אריה דרעי – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏יו"ר ש"ס מאז 2013: תיקנתי דקדוק
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד עריכה מאפליקציית אנדרואיד
מ הוספת קישור למרמה והפרת אמונים
שורה 134: שורה 134:


===ההרשעות===
===ההרשעות===
ב-[[17 במרץ]] [[1999]] הרשיע [[בית המשפט המחוזי]] בירושלים את אריה דרעי במרבית אישומי "התיק האישי" - עבירת שוחד אחת, 3 עבירות מרמה והפרת אמונים ו[[קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות]]. דרעי זוכה מעבירת שוחד אחת ומ[[רישום כוזב במסמכי תאגיד]]. על דרעי נגזרו ארבע שנות [[מאסר]] ו[[קנס]] של 250,000 ש"ח{{הערה|ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נגד אריה דרעי}}. פסק הדין במשפט השתרע על 917 עמודים.
ב-[[17 במרץ]] [[1999]] הרשיע [[בית המשפט המחוזי]] בירושלים את אריה דרעי במרבית אישומי "התיק האישי" - עבירת שוחד אחת, 3 עבירות [[מרמה והפרת אמונים]] ו[[קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות]]. דרעי זוכה מעבירת שוחד אחת ומ[[רישום כוזב במסמכי תאגיד]]. על דרעי נגזרו ארבע שנות [[מאסר]] ו[[קנס]] של 250,000 ש"ח{{הערה|ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נגד אריה דרעי}}. פסק הדין במשפט השתרע על 917 עמודים.


בפסק הדין כתבו השופטים:
בפסק הדין כתבו השופטים:

גרסה מ־21:29, 1 בדצמבר 2019

אריה דרעי
אריה דרעי, מאי 2018
אריה דרעי, מאי 2018
לידה 17 בפברואר 1959 (בן 65)
ט' באדר א' תשי"ט
מקנס, מרוקו עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא אריה מכלוף דרעי
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1968
השכלה
מפלגה מפלגת ש"ס
שר הפנים ה־11
22 בדצמבר 198811 במאי 1993
(4 שנים ו־20 שבועות)
7 ביוני 199314 בספטמבר 1993
(14 שבועות ויומיים)
11 בינואר 2016 – מכהן
(8 שנים ו־11 שבועות)
שר הכלכלה והתעשייה ה־27
14 במאי 20153 בנובמבר 2015
(24 שבועות ו־6 ימים)
השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ה־6
14 במאי 2015 – מכהן
(8 שנים ו־45 שבועות)
שר בלי תיק
11 במאי 19937 ביוני 1993
(4 שבועות)
חבר הכנסת
13 ביולי 19927 ביוני 1999
(6 שנים ו־47 שבועות)
5 בפברואר 20131 בינואר 2015
(שנה ו־47 שבועות)
31 במרץ 20152 בנובמבר 2016
(שנה ו־31 שבועות)
30 באפריל 2019 – מכהן
(4 שנים ו־47 שבועות)
כנסות ה־1314, 19, 20, 2122
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אריה מכלוף דרעי[1] (נולד בט' באדר א' ה'תשי"ט, 17 בפברואר 1959) הוא פוליטיקאי ישראלי, ממייסדי מפלגת ש"ס[2] ומכהן מטעמה כחבר הכנסת, שר הפנים, שר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל וחבר הקבינט המדיני ביטחוני. בעבר כיהן כשר הכלכלה. בשנת 1999 הורשע בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נידון למאסר של 3 שנים (מתוכן ריצה שנתיים בפועל) והוטל עליו קלון. בסוף 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, חזר להנהגת ש"ס, הוצב מטעמה במקום השני ונבחר לכנסת. במאי 2013 מונה שוב ליו"ר תנועת ש"ס. דרעי הוא השר היחיד שחזר לכהן כשר,וכיו"ר מפלגה בממשלה לאחר שישב בכלא.

ראשית חייו

נולד במקנס שבמרוקו ב-17 בפברואר 1959, לאליהו ולאסתר לבית אזוגי. הוריו התגוררו באחד הרבעים החדשים המבוססים בעיר, והושפעו מהתרבות הצרפתית. אביו היה בעל עסק חייטות מצליח, ומשפחתו ניהלה אורח חיים מסורתי ולא נחשבה דתית[2]. בגיל 5 החל ללמוד בבית הספר אוצר התורה ששילב לימודי קודש וחול. הוא הצטיין בלימודיו.

ב-1968, בגיל 9, עלתה משפחתו לישראל בגל העלייה שהחל עם סיום מלחמת ששת הימים, והשתקעה בבת ים. דרעי נשלח ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי בראשון לציון, אך הפסיק לבקר בו לאחר חודש בשל קשיי השתלבות. לאחר כחצי שנה של חוסר מעש, שבהם כמעט ולא עזב את ביתו בשל חששם של הוריו שיושפע מהשכונה שהפשע והנחשלות פשו בה, שוכנעו הוריו על ידי פעילים חרדים מ"חבר הפעילים", שפעלו בקרב העולים החדשים, להכניס אותו ואת אחיו הגדול יהודה ל"מתיבתא" חרדית בחדרה שכללה פנימייה. לאחר כשלוש שנים, ב-1973, נסגרה הפנימייה והוא עבר יחד עם עשרות מתלמידיה לישיבה החרדית-ספרדית פורת יוסף בירושלים. בקיץ 1975 הצטרף למחזור הראשון של ישיבת קול יעקב שהקים הרב יהודה עדס. במאי 1976 עבר לישיבת חברון הליטאית-חרדית.

ב־1981 נישא ליפה כהן. הזוג הצעיר נתמך על ידי בני הזוג איסר ואסתר ורדרבר, ניצולי שואה עריריים מניו יורק, שיצרו קשר עם יפה כהן בעת לימודיה בבית היתומות וינגרטן ותמכו בה כספית.

עם בגרותו החל בעסקנות ציבורית, תחילה במישור המוניציפלי, כמזכיר היישוב החרדי מעלה עמוס וחבר המועצה האזורית גוש עציון. ב־1983 הוזמן דרעי להשתלב כאברך ומגיד שיעור בישיבת לב בנים, וכעבור זמן קצר מונה למנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה, בנוסף גם הוסמך לרבנות[3].

בנוסף לעברית דרעי דובר צרפתית ומרוקאית יהודית[4].

הקמת ש"ס ופעילותו כשר הפנים

ב־1984 שימש מזכיר מועצת חכמי התורה של תנועת ש"ס. במהלך 1985 שימש כעוזר שר הפנים הרב יצחק פרץ, ובסוף אותה שנה מוּנה למזכ"ל תנועת ש"ס. ביוני 1986 התגייס לשירות מקוצר של 3 חודשים בצה"ל. מיד לאחר שחרורו מצה"ל מונה למנכ"ל משרד הפנים והוא בן 27 שנים בלבד. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה ב־1988, מונה לשר הפנים בממשלתו של יצחק שמיר, על רקע סירובו של הרב פרץ לקבל את התפקיד בעקבות פסיקת בג"ץ שעל משרד הפנים לרשום גרים רפורמיים כיהודים. דרעי הושבע לתפקידו ב-22 בדצמבר 1988 והיה לשר הצעיר בתולדות מדינת ישראל בגיל 29.

בשנים אלה זכה דרעי לכיסוי עיתונאי נרחב בעיתונות הכללית, ללא תקדים לפוליטיקאי חרדי. בשנת 1988 ביטל את הצנזורה על מחזות[5].

ממשלת האחדות הלאומית סבלה מראשיתה מאי יציבות ומניסיונות של מפלגת העבודה להיפרד ולחבור עם גורמים נוספים ולהקים ממשלה צרה בראשותה. דרעי היה שותף פעיל בניסיונות אלו. ידידותו האישית עם חיים רמון, מחברי הכנסת הצעירים והמובילים במפלגת העבודה באותה התקופה, הובילה למגעים שבסיומם הוסכם על הפלת הממשלה והקמת ממשלת עבודה-חרדים במקומה. הסכמה זו קיבלה את ביטויה בהצבעת אי אמון ב-15 במרץ 1990, שהפילה את ממשלת האחדות ובה נעדרו חמישה חברי כנסת של ש"ס. מהלך זה ידוע בכינוי "התרגיל המסריח". לאחר שרבי מנחם מנדל שניאורסון והרב שך הפעילו את כל כובד משקלם למנוע את שיתוף הפעולה עם השמאל, שמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה, לא הצליח להקים קואליציה. בסופו של דבר הקים יו"ר הליכוד, יצחק שמיר, ממשלת ליכוד-ימין-חרדים, שגם בה כיהן דרעי כשר הפנים.

עם ניצחון מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין בבחירות בשנת 1992, הצטרפה ש"ס לממשלת ישראל העשרים וחמש, ודרעי המשיך לכהן כשר הפנים ולראשונה החל לכהן כחבר כנסת בכנסת השלוש עשרה.

אישומים בפלילים

התגבשות החשדות

במהלך המשבר הקואליציוני ב־1990 החלו להתפרסם ידיעות על מעורבותו של דרעי בפלילים, בעיקר בכתבה שפרסם העיתונאי החוקר מרדכי גילת בעיתון "ידיעות אחרונות". פרסומים אלו הביאו לכך שב-1 ביוני 1990 הוגשו כנגד דרעי תלונות במשטרה, וב-10 ביוני 1990 פשטה המשטרה על משרד הפנים שבראשות דרעי, ותפסה שם מסמכים הדרושים לחקירה.

ב-23 בדצמבר 1990 הגיש דרעי תביעת דיבה נגד העיתונאים מרדכי גילת ומלי קמפנר והעיתון "ידיעות אחרונות", בגין כתבה שפרסמו ב-15 ביוני 1990. במהלך המשפט הוזמן דרעי להעיד מטעם הנתבעים אולם הוא ביקש להימנע מעדות. מאחר שבקשתו נדחתה בידי השופט קלינג, הודיעו פרקליטיו שדרעי מבקש להפסיק את משפט הדיבה. השופט קיבל את הבקשה וחייב את דרעי לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 75,000 ש"ח פלוס מע"מ[6].

במהלך חקירתו במשטרה ניצל דרעי במשך זמן רב (בין השנים 1990 ל־1993) את זכות השתיקה, ובכך הביא עליו ביקורת ציבורית רבה. במהלך חקירתו המשיך לכהן כשר הפנים, בתחילה בממשלתו של יצחק שמיר, ולאחר מכן בממשלת יצחק רבין שבאה בעקבות הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. החשדות התגבשו לשני תיקים פליליים, שכונו "התיק הציבורי" ו"התיק האישי".

התיק האישי

בעניין "התיק האישי" נחשד דרעי כי קיבל שוחד בסך כולל של 150,000 דולר מאנשי ישיבת 'לב בנים', בין השנים 19841990. על פי עד המדינה בתיק, הכספים שולמו בעקבות בקשות מפורשות של דרעי, כאשר הנהלת הישיבה אישרה את העברת הכספים לשם קידום טובות הנאה לישיבה מגורמי שלטון בעתיד. נטען שכספי השוחד הופקדו לחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, וכן שימשו לקניית דירות בירושלים ולמימון נסיעות מחוץ לישראל. יחד עמו הועמדו לדין נותני השוחד על פי כתב האישום - אנשי ישיבת לב בנים: יום טוב רובין (גזבר הישיבה), הרב אריה וינברג (ראש הישיבה) ובנו משה ויינברג.

דרעי טען להגנתו כי הכספים אכן הופקדו על ידי רובין, אך מקורם למעשה ממשפחת ורדרבר, שתמכו כספית בבני הזוג דרעי, והעבירו אליהם כספים דרך שמואל ויינברג (בן נוסף של הרב אריה וינברג) ורובין. ניסיונות שונים של שמואל ויינברג להחתים את אסתר ורדרבר על תצהירים שיאשרו שהעבירה לדרעי סכומי כסף משמעותיים דרך ויינברג, נתקלו בסירוב על ידי ורדרבר. משטרת ישראל ניסתה לחקור את ורדרבר בפרשה, אך נסיונותיה סוכלו על ידי ויינברג[דרושה הבהרה][דרוש מקור].

אישומים נוספים בתיק כללו האשמה לפיה דרעי היה בין מקימי עמותה בשם "המרכז לשיקום אסירים משוחררים ירושלים" (מש"א) שהוקמה על ידי אנשי ישיבת לב בנים, ונטען כלפיה שהייתה למעשה גוף פיקטיבי שהוקם על מנת להשיג תקצוב לישיבת לב בנים. בנוסף הואשם דרעי בכך שסייע להעברת תקציבים ממשלתיים לעמותה: העמותה תוקצבה ב־587,000 ש"ח מכספי משרד הדתות (כספים ייחודיים) וב־200,000 ש"ח מכספי עיריית ירושלים (מתוך תקצוב מיוחד שהתקבל ממשרד הפנים, תקצוב שאושר אישית על ידי דרעי, שהיה אז מנכ"ל המשרד). רובם המוחלט של הכספים שהתקבלו לעמותה הועברו תוך זמן קצר ללב בנים. לטענת עד המדינה, תכלית הקמתה העיקרית של מש"א הייתה השגת תקציבים לשם כיסוי החובות של לב בנים, כאשר נעשה ניסיון ליצור מצג שווא לפיו מש"א היא גוף נפרד מלב בנים. מנגד, טענו הנאשמים כי מש"א הייתה גוף אמיתי שאכן פעל, וכי הכספים שהועברו ללב בנים ניתנו תמורת שירותים שהתקבלו מלב בנים, אף כי הודו שהכספים הועברו באמצעות רישום כוזב.

התיק הציבורי

בעניין "התיק הציבורי" נחשד דרעי שהעביר כספים ממשרד הפנים לגופים חרדיים שהקימה ש"ס, תוך ניגוד עניינים, הפרת נהלים ועקיפת שיקול דעתן של הרשויות המקומיות. דרעי טען כי בהעברת הכספים מילא חובתו כאיש ציבור וכי הציבור הספרדי החרדי היה מופלה במשך שנים רבות ובמעשיו הייתה אפליה מתקנת. החשדות התבססו במידה רבה על ממצאי מבקרת המדינה, מרים בן-פורת, שבדקה את פעילויות דרעי במשרד הפנים.

כתב אישום ומשפט

ב-20 ביוני 1993 הוגש כנגד דרעי כתב אישום ב"תיק האישי", שכלל אישום ב־2 עבירות שוחד, 3 עבירות מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ורישום כוזב במסמכי תאגיד. הפרקליטות החליטה להשהות את החקירה בעניין "התיק הציבורי", עד להכרעה בתיק האישי. גם לאחר הגשת כתב האישום שימש דרעי בתפקיד שר הפנים, עד שבג"ץ, שדן בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון, קבע, ב-8 בספטמבר 1993, שדרעי אינו יכול להמשיך ולכהן כשר כאשר הוגש נגדו כתב אישום (הלכת דרעי-פנחסי[7]). בעקבות קביעה זו התפטר דרעי מתפקיד שר הפנים, ויתר על חסינותו וזו הוסרה בהליך מזורז ב-26 בספטמבר 1993.

גם לאחר הגשת כתב האישום כנגדו, וניהול משפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים, המשיך דרעי להנהיג את תנועת ש"ס. במהלך המשפט טענו אנשי ש"ס, שהמשפט הוא למעשה התנכלות של אנשי "האליטות הישנות" - פרקליטות המדינה, המשטרה, שופטים, אנשי אקדמיה ואמצעי התקשורת, לנציג "האליטות החדשות", מזרחי צעיר, חרדי, שהתקדם בגיל צעיר לעמדות כוח, ועשה בהן שימוש לטובת המגזר ממנו בא - בהקמת ישיבות, מקוואות ורשת חינוך לגיל הרך. בבחירות בשנת 1996 זכתה ש"ס בהישג משמעותי וקיבלה עשרה מנדטים.

משפטו של דרעי התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופטים יעקב צמח, מרים נאור ומוסיה ארד. המשפט התארך זמן רב (בין 1994 ל־1999), נערכו בו כ־400 ישיבות, והפרוטוקולים התפרסו על כ־50,000 עמודים.

פרשת בר-און חברון

ערך מורחב – פרשת בר-און חברון

בשנים 1996 ו-1997 ניסה דרעי להשפיע בצורות שונות על מינוי היועץ המשפטי לממשלה. אמנם דרעי לא היה חבר בממשלה ובש"ס עצמה עלו כוחות חדשים, שהתחרו במנהיגותו, ובהם אלי ישי.

בינואר 1997 התקיימה הצבעה על תוכניתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להעביר חלקים מהעיר חברון לרשות הפלסטינית, במסגרת הסדר. ש"ס הצביעה בעד ההסדר. ימים ספורים לאחר מכן פירסמה כתבת הערוץ הראשון, איילה חסון, שהצבעת אנשי ש"ס בעד הסכם חברון הייתה חלק מעסקה שבה סוכם כי ליועץ המשפטי לממשלה ימונה רוני בר-און (לימים חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל), שנראה לדרעי כיועץ משפטי נוח לעניינו. מינויו של בר-און ליועץ המשפטי התקבל במורת רוח בקהילה המשפטית והיו רבים שסברו שחסרים לו האישיות והידע המשפטי המתאימים לתפקיד, דבר שהביא להתפטרותו המהירה (למעשה, בר און שימש כיועץ משפטי למשך סוף-שבוע אחד, מיום חמישי שבו מונה ועד יום ראשון שבו התפטר).

באפריל 1997 פירסמו היועץ המשפטי החדש, אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל דו"ח על הפרשה. לדבריהם, כנגד רוב המעורבים בפרשה ובהם בנימין נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, אין להגיש כתבי אישום מחוסר ראיות, אך כנגד דרעי נמצאו ראיות כי בהתנהגותו דבק רבב פלילי וכי יש להגיש כנגדו כתב אישום.

בספטמבר 2003 החליט היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין שלא להגיש כתב אישום כנגד דרעי בפרשה זו, בשל הנסיבות שהצטברו מאז ובהן הרשעתו של דרעי ב"תיק האישי" וב"תיק הציבורי", מאסרו ופרישתו מהחיים הפוליטיים.

ההרשעות

ב-17 במרץ 1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את אריה דרעי במרבית אישומי "התיק האישי" - עבירת שוחד אחת, 3 עבירות מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. דרעי זוכה מעבירת שוחד אחת ומרישום כוזב במסמכי תאגיד. על דרעי נגזרו ארבע שנות מאסר וקנס של 250,000 ש"ח[8]. פסק הדין במשפט השתרע על 917 עמודים.

בפסק הדין כתבו השופטים:

קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכשלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן - בתקופת היותו שר הפנים... חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות.

בפסק הדין דחו השופטים לחלוטין את גרסתו של דרעי כי מקור כל הכספים שהופקדו בחשבונו במשפחת ורדרבר, על רקע חוסר הוכחות לטענותיו כמו גם סתירות בין עדויות שונות ועל כן נותר דרעי ללא הסבר מניח את הדעת באשר למקור חלק משמעותי מהכספים שהופקדו בחשבונו ועל סמך עדותו של עד המדינה קבעו השופטים כי הכספים שהופקדו היו כספי שוחד.

דרעי זוכה מהאשמה כי היה בין מקימי מש"א (עבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד), אך נמצא אשם בכך שאישר את התקצוב למש"א ועל כן הורשע בעשיית מעשים כתמורה לשוחד. גרסתו של עד המדינה לפיה מש"א הוקמה לשם העברת תקצוב ללב בנים התקבלה בפסק הדין, כנגד גרסת הנאשמים שטענו כי מדובר היה בגוף אמיתי ונפרד. דרעי הגיב בקלטת "אני מאשים", שבה האשים את מערכת המשפט ברדיפה עדתית[9].

ההחלטה התקבלה בזעם בקרב הציבור החרדי-ספרדי. הרב עובדיה יוסף האשים את השופטים במניעים זרים והצהיר על דרעי כי "הוא זכאי". התסיסה הציבורית נגד גזר הדין ניכרה היטב במערכת הבחירות לכנסת החמש עשרה ותנועת ש"ס בראשותו של דרעי גרפה הישג חסר תקדים של 17 מנדטים. עם זאת ולמרות ההישג האלקטורלי, הדיח הרב עובדיה יוסף את אריה דרעי מראשות תנועת ש"ס, כחלק מההסכמות במשא ומתן הקואליציוני עם ישראל אחת בראשות אהוד ברק ומינה במקומו ליו"ר ש"ס את אלי ישי.

דרעי ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון. ביולי 2000 קיבל בית המשפט העליון את הערעור בחלקו ועונש המאסר הופחת בשנה (לשלוש שנות מאסר)[10].

המאסר

בספטמבר 2000 החל דרעי בריצוי עונשו בכלא "מעשיהו". בכניסתו לכלא נערכה עצרת המונים בהשתתפות רבבות, שם אריה דרעי ביקש סליחה ומחילה מהרב שך כיוון שחפץ לפייסו על הסכסוך והקפידה של הרב בעקבות כניסתו לממשלת יצחק רבין ב־1992, בניגוד לדעתו של הרב שך. ביום בו נכנס לכלא מעשיהו לריצוי העונש, הגיעו לשיאן הפגנות המחאה ההמוניות של תומכי ש"ס, ההכרזות על חפותו של דרעי והקריאות למהפכה ספרדית בישראל. קהל תומכיו הקים בשערי הכלא ישיבה בשם "שאגת אריה".

במהלך תקופת ישיבתו בכלא קיבלה הכנסת חוק לפיו ניתן יהיה לשחרר מן הכלא אסירים שיוכיחו התנהגות טובה לאחר חצי מתקופת מאסרם, במקום שני שלישים, כנהוג עד אז. היו שטענו שהחוק נועד להביא לשחרור מוקדם של דרעי, ועל כן כונה "חוק דרעי". טענות אלו היו בין הסיבות שהביאו לביטול החוק לאחר תקופה קצרה. דרעי הכחיש כל קשר לחוק וטען שהליכי חקיקתו החלו לפני שהורשע ונועדו לצמצם את הצפיפות בבתי הכלא. הוא גם לא נהנה משחרור מוקדם בזכות החוק, אלא שוחרר לאחר כמעט שנתיים בכלא, ב-15 ביולי 2002[11].

לאחר שחרורו

דרעי לא קיבל את הרשעתו בתיק זה, והמשיך במאמצים לקבל זיכוי אף לאחר ריצוי עונשו. עיקר טענתו הייתה כי הרשעתו נסמכה על עדותו של עד המדינה יעקב שמואלביץ', שהפרקליטות הסתירה מבית המשפט מסמכים הנוגעים להרשעותיו הקודמות בשווייץ (שמואלביץ' היה המנהל האדמיניסטרטיבי של ישיבת לב בנים לאחר עזיבתו של דרעי, בתקופה שבה קבע בית המשפט כי הועברו כספי שוחד מהישיבה לדרעי). בית המשפט העליון שדן בסוגיה זו במאי 2003 קבע כי גם ללא עדות שמואלביץ' עומדת ההרשעה על כנה ולכן דחה את בקשתו של דרעי לדיון נוסף בעניינו. בשנת 2010 חזר דרעי מדבריו בעבר שהתיק נגדו היה "תפור", אך העביר ביקורת על עד המדינה במשפטו,ועל הפרקליטות.[12].

בין המפרסמים מאמרי ביקורת נוקבים אודות הפרשה, שטענו כי בעניינו של דרעי היה מדובר ברדיפה פוליטית, היה חברו האישי של דרעי - אמנון דנקנר, עורך העיתון "מעריב".

פרופסור דניאל פרידמן,גם הוא, מתח ביקורת על הרשעת דרעי, וטען שהרשעה לא הייתה צודקת. לאחר שיחרורו מהכלא, נוהל באופן מהיר "התיק הציבורי" בבית משפט השלום בירושלים. ב-24 בספטמבר 2003 זוכה דרעי מארבעה מתוך חמשת האישומים שהוגשו כנגדו, והורשע בעבירה אחת של הפרת אמונים, בכך שבשנת 1989 העביר 400,000 ש"ח לעמותה בשם "קול יהודה" שבראשה עמד אחיו, הרב יהודה דרעי[13]. בגין עבירה זו נדון דרעי לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 10,000 ש"ח[14].

בשנת 2003 הקים דרעי חברת ייעוץ. בין לקוחותיו ניתן למנות את אפריקה ישראל, כלל תעשיות, איי די בי חברה לאחזקות ועורך הדין פנחס רובין. דרעי היה יועץ לחברות במשק,וכן עסק גם בעיניני נדל"ן.

החזרה לפוליטיקה

נשיא המדינה ראובן ריבלין ושר הפנים אריה דרעי מארחים את מנהיגי הקהילה הנוצרית בקבלת הפנים המסורתית לציון ראש השנה האזרחית, דצמבר 2017

ב-2008 ביקש דרעי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. לשם כך פנה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית וביקש ממנו לאשר כי משך הקלון שנקבע לו בגין המאסר הוא 6 שנים, כפי שהיה החוק בעת שריצה דרעי את מאסרו ובאופן שיאפשר לו להתמודד בבחירות. יושב ראש הוועדה דחה את בקשתו. דרעי פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים וזה פסק שמשך הקלון הוא 7 שנים, בהתאם לחוק התקף ובכך נמנעה מדרעי האפשרות להתמודד בבחירות אלו[15].

דרעי השתתף בתקופה זו בתוכנית "מועצת החכמים" ששודרה בערוץ 10.

ביוני 2011 הכריז דרעי בוועידת הנשיא כי הוא מקים תנועה חדשה בשם 'תיקון':[16] "אני בדרך חזרה לחיים הפוליטיים בבחירות הבאות. ארוץ בראש תנועה חדשה". עם זאת, ציין דרעי כי "זו לא תהיה מפלגה סקטוריאלית כמו ש"ס". לדבריו, "מה שהתאים בשנת 84' לא רלוונטי עכשיו".

יו"ר ש"ס מאז 2013

אריה דרעי בכנס שדרות לחברה במכללה האקדמית ספיר, 2015
השר אריה דרעי עם ח"כ איימן עודה והשרה גילה גמליאל, במהלך פגישה עם ראשי מועצות ערביות בנצרת, 2015

באוקטובר 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, על רקע חששות שדרעי יקים מפלגה נפרדת, הוחזר על ידי הרב עובדיה יוסף להנהגת ש"ס, לצדם של אלי ישי ואריאל אטיאס[17] והוא מוקם במקום השני ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת. במאי 2013 מונה על ידי הרב עובדיה יוסף ומועצת חכמי התורה של ש"ס לכהן כיו"ר תנועת ש"ס[18]. עם היבחרו לכנסת מונה לכהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

במהלך דצמבר 2014, עם פיזור הכנסת התשע עשרה ועל רקע פטירת הרב עובדיה יוסף, התמודד דרעי עם פרישתו של היו"ר לשעבר של ש"ס, אלי ישי, שהכריז על ריצה בבחירות לכנסת העשרים בנפרד מש"ס, במפלגה חדשה שהקים בשם יחד.

ב-28 בדצמבר 2014 פורסמה במהדורת החדשות המרכזית של חדשות 2 קלטת וידאו משנת 2008 שבה נראה הרב עובדיה יוסף מביע את חששו מדרעי, מכנה אותו "רשע" ומגדיר אותו כמי שפועל באופן עצמאי ואינו כפוף למרותו. הרב אמר עוד כי הוא מעדיף להשאיר את אלי ישי על כסאו, משום ששלושים-ארבעים אחוז ממצביעי ש"ס מאמינים כי אריה דרעי גנב ולקח שוחד ועל כן לא יצביעו ש"ס אם ייבחר אריה דרעי ליו"ר התנועה[19]. בעקבות הסערה שהתחוללה עם פרסום הקלטת, שלח דרעי ב-29 בדצמבר מכתב למועצת חכמי התורה, ובו הציע את התפטרותו מהנהגת המפלגה, אולם מועצת החכמים דחתה את התפטרותו[20]. למחרת הודיע ליושב ראש הכנסת על התפטרותו מן הכנסת[21]. לאחר מכן חזר להנהגת ש"ס ואמר שהוא עושה זאת בעיקר כיוון שהרב שלום כהן אמר לו לעשות זאת[22].

בבחירות לכנסת העשרים הוביל דרעי קמפיין עדתי שסיסמתו: "מזרחי מצביע למזרחי"[23], וקמפיין השקופים.

בממשלת ישראל השלושים וארבע, מונה לשר הכלכלה (סמכויותיו כשר הכלכלה סויגו, כך שלא יהיה מוסמך למנות שופטים וכדומה[24]. התפרסם כי הממשלה החליטה להעביר את הסמכויות למנות שופטים, רשמים ונציגי ציבור בבית הדין לעבודה, מהשר דרעי אל השר דוד אזולאי. זאת לאחר שנשמעה ביקורת על כך שעבריין מורשע לשעבר ימנה שופטים[25].) ולשר לפיתוח הנגב והגליל, יחד עם חברות בקבינט המדיני-ביטחוני.

במהלך כהונתו סירב להפעיל את סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, כאמצעי לאישור מתווה הגז. בלחץ ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התפטר ב-1 בנובמבר 2015 מתפקידו כשר הכלכלה, כדי לאפשר לנתניהו להפעיל את הסעיף.

לאחר התפטרותו של סילבן שלום מהממשלה מונה דרעי בינואר 2016 לשר הפנים[26]. התנועה למען איכות השלטון בישראל עתרה לבג"ץ נגד המינוי[27]. במאי 2016 דחה בג"ץ את העתירה ברוב קולות. ב2017 הקים עיתון בית, חדש לש"ס,בשם עיתון הדרך.

ב־14 באוקטובר 2018 מונה כממלא מקום לשר לשירותי דת (בעבר "שר הדתות"), דוד אזולאי[28], עקב נבצרותו, תפקיד שהמשיך דרעי למלא גם לאחר פטירתו של אזולאי, עד למינוי יצחק וקנין לתפקיד ב־1 בינואר 2019.

כמנהיג ש"ס הביא, כחלק מההסכמים הקואליציוניים, להפחתה של מחירי התחבורה הציבורית ב-14.5%, באמצעות סובסידיה ממשלתית[29]. כן פעל לסבסד קייטנות בפריפריה.

בבחירות לכנסת העשרים ואחת שנערכו ב-9 באפריל 2019, השיקה מפלגת ש"ס בראשותו קמפיין שסיסמתו "ביבי צריך אריה חזק". המפלגה קיבלה 8 מנדטים.

בבחירות לכנסת העשרים ושתיים שנערכו ב-17 בספטמבר 2019, קיבלה מפלגת ש"ס בראשות דרעי 9 מנדטים.

לאחר הבחירות, בתהליך נסיון הרכבת הממשלה, דרעי יזם בלוק גוש הימין 55, שבאים ביחד עם הליכוד מול מפלגת כחול לבן, וכן פעל בנסיון להקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה , בלי לפיד וליברמן.

חשדות לפלילים

במרץ 2016 החליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, על פתיחת חקירה פלילית בעניינו, בעקבות חשדות לעסקאות נדל"ן אסורות, שבהן היה מעורב גם אחיו, שלמה דרעי, ולאחר כשנה עלו חשדות נגד מעורבים נוספים בפרשה[30]. אחד החשדות שנחקרו הוא שימוש לצרכים אישיים בכספים שנתרמו לעמותה בראשות אשתו "מפעלות שמחה", ובעקבות זאת נחקרה במאי 2017 גם אשתו, יפה. במסגרת החקירה נחקרו 14 חשודים, בהם מנכ"ל משרד ממשלתי ושני אנשי עסקים שנעצרו בחשד שהעבירו אלפי שקלים לגופים הקשורים במשפחתו[31].

ב־20 בנובמבר 2018 פרסמה המשטרה את עמדתה, שלפיה נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום נגד דרעי בגין מרמה והפרת אמונים בעת שכיהן כשר, וכן עבירות מס והלבנת הון. אשר לאשתו ואחיו פרסמה כי יש להעמידם לדין בחשד לעבירות מס והלבנת הון[32]. באוגוסט 2019 המליץ פרקליט המדינה, שי ניצן, להעמיד לדין את דרעי בעבירות מרמה, הלבנת הון ועבירות מס.

משפחתו

לדרעי ואשתו 9 ילדים. אשתו מנהלת את עמותת "מפעלות שמחה".

אחיו הגדול ממנו בשנה הוא הרב יהודה דרעי, הרב הראשי וראב"ד באר שבע, המכהן גם כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. אח נוסף הוא עורך הדין שלמה (מומו) דרעי.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ במשך שנים רבות היה מוכר בשם "אריה דרעי", וכך חתם בספר החוקים בעת שכיהן כשר הפנים, אף שברשימת המועמדים לכנסת הופיע בשמו הרשמי, "אריה מכלוף דרעי". במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים, שבה שם דגש רב על עדתיות, החל דרעי להופיע בשמו המלא, "אריה מכלוף דרעי". ראו גם בספרו של אריה דיין, המעיין המתגבר: סיפורה של תנועת ש"ס, עמ' 63
  2. ^ 1 2 אריה דיין, המעיין המתגבר: סיפורה של תנועת ש״ס, 1999
  3. ^ אורי ‏, דרעי אם ישאג, מי לא יירא?, באתר וואלה!‏, 30 בספטמבר 2008
  4. ^ פרטים אישיים, באתר הכנסת
  5. ^ מרב יודילוביץ', תבוטל הצנזורה על סרטים, באתר ynet, 27 במאי 2009
  6. ^ א (ת"א) 2382/90 אריה דרעי נגד מרדכי גילת, מלי קמפנר וידיעות אחרונות, ניתן ב-3 במרץ 1993
  7. ^ בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל ואחרים, פ"ד מז(5) 404, ניתן ב-8 בספטמבר 1993
  8. ^ ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נגד אריה דרעי
  9. ^ יאיר אטינגר, אריה דרעי כבר מתכנן את הקאמבק הפוליטי שלו, באתר הארץ, 1 במאי 2009
  10. ^ ע"פ 3575/99 אריה דרעי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־12 ביולי 2000
  11. ^ ברוך קרא, דרעי יערער על דחיית שחרורו, באתר הארץ, 18 בינואר 2002
  12. ^ כיכר השבת, ‏דרעי מול המצלמות במשך שלוש שנים • הסרט המלא, באתר כיכר השבת, 24 באוקטובר 2012
  13. ^ ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נגד אריה דרעי
    דרעי זוכה ב-4 מתוך 5 האישומים בתיק הציבורי; הורשע בהפרת אמונים, באתר חדשות מחלקה ראשונה
  14. ^ ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נגד אריה דרעי, ניתן ב-20 בנובמבר 2003
  15. ^ עתמ 8774/08 אריה דרעי נגד מנהל הבחירות לעיריית ירושלים, ניתן ב-2 באוקטובר 2008
  16. ^ פורום חרדים און ליין (הקישור אינו פעיל, 28 בדצמבר 2016)
  17. ^ עקיבא נוביק, אריה דרעי: "חזרתי הביתה, תודה לאלי ישי", באתר ynet, 17 באוקטובר 2012
  18. ^ קובי נחשוני, דרעי מונה ליו"ר ש"ס: "נהיה אופוזיציה לוחמת", באתר ynet, 3 במאי 2013
  19. ^ הקלטת שמסעירה את ש"ס: "דרעי גנב ורשע, לא אבגוד בישי", באתר mako
  20. ^ בעקבות חשיפת הקלטת בחדשות 2: דרעי הציע שיתפטר מש"ס, בקשתו נדחתה, באתר mako
  21. ^ אתר למנויים בלבד צבי זרחיה, הח"כים של ש"ס הודיעו על התפטרות; כל מחליף ירוויח 117 אלף ש' על 3 חודשי פגרה, באתר TheMarker‏, 30 בדצמבר 2014
  22. ^ דרעי חזר: "בהכנעה", באתר ערוץ 7
  23. ^ אתר למנויים בלבד יאיר אטינגר, ש"ס עוברת לקמפיין עדתי-חזיתי: יוצאת בקמפיין "מזרחי מצביע למזרחי", באתר הארץ, 9 במרץ 2015
  24. ^ בילקוט הפרסומים 7084, התשע"ה, 2 באוגוסט 2015, עמ' 7,608
  25. ^ אתר למנויים בלבד טלי חרותי-סובר, השר דרעי ויתר על זכותו למנות שופטים - אלא שזה לא כל כך פשוט, באתר TheMarker‏, 19 במאי 2015
  26. ^ מורן אזולאי, אחרי 22 שנה: דרעי חזר לתפקיד שר הפנים, באתר ynet, 10 בינואר 2016
  27. ^ אתר למנויים בלבד שרון פולבר, בג"ץ ידון היום בעתירה נגד מינוי דרעי לשר הפנים, באתר הארץ, 9 בפברואר 2016
  28. ^ לאור מצבו הרפואי: דרעי יחליף את השר אזולאי - סרוגים, באתר www.srugim.co.il
  29. ^ זאב קליין, אושרה הוזלת המע"מ בתחבורה הציבורית, באתר ישראל היום, 10 בינואר 2016
  30. ^ היועמ"ש הכריע: חקירה פלילית נגד השר דרעי, באתר ynet, 31 במרץ 2016
  31. ^ נעמי צורף, הסתיימה חקירת דרעי במשטרה; החשדות נגדו: הלבנת הון, מרמה וגניבה בידי מורשה, באתר כלכליסט, 29 במאי 2017
  32. ^ אלי סניור, המשטרה ממליצה להעמיד לדין את השר דרעי, באתר ynet, 20 בנובמבר 2018
    בן זגדון, גובשה תשתית ראייתית נגד השר דרעי בגין עבירת מרמה והפרת אמונים, באתר ערוץ 20, 20 בנובמבר 2018
    כיכר השבת, ‏הסתיימה חקירתו של שר הפנים אריה דרעי, באתר כיכר השבת, 20 בנובמבר 2018


תבנית:קבינט מדיני-ביטחוני תבנית:שרי התעשייה, המסחר והתעסוקה