ניקולא שאמפור – הבדלי גרסאות
RimerMoshe (שיחה | תרומות) קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה |
RimerMoshe (שיחה | תרומות) קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה |
||
| שורה 11: | שורה 11: | ||
אחרי הפיכת היעקובינים ([[10 באוגוסט]] [[1792]]) התנגד לאנשי [[הקומונה הפריזאית]], שבתמיכת היעקובינים ערכו טבח באסירים המלוכנים ([[2 בספטמבר|2]]–[[3 בספטמבר]] של אותה שנה), ותמך ב[[ז'ירונדינים]] (רפובליקנים מתונים). כתוצאה, נחשד בבגידה ותפקידו הפוליטי הגיע לקצו. באוגוסט [[1793]] הושם במעצר ושוחרר כעבור ימים מספר. אך בספטמבר של אותה שנה, משום שידע כי ימיו ספורים, ניסה להתאבד בירייה. הוא נפצע באופן אנוש וסבל ייסורים נוראים עד מותו באפריל 1794. |
אחרי הפיכת היעקובינים ([[10 באוגוסט]] [[1792]]) התנגד לאנשי [[הקומונה הפריזאית]], שבתמיכת היעקובינים ערכו טבח באסירים המלוכנים ([[2 בספטמבר|2]]–[[3 בספטמבר]] של אותה שנה), ותמך ב[[ז'ירונדינים]] (רפובליקנים מתונים). כתוצאה, נחשד בבגידה ותפקידו הפוליטי הגיע לקצו. באוגוסט [[1793]] הושם במעצר ושוחרר כעבור ימים מספר. אך בספטמבר של אותה שנה, משום שידע כי ימיו ספורים, ניסה להתאבד בירייה. הוא נפצע באופן אנוש וסבל ייסורים נוראים עד מותו באפריל 1794. |
||
[[יצירת מופת|יצירת המופת]] של ניקולא שאמפור "אמרות ומחשבות, דמויות ומעשיות" יצאה לאור שנה אחרי מותו. ביצירתו זו הוא מביע בעיקר את אכזבתו מן החיים. ניקולא שאמפור שתלה את תקוותו במהפכה הצרפתית, אך נאלץ להיות עד לטרור של [[ז'ורז' דנטון]], של [[ז'אן |
[[יצירת מופת|יצירת המופת]] של ניקולא שאמפור "אמרות ומחשבות, דמויות ומעשיות" יצאה לאור שנה אחרי מותו. ביצירתו זו הוא מביע בעיקר את אכזבתו מן החיים. ניקולא שאמפור שתלה את תקוותו במהפכה הצרפתית, אך נאלץ להיות עד לטרור של [[ז'ורז' דנטון]], של [[ז'אן-פול מארה]] ושל [[רובספייר]], וכתב את הדברים הבאים: "התקווה כמוה כרופא אליל המתעתע בנו תמיד, ובאשר לי, אושרי החל כאשר נטשתי אותה." "בצרפת ישנם שבעה מיליון מבקשי צדקה, ושנים עשר מיליון שאינם מסוגלים לתת דבר." לפני מותו אמר: "לבסוף, אני עוזב את העולם הזה, שבו הלב חייב להישבר." |
||
==קישורים חיצוניים== |
==קישורים חיצוניים== |
||
גרסה מ־12:56, 12 בנובמבר 2019
ניקולא-סבסטיאן רוֹש (בצרפתית: Nicolas-Sébastien Roch) המוכר כניקולא שאמפור (בצרפתית: Nicolas Chamfort; 6 באפריל 1741 – 13 באפריל 1794) היה סופר, משורר ופובליציסט צרפתי, שנודע כמחברם של אפיגרמות ובאפוריזמים השנונים. לאחר שנרדף בגלל דעותיו הפוליטיות בתקופת המהפכה הצרפתית שם קץ לחייו.
ניקולא-סבסטיאן רוש נולד בעיר קלרמון-פראן, בחבל אוברן שבצרפת. למד בקולז' גראסן בפריז, הצטיין בלימודיו, זכה במלגה ואימץ לעצמו את השם שאמפור. התפרנס מהוראה ומכתיבה מזדמנת, ובשל שנינותו והופעתו הנאה זכה לתשומת לב מצד אנשי החברה הגבוהה של פריז. ב- 1764 כתב את הקומדיה "ההודית הצעירה" שזכתה להצלחה, ובעקבותיה כתב שורת מאמרים ושירים. ב-1769 זכה בפרס האקדמיה הצרפתית עבור יצירתו "שיר הלל" שהקדיש למולייר. ב-1770 כתב את הקומדיה "הסוחר מאיזמיר", וב-1774 זכה בפרס האקדמיה של מארסיי עבור יצירתו "שיר תהילה" שהקדיש לז'אן דה לה פונטיין.
ב-1776 כתב את הטרגדיה "מוסטפא וזאנגיר" שהועלתה על הבמה בפונטנבלו בנוכחותם של המלך לואי השישה עשר ושל אשתו מארי אנטואנט. המלך העניק לו קצבה שנתית והוא נתמנה למזכירו של לואי החמישי, ז'וזף דה בורבון-קונדה, שהיה מאנשי בית המלוכה. אולם, ניקולא שאמפור שמאס עד מהרה בחיי חצר המלכות, התפטר מתפקידו ופרש לאוטיי שממערב לפריז. בהשראת אמרותיהם של פרנסואה דה לה רושפוקו, של המרקיז דה וובנארז' ושל וולטר, החל ניקולא שאמפור לכתוב שם את אמרותיו השנונות, וב-1781 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית.
ב-1783 פגש באונורה מירבו והפך למבקר חריף של הממשלה. ב-1789 היה אחד מדובריה של המהפכה הצרפתית, כתב מנשרים, נשא נאומים ברחובותיה של פריז והיה מן הראשונים שנכנסו לבסטיליה ב-14 ביולי של אותה שנה. שימש כמזכיר מועדון היעקובינים (1790–1791) וכתב מאמרים חוצבי להבות בזכות המהפכה בעיתון "מרקור דה פראנס" ובעיתונים אחרים.
אחרי הפיכת היעקובינים (10 באוגוסט 1792) התנגד לאנשי הקומונה הפריזאית, שבתמיכת היעקובינים ערכו טבח באסירים המלוכנים (2–3 בספטמבר של אותה שנה), ותמך בז'ירונדינים (רפובליקנים מתונים). כתוצאה, נחשד בבגידה ותפקידו הפוליטי הגיע לקצו. באוגוסט 1793 הושם במעצר ושוחרר כעבור ימים מספר. אך בספטמבר של אותה שנה, משום שידע כי ימיו ספורים, ניסה להתאבד בירייה. הוא נפצע באופן אנוש וסבל ייסורים נוראים עד מותו באפריל 1794.
יצירת המופת של ניקולא שאמפור "אמרות ומחשבות, דמויות ומעשיות" יצאה לאור שנה אחרי מותו. ביצירתו זו הוא מביע בעיקר את אכזבתו מן החיים. ניקולא שאמפור שתלה את תקוותו במהפכה הצרפתית, אך נאלץ להיות עד לטרור של ז'ורז' דנטון, של ז'אן-פול מארה ושל רובספייר, וכתב את הדברים הבאים: "התקווה כמוה כרופא אליל המתעתע בנו תמיד, ובאשר לי, אושרי החל כאשר נטשתי אותה." "בצרפת ישנם שבעה מיליון מבקשי צדקה, ושנים עשר מיליון שאינם מסוגלים לתת דבר." לפני מותו אמר: "לבסוף, אני עוזב את העולם הזה, שבו הלב חייב להישבר."
