ויהי בחצי הלילה" מתוך הגדה של פסח. גם הרשות ההלכתית ישבה בטבריה, לפחות בראשית התקופה והגיעו אליה שאלות מרחבי העולם.

ציפיה משיחית

כמה מקורות מלמדים על תקוות דתיות-משיחיות שהתעוררו בקרב היהודים בעת הכיבוש הערבי; מכל מקום הם ראו במלחמות הגדולות ובגורם החזק המרכזי שעולה בעולם כמשהו מבשר גאולה, מעין מלחמת גוג ומגוג שלפני אחרית הימים והגאולה, חיבור יהודי משיחי אחד הוא חיבור שנתחבר בימי הביניים בשם "נסתרות רבי שמעון בר יוחאי" ולו חיברו כמה גרסאות אחדות. הרעיון היסודי בחיבור זה הוא כי מלכות ישמעאל (אשר הערבים הם צאצאיו על-פי התנ"ך) היא הגאולה מידי מלכות אדום (ביזנטיון). מוחמד מתואר שם כנביא שהעמיד אלוהים על הערבים, טענה זו איננה מפתיעה שכן על-פי האמונה היהודית הנבואה קיימת ואפשרית באומות העולם, כאיוב, אליהוא בן ברכאל הבוזי וכאליפז התימני (בבלי, בבא בתרא טו:), וכן לפי הרמב"ם באגרת התימנית שלו. לא רק היהודים נישאו ברוח הרעיונות המשיחיים, גם הנוצרים החלו לחשוב כי הם בימי יום הדין. עדות למשיחיות שרווחה בקרב הנוצרים באזור ארץ ישראל מתבטא בחיבור תעמולה נוצרי בשם "תורתו של יעקב, הנטבל החדש". הספר הוא ויכוח תאולוגי בין יהודים תושבי ערים כמו חיפה, קיסריה ועכו בין אחד מהם שנטבל לנצרות, ששמו יעקב ובו סיפורים משיחיים. משתמע מהסיפור כי היהודים שמחו לאידם של הנוצרים ודיברו על נביא שנשלח לערבים.

עלית מעמדה של רמלה

הריכוז היהודי החשוב בארץ ישראל היה בעיר הבירה החדשה רמלה. בנימין זאב קדר מציין שהקהילה הגיע לממדים כאלה עד שיכולה הייתה להתפצל ממנה כת דתית שלמה, היא כת "מליך אל-רמלי". לארץ הגיעו גם שבטים יהודים שגורשו על ידי הערבים מחצי האי ערב. נפתחה גם האפשרות לחידוש היישוב ביהודי בירושלים אבל הוא לא היה ניכר. גם בחברון היהודים הורשו להתיישב.

על ימי השלטון הפאטמי יש לנו יותר ידיעות הודות לתעודות שנמצאו בגניזת קהיר. לירושלים הצטרפה אוכלוסייה ניכרת. בין השאר של קראים. עמם היו חיכוכים על רקע הלכתי. היסטוריון מוסלמי מתלונן על המספר הרב של היהודים בעיר. ה "ישיבה הארץ ישראלית" עקרה מטבריה לירושלים אשר הפכה להיות לסמכות היהודית העליונה. על הר הזיתים היה נהוג לערוך בחג הסוכות טקס מרכזי ובו היו מוכרזים מועדי השנה.

בסוף התקופה מצב הביטחון הורע. הדבר התבטא במלחמות פנימיות שפגעו בכל תושבי הארץ ולצד זאת פגיעה בחיי היהודים בפרט. ברמלה התושבים של העיר טבחו באוכלוסייה היהודית.^[19] בירושלים נותרו, כנראה רק 50 משפחות. סממן לדעיכה היה התערערות היציבות השלטון המרכזי הפאטמי. מכתב שנמצא בגניזת קהיר ונכתב על ידי ראש בית הדין הרבני בירושלים, מתאר את הדעיכה של הארץ בעת הזו:

אנשי המזרח הרסו את ארץ הקודש. הדרכים שוממות, אין נוסעים, אין ביטחון למי שהולך ובא^[20]

גביית המיסים מהלא-מוסלמים

המיסים היו אחד מהנושאים העיקריים בכל חוזי הכניעה של היישובים השונים שהערבים כבשו. תשלום מיסים על ידי הכופרים מוזכר עוד בקוראן. ההלכה המוסלמית היותר מאוחרת קבעה שלוש דרגות של תשלום מס הגולגולות (גִ'זיַה), אשר כל לא-מוסלמי בוגר וזכר משלם. הדרגות שנקבעו הן בדרך כלל שלושה-ארבעה דינרים (המטבע הרומי שהשתנה לאחר מכן למטבע ערבי) לעשירים, שני דינרים לאנשים מן מעמד הביניים ודינר אחד לעניים. עם זאת, בתקופה המוקדמת של הכיבוש הערבי נהוג היה להטיל מס בדרגה קבועה על היישוב כולו (ללא חלוקה למס על פי מעמדות). דוגמה לכך אפשר למצוא בירושלים, אשר אופן תשלום זה השתמר עד המאה ה-11 על-פי כתבים מגניזת קהיר. ממכתבו של יהודי אשר חי בירושלים, בשם שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת 1025, נראה שהמס השנתי בירושלים היה 100 דינרים, ואין ספק שמס זה היה קבוע עוד מתחילתו של הכיבוש הערבי. באותה העת עדיין לא נוצרה הבחנה ברורה בין מס הגולגולות לבין מס הקרקע. הצבא המוסלמי היה מזכה את אנשי הכפר על תשלומים מיוחדים ששילמו במשך השנה לצבא המוסלמי. רק בימי הח'ליף עומר השני בוטל הנוהג לגבות מן הכפר סכום מס קבוע.

רציפותה של מסורת גביית המיסים בזמן שלטון הביזנטים עדיין ניכר בדור הראשון לאחר כיבוש הארץ על ידי הערבים, לדוגמה בדור הראשון שלאחר הכיבוש מס הגולגולות עדיין כונה אפיקפליון, מס הקרקע עדיין נקרא דימוסיה, במספר תעודות מוזכר תשלום של שישה מטבעות "סולידי", אחד מהמטבעות שרווחו בארץ ישראל בזמן השלטון הביזנטי. רק בתקופה מאוחרת יחסית נוצרה הבחנה ברורה בין מס הקרקע - הח'ראג', לבין מס הגולגולות - הג'זיה. המס ששילמו הכופרים שנבע ממצוות הדת המוסלמית כונה אהל אלד'מה, וכספים אלה נחשבו לכספי קודש. הקאצי הוא זה שהיה ממונה על גביית כספים אלה. והיו חייבים להחזיק ב"אוצר המוסלמי" בנפרד מהמיסים האחרים שהוכנסו לממסד המוסלמי. ההלכה המוסלמית אוסרת כניסה של כופרים למסגדים גם בשביל תשלום המס.

הכנסות ממיסי הלא-מוסלמים, בדינרים

השנה	נפת פלסטין (דינרים)	נפת אלאורדון (דינרים)	סה"כ (דינרים)
670	450,000	180,000	630,000
780	310,000^[21]	79,000	407,000
820	195,000	109,000	304,000
840	175,000	175,000	350,000
860	500,000	350,000	850,000
890	300,000	100,000	400,000
985	259,000	170,000	429,000

מהנתונים לעיל עולה כי ההרעה במצב הכלכלי נמשכה במשך רוב התקופה ולכן סכומי המיסים שנגבו היו במגמת ירידה (יוצא דופן הנתון ממחצית המאה ה-9). מנגד, ייתכן שהאוכלוסייה הלא מוסלמית הלכה והתמעטה מהמאה השביעית לשלהי העשירית ולכן כמות המיסים ירדה. אי אפשר להתעלם מעליה חדה במיסים בשנת 860 עמידה על גביה חריגה ביחס לשנות קודמות.

ראו גם

לקריאה נוספת

חיים זאב הירשברג, הכיבוש והשלטון הערבי (634-1099), בתוך: תולדות ארץ ישראל, (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
בנימין זאב קדר, היישוב היהודי בתקופה הערבית, בתוך: תולדות ארץ ישראל, (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
משה גיל, שלטון המוסלמים והצלבנים, בתוך: ההיסטוריה של ארץ-ישראל, (עורך:יהושע פראוור), כרך ו', ירושלים : בית ההוצאה כתר, 1990.
יהושע פלג (פרנקל), התקופה הערבית המוקדמת (632-1099), פרקים בתולדות המסחר בארץ ישראל; קובץ מחקרים, (עורכים: בנימין זאב קדר, טרודה דותן, שמואל ספראי), ירושלים: יד יצחק בן צבי, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1990, עמ' 223-238. ‬
אמיר גורזלזני, אתר מן התקופה האסלאמית הקדומה ובית קברות מהתקופה האסלאמית המאוחרת בכפר סבא הערבית, בתוך: עתיקות, 61, תשס"ט, עמ' 83-96.

קישורים חיצוניים

מתיה קם, תקופות בהיסטוריה של עם ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
משה גיל, ‏עלייה ועלייה לרגל בתקופת הכיבוש המוסלמי הראשונה (634 - 1099), קתדרה 8, יולי 1977
עמיקם אלעד, ‏ערי החוף של ארץ ישראל בתקופה הערבית (640 - 1099) על פי מקורות ערביים, קתדרה 8, יולי 1977
יצחק חסון, משה גיל, יורם צפריר, ‏דיון: התפרשות שבטי ערבים בארץ-ישראל במאה הראשונה לאסלאם, קתדרה 32, יולי 1984
משה שרון, ‏ערי ארץ-ישראל תחת שלטון האסלאם, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 120-83
יוסף דרורי, ‏הפרק על ארץ-ישראל מתוך חיבורו של יעקוּבִּי 'כִּתאב אלבֻּלדאן', קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 77-67
משה גיל, ‏בענייני ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 58-29
- יורם צפריר וגדעון פרסטר, ‏על 'רעש שביעית' בשנת 749, קתדרה 74, דצמבר 1994, עמ' 180-179
זהר עמר, ‏'מהפכת הטקסטיל' בארץ-ישראל ובסוריה בימי-הביניים, קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 60-37
יהושע פרנקל, ‏רבע מאה של מחקר מזרחני, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 258-227
מילכה לוי-רובין, ‏הכיבוש כמעצב מפת היישוב של ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה, קתדרה 121, ספטמבר 2006, עמ' 78-53
ניר חסון, בניגוד לדימוי האכזרי, המוסלמים היו דווקא כובשים נוחים, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2014

הערות שוליים

^ להבדיל מהתקופה הערבית השנייה 1187-1260
^ משה שרון, ‏קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 43
^ Norwich, John Julius. A Short History of Byzantium. Vintage 1998. ISBN 014192859X. עמוד 96
^ משה שרון. עמודים 33-34
^ משה שרון, עמוד 61
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929, מבוא, עמ' 4.
^ שלמה דב גויטיין, היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים: לאור כתבי הגניזה, עורך: יוסף הקר. ירושלים: יד יצחק בן צבי, תש"מ 1980, עמוד 88
^ משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634–1099), כרך א' - עיונים היסטוריים, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור (תל אביב, תשמ"ג-1983), סעיף 116, עמ' 86.
^ אסף, תולדות השלטון הערבי, עמ' 123, המסתמך על בלדאד'ורי.
^ http://www.tripi.co.il/Show.action?article=298
^ סידני ה' גריפית, ‏פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל, קתדרה 69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57 (גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
^ משה גיל, היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 17
^ שכן התפוז המתוק הגיע לארץ רק במאה ה-18.
^ זאת ירושלים : חלק ראשון - מראשיתה ועד התקופה המוסלמית, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"ג, עמ' 259.
^ Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997, pp.51-56
^ ¹ ² מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 81-79.
^ Moshe Gil, A History of Palestine, pp. 65-72
^ מקור : בנימין זאב קדר, עמוד 375
^ Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), "The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099", New York University press, 1996, pp. 15-30
^ Ibid
^ לבד מזאת, נמסר שנפת פלסטין חייבת הייתה לספק לאוצר המוסלמי 300,000 רטל (אמת מידה) של שמן זית

[1] להבדיל מהתקופה הערבית השנייה 1187-1260

[משה_שרון-2] משה שרון, ‏קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 43

[Norwich-3] Norwich, John Julius. A Short History of Byzantium. Vintage 1998. ISBN 014192859X. עמוד 96

[4] משה שרון. עמודים 33-34

[5] משה שרון, עמוד 61

[6] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929, מבוא, עמ' 4.

[7] שלמה דב גויטיין, היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים: לאור כתבי הגניזה, עורך: יוסף הקר. ירושלים: יד יצחק בן צבי, תש"מ 1980, עמוד 88

[8] משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634–1099), כרך א' - עיונים היסטוריים, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור (תל אביב, תשמ"ג-1983), סעיף 116, עמ' 86.

[9] אסף, תולדות השלטון הערבי, עמ' 123, המסתמך על בלדאד'ורי.

[10] ttp://www.tripi.co.il/Show.action?article=298

[11] סידני ה' גריפית, ‏פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל, קתדרה 69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57 (גרסה טקסטואלית באתר סנונית)

[12] משה גיל, היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 17

[13] שכן התפוז המתוק הגיע לארץ רק במאה ה-18.

[14] זאת ירושלים : חלק ראשון - מראשיתה ועד התקופה המוסלמית, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"ג, עמ' 259.

[15] Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997, pp.51-56

[מסעי_נוצרים_81-79-16] ¹ ² מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 81-79.

[17] Moshe Gil, A History of Palestine, pp. 65-72

[18] מקור : בנימין זאב קדר, עמוד 375

[19] Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), "The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099", New York University press, 1996, pp. 15-30

[20] Ibid

[21] לבד מזאת, נמסר שנפת פלסטין חייבת הייתה לספק לאוצר המוסלמי 300,000 רטל (אמת מידה) של שמן זית

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

@@ שורה 47: / שורה 47: @@
 בסופו של דבר, התלכדו תומכי עלי ([[שיעה|שיעת]] עלי, הסיעה של עלי) עם [[בית עבאס]] (ענף מבית [[האשמיה|האשם]]) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח בשנת [[750]], ב[[קרב הזב]], בו נרצח מרבית השבט בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה.
+===תחת שלטון בית עבאס===
+{{ערך מורחב|בית עבאס}}
 בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי העבאסים ירד מעמדה עם העברת המרכז השלטוני ל[[בגדאד]]. האוכלוסייה בארץ ישראל לא קיבלה את השליטים העבאסיים באהדה. מקורות שונים מספרים על עשרות מקרי רצח של חיילים מבית עבאס, וכתגובה, נקטו מושלי הארץ העבאסיים צעדים שונים כדי לחסל את ההתנגדות אליהם. ח'ליפים מבית עבאס - בעיקר הראשונים שבהם - נהגו לבקר ב[[ארץ ישראל]] בדרכם ל[[מכה]]. הח'ליף [[אל מנצור]], הח'ליף השני לבית עבאס, ביקר בארץ ישראל בשנת [[758]] ושוב [[771]]. בימיו של הח'ליף פרץ [[מרד]] בארץ ישראל, ודוכא. לא ידועים פרטים רבים על מרד זה. בשנת [[800]] פרץ מרד נוסף בארץ ישראל, שבראשו עמד [[יהודים|יהודי]] בשם [[יחיה בן ירמיהו]] (או יחיה בן ארמייה), וסגניו היו שני ערבים-מוסלמים, נאמני בית אומיה, שנעלם כמעט כליל. מושל דמשק נלחם במורדים וניצחם. משתפי הפעולה המוסלמים קיבלו חנינה, ואילו היהודי [[הוצאה להורג|הוצא להורג]] בידי שוביו.
+בימי הח'ליף [[הארון א-רשיד]] הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת [[797]] קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר [[קרל הגדול]]. בשנת 798 יצאה משלחת מארמון המלך שבעיר [[אאכן]], אל ארמון הח'ליף בבגדד, במשלחת שני [[אציל]]ים - לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם יצחק בן יעקב ('''יצחק היהודי'''), משימתם של השליחים הייתה להציע ברית מכוונת נגד בית אומיה השולטים ב[[ספרד]] והכרה באפוטרופסות של קרל הגדול על הנוצרים בארץ הקודש. עם הכתרתו של קרל ל[[קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] בשנת [[800]], יצאה המשלחת חזרה מירושלים ולאחר תלאות הביא יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו [[מנזר]]ים, [[אכסניה]], [[ספריה]] ו[[שוק (מסחר)|שוק]]. הקיסר רכש שטחי קרקע ב[[עמק יהושפט]] והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה.{{הערה|1=http://www.tripi.co.il/Show.action?article=298}}
 בסוף העשור הראשון של [[המאה ה-9]] שוב החלו מהומות ומרידות. ראשית, בשנת [[807]] פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו ה[[נוצרים]], [[יהודים]] ו[[ערבים]] [[אסלאם|מוסלמים]] נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא בידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים.
 בשנים [[809]]-[[810]] פרץ מרד נוסף, אשר דוכא גם הוא בידי הכוחות העבאסיים, אשר החלו להיחלש בהדרגה עמו. בסוף ימיו של הח'ליף [[אלמעתצם]], בשנת [[842]], התחולל בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השלטון העבאסי והובל על ידי אדם בשם [[אבו חרב תמים אללח'מי]] אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק חקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השונים, המרד נבע, בנוסף למיסים הגבוהים, מהתנכלותו של [[מצביא]] לאשתו של אללח'מי והכאתה; כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות, הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב [[בקעת הירדן]], וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר [[842]], נתפס אללח'מי והוצא להורג בחנק.
+===תחת שלטון מצרי===
+בשנת [[878]] סיפח [[אחמד אבן טולון]] את [[ארץ ישראל]] לממלכתו החדשה שמרכזה היה ב[[קהיר]]. אבן טולון היה מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון פעל על פי הוראות הח'ליף העבסי לדכא מרידה של מושל סוריה (א-שאם) אך לאחר הצלחתו הצבאית סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המיסים ל[[בגדד]].{{הערה|1={{קתדרה|סידני ה' גריפית|פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל|69.11|69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57}} ([http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/69057.html גרסה טקסטואלית באתר סנונית])}}
+השלטון המצרי נמשך עד לשנת [[905]] ובמהלכו נפרדה מצרים מהשפעת הח'ליפות העבסית וארץ ישראל הפכה לאזור קרבות בין שני הכוחות השולטים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. צבאות עבאסים עברו דרך ירושלים בדרכם למצרים או בדרך לשדה הקרב מול הצבא המצרי. כך נמצאו כתובות מימי הח'ליפים אבו אחמד עלי [[אל-מכתפי]] באללה ([[902]]-[[908]]), ואבו אלפדל ג'עפר [[אל-מקתדר]] באללה (908-[[932]]) על מבנים ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה בירושלים]].
+===הפטאמים ומלחמת שישים השנים===
+{{ערך מורחב|השושלת הפאטמית}}
+דמדומי שלטון הח'ליפות העבסית ומיקומה של ארץ ישראל כאזור חיץ הביאו - שוב- את הארץ וירושלים לתוך מלחמת אזרחים ותוהו. את החולשה העבסית ניצלו שבטים מקומיים וכתות מוסלמיות שהשתלטו על מבצרים ברחבי ארץ ישראל, הביזנטים שמעולם לא איבדו את תקוותם להחזיר את שליטתם על הארץ בחשו אף הם בקדירה, כוח נוסף שמצא עצמו נלחם על השפעה ושליטה בארץ ישראל הם שבטים [[סלג'וקים]] - [[טורקמנים]] משבטי ה[[אוע'וז]] שהיו לוחמים בשירות הח'ליפה ונדדו לתוך סוריה וארץ ישראל בחיפוש אחר תחום שלטון עצמאי.  ערב הכיבוש הפאטאמי שלטו בארץ ישראל [[השושלת האיח'שידית]] ושלטונם קשה ומושחת. בשנת [[966]] מושל העיר מחמד בן איסמעיל אלצנאג'י עורר מהומות אנטי נוצריות כנקמה על סירובם להמשיך בתשלום שוחד ודמי חסות. כנסיית הקבר נשדדה והוצתה ובמהומות נהרג הפטריארך של ירושלים. על פי היסטוריונים נוצרים "היהודים אף עלו על המוסלמים במעשי ההרס והחורבן".{{הערה|1=[[משה גיל]], היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 17}}
+בשנת 967 כבשו ה[[קרמטים]] - כת [[אסלאם|מוסלמית]] שנוסדה [[המאה ה-9|במאה ה-9 לספירה]] על ידי מוסלמים [[פרסים]]. את ארץ ישראל ובשנת [[970]] כבשו הפטאימים את ארץ ישראל וסוריה, הנדנדה נמשכה עוד זמן מה וארץ ישראל עברה מיד ליד. את אי היציבות ניצלו הביזנטים שחדרו אל תוך סוריה במטרה להחזיר את שלטונם על ארץ ישראל. במכתב שנשלח ל[[ארמניה]] מספר הקיסר הביזנטי [[יוחנן הראשון צימיסקס, קיסר האימפריה הביזנטית|יוחנן צימיסקס]] ל[[אשוט השלישי האדיב]] על מסעו הצבאי מ[[חומס|חמץ]] דרומה דרך [[בעל בק]]. על פי התיאור דמשק שילמה לקיסר על מנת שלא יחריב ויכבוש את העיר והוא מינה בה מושל טורקי שהתנצר. המסע המשיך דרומה ו[[טבריה]] ו[[נצרת]] פתחו בפניו את שעריהן והוא מינה עליהן מושל מטעמו. על פי המכתב ירושלים ו[[רמלה]] נכנסו עמו למשא-ומתן על כניעתן בתנאים דומים אך בשלב זה גבר האיום הפאטאמי שצבאם, מחוזק בצי מצרי החזיק בערי החוף המבוצרות. איום זה מנע מהקיסר מלעלות ולכבוש את ירושלים, ונאלץ לחזור לביזנטיון לקדם פני איום פנימי. בשנת [[998]] הגיעו הביזנטים להסכם עם הפטאמים לפיהם ישרור שלום בין המדינות למשך 7 שנים. על פי ההסכם ישוחררו השבויים, תשוקם כנסיית הקבר, ומעמדם של הנוצרים בירושלים ישופר. ההסכם שהיה לטובת שני הצדדים הוארך מספר פעמים עד שמסיבות לא ברורות עלו היחסים על שרטון והח'ליפה הפטאמי [[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|אל-חאכם באמר אללה]] שנאלץ לעמוד מול תסיסה בתוך מצרים, וצבאו הפנה את הלחץ לכוון הנוצרים והיהודים. מעשי הדיכוי החלו בשנת [[1003]] וב-[[1009]] הוא הרס את [[כנסיית הקבר הקדוש]] ב[[ירושלים]], ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ ברוחב ובאורך חצי מטר סביב הצוואר. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים.
+הריסת כנסיית הקבר ודיכוי הנוצרים יצרה מערבולת חדשה של מלחמת אזרחים שבמהלכה תקפו שבטים ערבים שנהנו מתמיכה נוצרית את מוקדי הכוח הפטאמים. הקרבות נמשכו, בעיקר סביב העיר החשובה בארץ ישראל - רמלה, עד לשנת [[1025]] שבה עלה צבא פטאמי ממצרים להשקיט את הארץ.
-בשנת [[942]] השתלטו על ארץ ישראל [[נסיך|נסיכים]] ממצרים והשליטה עברה לידי ה[[פאטימים]]. בתקופתם גברו הפלישות של זרים לארץ: ה"[[קרמטים]]", הביזנטים גם הם ניסו לחזור ולשלוט בארץ בעזרת פשיטות חוזרות ונשנות על [[מישור החוף]], כמו כן הופיעו שבטי "טיי" ה[[בדואי|בדואיים]]. השלטון בארץ נחלק - בערי החוף שלטו הפאטימים ואילו השלטון הממשי היה בידי בני "גֵרָא'ח" הבדואים. בשנת [[1071]] הגיעו לארץ ה[[סלג'וקים]], עם ממוצא [[טורקיה|טורקי]], שכבשו את ירושלים ואת רוב הארץ. המאבק בין הפאטימים לבין הסלג'וקים נמשך עד להגעתם של הצלבנים במסגרת [[מסעי הצלב]] בשנת [[1099]].
+===כלכלת ארץ ישראל בתקופה המוסלמית המוקדמת===
 אשר למצב הכלכלי, החקלאות שגשגה תחת השלטון הערבי. ארץ ישראל סיפקה את צורכי עצמה ב[[דגן|דגנים]] וייצאה [[שמן זית]], [[דבלה|דבלים]] ו[[צימוק|צימוקים]]. ב[[עמק הירדן]] וב[[מישור החוף]] פותחו מטעי [[קנה סוכר|קני סוכר]]. הערבים הכניסו לארץ את ה[[לימון]] ואת ה[[תפוז]], וכנראה גם את ה[[חושחש]].{{הערה|1=שכן התפוז המתוק הגיע לארץ רק ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]].}} החל מאמצע [[המאה ה-9]] התערער מצב הביטחון בארץ, הושבת הסחר לארצות חוץ ונותר רק המסחר עם הארצות שהיו תחת שלטון ערבי. בנגב הייתה הידרדרות כלכלית עקב הירידה בחשיבותן של שיירות המסחר שעברו בה. [[רעידת אדמה|רעידות האדמה]] בארץ בשנים [[1016]] ו-[[1033]] פגעו אף הן במשק הארץ ישראלי. לסיכום, התקופה הערבית התאפיינה בשיפור כלכלי קל בתחילתה וקיפאון בהמשכה.