שלמה בר-שביט

תבנית:שחקן שלמה בר-שביט (7 בדצמבר 1928 – 8 בספטמבר 2019) היה שחקן תיאטרון ישראלי, זוכה פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.

ביוגרפיה

בר-שביט נולד בשכונת שערי צדק בירושלים בשם שלמה פרידמן. אביו, אהרון, היה פועל בניין, ואמו, שולמית לבית אלישיב, נכדתו של המקובל שלמה אלישיב ודודניתו של הרב יוסף שלום אלישיב, הייתה אחות בבית החולים שערי צדק.

כשהיה בן 4 הוריו התגרשו והחליטו שהילד לא יגדל אצל אף אחד מהם. בתור ילד בודד הוא עבר בין 13 מוסדות וקיבוצים בישראל (בהם משמר העמק, גבעת ברנר ועוד) עד שבגר. בהיותו נער, במשמר העמק הצטיין בריצה למרחקים קצרים. הסרט התיעודי "יתום עם הורים" שהופק בשנת 2004 מביא את סיפור ילדותו הקשה.

בגיל תשע הזדמן במקרה להשתתפות בהצגה במוסד הנוער בו למד, ובפעם הראשונה חווה את החוויה והחליט כי הוא רוצה להיות שחקן.

בשנת 1947 נסע בר שביט לתל אביב על מנת להשתתף באודישנים לסטודיו האמנותי של הבימה. לאודישנים היה עליו להכין קטע קומי וקטע דרמטי. בין השופטים באודישן ישבו בכירי תיאטרון הבימה, שהחליטו פה אחד לקבל את בר-שביט לסטודיו. בר-שביט הצטרף לסטודיו הדרמטי של הבימה בהדרכת צבי פרידלנד ושיחק לצד צעירי התיאטרון.

בתחילת 1948 שיחק את "הגידם" בהצגה "יום ולילה" וזכה לתשבחות.

ב-1948 התגייס לצה"ל ושירת תחילה ב"להקה הארצית", שהורכבה ברובה משחקני תיאטרון. לאחר מכן עבר ללהקת הזמר של הפלמ"ח - הצ'יזבטרון.

בפברואר 1949 גילם את בן הקיבוץ, דני, בהצגה "בערבות הנגב", מחזה על מלחמת השחרור של יגאל מוסינזון, שבו ניתנו בפעם הראשונה לצעירי התיאטרון תפקידים מרכזיים.

משחקו זכה לביקורות מעורבות. עזרא זוסמן כתב עליו: "היה צלול ויפה ונגע ללבנו" ובקול העם נכתב: "שחקן צעיר זה שהכרנוהו עד עתה רק מתפקידים שניים במעלה, גילה הפעם כשרון רב. אמנם לא קשה לאדם צעיר בימנו לשחק את עצמו, אולם כאן דווקא אורבת הסכנה של חריגה מן המסגרת, אך הוא נשאר מרוסן וטבעי כאילו לא היה כלל על הבמה.". לעומת זאת, שושנה שרירא כתבה: "ש. בר־שביט עדיין איננו נותן במשחקו את בן־הקיבוץ המקריב את חייו בפשטות, מבלי לשאול ומבלי להסס, כאילו טבע שני הוא לו. הוא חיוור אף כי פשטותו נעימה מלכתחילה עד הסוף והוא נזהר מאפקטים כל שהם. אולם עדייו אין במשחקו כדי לגלם דמות (דמות שקשה כנראה אף למחבר לפסלה כראוי)".

בר שביט המשיך לשחק בתפקידים משניים בהבימה, בין השאר ב"בני ערובה", אותלו, "בקץ הימים", "בית הלל" ו"בדרך לאילת".

בתחילת 1952 שיחק את אחד המשרתים באילוף הסוררת. רנה טרלר כתבה על משחקו בהצגה בחרות: "שלמה בר־שביט, ליצני, תוחב אפו לכל מקום, מלא תנועה — מבשר את טיפוס המשרתים מסוגו של פיגארו: הוא שחקן איטלגנטי, מלא יזמה וחוש הסגנון." ד"ר חיים גמזו בהארץ פחות אהב את משחקו וכתב: "בר שביט אף הוא שחקן צעיר ומוכשר, אך אין ידו משגת ... למרות פרקודיו, היפוכיו, פיזוזיו וכרכוריו. יש במשחקו משהו "משונן" והוא חסר את החופש המוחלט ואת הווירטואוזיות הנדרשים מאת שחקן ...".

בר שביט גילם בהבימה כ-260 תפקידים (שיא ישראלי^{[דרוש מקור]}) במחזות קלאסיים, יהודיים, מודרניים ומקוריים.

בין השנים 1958–1960 היה חבר בהנהלת התיאטרון.

בשנים 1977–1978 שימש גם כמנהל האמנותי שלו.

בין ההצגות בהשתתפותו: "פר גינט" (1952), "שמו הולך לפניו" (1953), "המלך ליר" (1955) - שם גילם את תפקיד השוטה, "איי לייק מייק" (1956), "הבט אחורה בזעם" (1959), "בגדי המלך" (1961), "ממלא המקום" (1964), "משפט פיתגורס" (1965), "הכיסאות" (1970), "ריצ'רד השלישי" (1976), "הלוויה חורפית" (1978), "הקמצן" (1980), "מרי סטיוארט" (1981), "הפרדס" (1985) "המלביש" (1988), "טרטיף" (1989), "יום הולדת לג'וזפה" (2001) ועוד.

בר-שביט שיחק גם במחזות הזמר "אירמה לה דוס", "קזבלן", "כנר על הגג" (בגרסה ביידיש), "גבירתי הנאווה", ו"סיפור הפרברים".

הוא הקליט אלבומים עם סיפורים ואגדות לילדים והשתתף גם בתסכיתי רדיו.

ב-1964 השתתף בסרט "הבו בנות לאילת" בהפקתו של נתן אקסלרוד. ב-1968 השתתף בסרט "נס בעיירה" בתפקיד שדכן.

ב-1993 השתתף בסרט הירושה בבימויו של אמנון רובינשטיין.

זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים לשנת 1999.

ב-2010 השתתף בסרט "פובידיליה" לצד עפר שכטר. כמו כן דיבב בסרטי הקולנוע "על כלבים וגנבים" ו"מלך האריות" (רפיקי), ובשני סרטי הארי פוטר (את אלבוס דמבלדור).

במסגרת חגיגות 80 שנה להולדתו העלה הצגת יחיד בשם "שחקן מפתח", שבה הוא מספר את סיפור חייו תוך מחווה ל"הבימה" באמצעות סרטונים והקלטות של מיטב שחקני התיאטרון הלאומי.

הוציא ספר בשם "הנשמה התשיעית", המספר את סיפור חייו, ובנוסף נעשה סרט דוקומנטרי אודותיו, בבימויו של יהודה יניב.

בין השנים 2009–2011 שיחק בדרמה הקומית "פולישוק" בתפקיד כתריאל.

ב-2002 זכה לתואר יקיר העיר תל אביב-יפו.

ב-2012 הוכתר על ידי אוניברסיטת בר-אילן בתואר דוקטור לשם כבוד.

שיחק גם בטלוויזיה הלימודית בתוכנית: ׳חימדו לשון׳ בתפקיד: פרופסור לשונאי.

בר-שביט נפטר ב-8 בספטמבר 2019. היה נשוי ואב לשלושה. התגורר בתל אביב.

לקריאה נוספת

• שלמה בר-שביט: הנשמה התשיעית, הוצאת זמורה ביתן, 2001

קישורים חיצוניים

• יונתן אסתרקין, אין קץ לילדות של בר-שביט, באתר nrg‏, 23 בינואר 2009
• ynet, שלמה בר שביט מציג: הקשר שלי לרב אלישיב, באתר ynet, 21 במאי 2012
• אבי קורן, ‏החיים לא תמיד היו שלאגר, אבל הבמה תמיד האירה פנים לשלמה בר-שביט, באתר מעריב אונליין, 9 בדצמבר 2017

הערות שוליים

הקודמים: 1998 - ליא קניג, ניסן נתיב

פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים 1999 - שלמה בר-שביט, נולה צ'לטון

הבאים: 2000 - זהרירה חריפאי, מישא אשרוב