אותיות סופיות

אותיות סופיות או אותיות מנצפ"ך הן אותיות אשר נמצאות בסוף המילה, ומחמת כך יש להן צורה שונה. בשפה העברית ישנן חמש אותיות סופיות: כ"ף, מ"ם, נו"ן, פ"א וצד"י. בתלמוד נקראות אותיות אלו בשם 'מנצפ"ך'.

אלפבית עברי

כאמור, בשפה העברית יש חמש אותיות שלהן צורה אחרת בסוף מילה - כף, מם, נון, פא וצדי.
במקרים מועטים משמרות האותיות פ״א וכ״ף את צורתן גם בסוף מילה: פ״א דגושה בסוף מילים ושמות לועזיים (מיקרוסקופ, פִילִיפּ), כ״ף בתעתיק האות הערבית ك (מובארכ), או בסלנג (חָרַפּ).

אות באלף בית	בכל המילה		בסוף המילה		הערות
	בדפוס	בכתב	בדפוס	בכתב
כף	כ		ך		בתיעתוק של האות ﻚ מהאלפבית הערבי נהוג לכתוב כ גם בסוף המילה, על אף שהצורה "ךּ" קיימת, לדוגמה בברכת הכוהנים: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ"
מם	מ		ם
נון	נ		ן
פא	פ		ף		ף נכתבת רק בלי דגש; עם דגש נכתבת פּ (מלבד במקום אחד בתנ״ך: ”אַל-תּוֹסְףְּ עַל-דְּבָרָיו: פֶּן-יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ.” (משלי ל' ו'))
צדי	צ		ץ		בכתיבה לא רשמית, אות צד"י גרושה נכתבת לפעמים בסוף מילה באות לא סופית. לדוגמה: טאצ', קראנצ'. תופעה זו נפוצה מאז תחילת המאה ה-21.

היסטוריה

לדעת החוקרים, מקור שתי הצורות של אותיות מנצפ"ך הוא באות קדומה אחת שדומה לצורה הסופית. מקורו של הכתב העברי המודרני בכתב הסופרים הארמים שכתבו עבור האימפריה הפרסית בה שימשה השפה הארמית כלינגואה פרנקה. בכתב זה הייתה לכל אות צורה אחת בלבד. בעברית הייתה מסורת של כתיבה בלתי פורמלית ואותיות מנצפ"ך המופיעות באמצע מילה קיבלו צורה חדשה, "מעוגלת" יותר, ללא ה"זנבון" שהפריע למהירות הכתיבה. בסוף מילה צורת האותיות הללו לא הפריעה שכן בלאו הכי היד נעצרת, ועל כן הצורה הסופית של אותיות מנצפ"ך כמעט זהה לצורת האות בארמית. יוצאת מן הכלל היא מ"ם שמקבילתה הארמית לא דומה גם לצורה הסופית.

פרשנות יהודית

לדעת התלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ד, עמוד א' אותיות מנצפ"ך חודשו על ידי הנביאים, או בלשון התלמוד: "מנצפך צופים אמרום". למסקנת הדיון בתלמוד, הנביאים לא חידשו מעצמם את האותיות מאחר 'ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה' אלא רק חידשו מסורת קדומה שנשכחה ("שכחום וחזרו ויסדום"). בעלי התוספות שם דנים בשאלה מדוע קוראים לאותיות אלו מנצפ"ך ולא כסדרן כִּמְנַפֵּ"ץ, ועונים שמנצפך מבטא במשמעותו 'מן צופים', כשהכוונה לנביאים המכונים 'צופים' שחידשו את אותיות אלו.

פייטני התפילה אף הם עשו שימוש בייחודן של אותיות מנצפ"ך. כך, בנוסח תפילת העמידה למוסף של שבת נפתחת ברכת היום, ברכת השבת שבתפילת העמידה, במילים הסדורות לפי האות הפותחת כל מילה, וזאת על פי סדר הא"ב מן הסוף אל ההתחלה (בסדר תשר"ק), מן האות תי"ו, שי"ן, קו"ף ואילך: תכנת שבת רצית קרבנותיה צוית פקודיה וכו' עד לאות א' במילה 'אז'. מכאן ואילך ממשיך הנוסח לפי סדר אותיות מנצפך: מ'סיני נ'צטוו צ'יוויי פ'עליה כ'ראוי' (ברוב הנוסחים מלבד נוסח אשכנז).

הגר"א הסביר שאלו ראשי תיבות של חמש ההלכות שנשתכחו ממשה רבנו: מקושש (עצים), נוקב (שם ה'), צלפחד (בנות צלפחד שביקשו נחלה), פסח (שני), כזבי (בת צור וזמרי בן סלוא).

אלפבית ערבי

בשפה הערבית ישנה תופעה דומה, בה אותיות מסוימות נכתבות בצורה שונה על פי מיקומן במילה. בנוסף על העברית, בערבית יש לאותיות מסוימות צורה שונה לא רק באמצע המילה או סופה אלא גם בתחילתה.

אלפבית יווני

האות היוונית סיגמא מופיעה כאות קטנה בשתי צורות: בתחילת מילה או באמצעה: σ וכאות סופית: ς.

לקריאה נוספת

• דוד קליינר, "מנצפ"ך. אותיות הגאולה", בתוך קולמוס - משפחה (שבועון), גיליון 110 (ניסן תשע"ב), עמ' 4-9.

קישורים חיצוניים

ערך אותיות מנצפ"ך באתר אור צח תת-נושא ויקיקבלה