לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "ניקולא שאמפור"

קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה
(עריכה)
(קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה)
ב-[[1776]] כתב את ה[[טרגדיה]] "מוסטפא וזאנגיר" שהועלתה על הבמה ב[[פונטנבלו]] בנוכחותם של המלך [[לואי השישה עשר]] ושל אשתו [[מארי אנטואנט]]. המלך העניק לו קצבה שנתית והוא נתמנה למזכירו של לואי החמישי, ז'וזף דה בורבון-קונדה, שהיה מאנשי בית המלוכה. אולם, ניקולא שאמפור שמאס עד מהרה בחיי חצר המלכות, התפטר מתפקידו ופרש לאוטיי שממערב לפריז. בהשראת אמרותיהם של [[פרנסואה דה לה רושפוקו]], של [[המרקיז דה וובנארז']] ושל [[וולטר]], החל ניקולא שאמפור לכתוב שם את אמרותיו השנונות, וב-[[1781]] נבחר לחבר [[האקדמיה הצרפתית]].
 
ב-[[1783]] פגש ב[[אונורה מיראבומירבו]] והפך למבקר חריף של הממשלה. ב-[[1789]] היה אחד מדובריה של המהפכה הצרפתית, כתב מנשרים, נשא נאומים ברחובותיה של פריז והיה מן הראשונים שנכנסו ל[[נפילת הבסטיליה|בסטיליה]] ב-[[14 ביולי]] של אותה שנה. שימש כמזכיר [[המועדון היעקוביני|מועדון היעקובינים]] ([[1790]]–[[1791]]) וכתב מאמרים חוצבי להבות בזכות המהפכה בעיתון "[[מרקור דה פראנס]]" ובעיתונים אחרים.
 
אחרי הפיכת היעקובינים ([[10 באוגוסט]] [[1792]]) התנגד לאנשי [[הקומונה הפריזאית]], שבתמיכת היעקובינים ערכו טבח באסירים המלוכנים ([[2 בספטמבר|2]]–[[3 בספטמבר]] של אותה שנה), ותמך ב[[ז'ירונדינים]] (רפובליקנים מתונים). כתוצאה, נחשד בבגידה ותפקידו הפוליטי הגיע לקצו. באוגוסט [[1793]] הושם במעצר ושוחרר כעבור ימים מספר. אך בספטמבר של אותה שנה, משום שידע כי ימיו ספורים, ניסה להתאבד בירייה. הוא נפצע באופן אנוש וסבל ייסורים נוראים עד מותו באפריל 1794.