שניים מקרא ואחד תרגום

שנים מקרא ואחד תרגום
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת ברכות דף ח
משנה תורה	הלכות תפילה פרק יג הלכה כה
שולחן ערוך	אורח חיים סימן רפה

שניים מקרא ואחד תרגום (בראשי תיבות: שמו"ת) היא תקנה הלכתית לקרוא את פרשת השבוע פעמיים בנוסח המקרא ופעם נוספת עם תרגום מדי שבוע.

מקור הדין

מקור דין זה בתלמוד הבבלי:

אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו 'עטרות ודיבון', שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו

— תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח'

.

הטעמים לקריאה

בגמרא לא נומקה תקנה זו, אך במפרשים הביאו טעמים שונים לה:

• תרומת הדשן בדעת רבינו חננאל: כדי שיתכונן האדם לקריאת התורה בתפילת שחרית של שבת ויוכל לקרוא בעצמו.
• ראב"ן: כנגד הקריאות שעתידים לקרוא בבית הכנסת: קריאת הבעל קורא, קריאת העולה לתורה והתרגום (שנקרא כיום רק בקהילות מסוימות אך בעבר נקרא בכל קהילות ישראל). יש המפרשים את דבריו כי מדובר דווקא בתקנה עבור מי שלא שמע את הקריאה בתורה בציבור.
• חזון איש: כדי שילמד ויבין האדם את תוכנה של פרשת השבוע הקרובה.^{[דרוש מקור]}
• מטה משה: זכר לנתינות התורה השונות – בסיני ובאוהל מועד בעברית ובערבות מואב בתרגום.
• מהר"ל: כנגד שלושת הרבדים בתורה – נגלה, נסתר והרובד הנעלם מעיני כל אדם.
• על פי הקבלה הקריאות בלשון הקודש הן כנגד עם ישראל והקריאה בארמית היא כנגד שבעים אומות העולם.^{[דרוש מקור]}

דיני הקריאה

דרך הקריאה

בגמרא ובפוסקים אין הגבלה על הדרך בה תעשה תקנה זו. עם זאת, ישנן דעות הלכתיות שונות בסוגיה זו וכן מנהגים בקרב חלק מהעדות:

• קריאת עניין (פרשה פתוחה או סתומה או מקום שנראה הפסק ענין) פעמיים ואז תרגומו, כמנהג הגר"א.
• שולחן ערוך הרב הביא את מנהג הגר"א, והביא עוד מנהג לקרוא כל פסוק בנפרד פעמיים ולאחריו תרגום הפסוק, והכריע לטובת השיטה השנייה על פי מקורות הקבלה, וכן הוא מנהג התימנים. ביהדות צפון אפריקה נודע היה התרגום הערבי יהודי (השרח) בעל פה: תחילה, קריאה של פסוק אחד מן המקרא, (ולעיתים רחוקות גם תרגומו הארמי), ואחריו אמירת תרגומו לפי השרח.
• קריאת כל פרשת השבוע בבת אחת.

קריאת המקרא והתרגום לתקנה זו אינה צריכה להיות קריאה מיוחדת, ועל כן מלמד תינוקות המלמד במשך השבוע מקרא או בעל קורא המכין את קריאת התורה, יוצאים בקריאתם במהלך השבוע ידי חובת תקנה זו. ישנה אפשרות לקרוא בלחש יחד עם בעל הקורא בזמן קריאת התורה בשבת ובכך לצאת ידי חובת קריאת המקרא פעם אחת. שמיעה בלבד של הקריאה היא מספקת לצורך קיום תקנה זו.

זמן הקריאה

במקור הדין בגמרא נאמר כי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור. על כן, ההבנה המקובלת היא כי יש להסמיך תקנה זו לפרשת השבוע. אף כי אין זמן התחלה וסיום שבועי מוגדר לתקנה, ההמלצה הרווחת היא לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום החל מיום ראשון בשבוע ועד לסעודת בוקר שבת הבאה ולכל היותר עד תפילת מנחה שלה, בה כבר קוראים את תחילת הפרשה הבאה בסדר הפרשיות. גם לאחר השבת ישנה אפשרות להשלים את הסדרה הקודמת עד יום רביעי בשבוע שלאחר מכן, או עד שמחת תורה בה מסיימים את המחזור השנתי של הקריאה בתורה. אמנם בסדור רב עמרם גאון (סדר שחרית של שבת) נראה שהיה המנהג בזמן הגאונים שהיו מסדרים הפרשה מיד אחרי שחרית של שבת קודם קריאת התורה ,ולפי מנהג זה דברי התלמוד לעולם ישלים פרשיותיו עם הציבור הם כפשוטם קודם שקורין הציבור בתורה.

בסדר הלימוד של חוק לישראל ישנה חלוקה של הפרשה לכמה חלקים לפי ימות השבוע. יש שנהגו להשלים את קריאת הפרשה ביום שישי, ויש שנהגו לקרוא הכל ביום שישי אחרי שחרית. מנהג חב"ד לחלק את הקריאה לשלש זמנים: ביום חמישי בערב קטע אחד, ביום שישי אחרי חצות שוב פעם את כל הפרשה מתחילה ועד סוף, וביום שבת שוב חזרו על החלק השביעי של הפרשה.

תחליף לתרגום אונקלוס

בתקופת האמוראים הייתה שפת העם ארמית, ועל כן קריאת תרגום אונקלוס אפשרה גם לפשוטי העם להבין את הפסוקים. בתקופות מאוחרות יותר חדלה הארמית לשמש כשפת העם ועל כן קריאת תרגום אונקלוס לא סייעה להבנת המקרא על ידי מי שאינו דובר ארמית. בעקבות כך החל פירוש רש"י לתורה להחליף את תרגום אונקלוס בחלק התרגום של תקנה זו, היות שמטרת חלק התרגום היא לסייע להבנת המקרא. לפי מנהג זה, פסוק שאין בו פירוש רש"י נקרא שלוש פעמים. עם זאת יש המקפידים לקרוא דווקא תרגום אונקלוס, גם כאשר שפת העם אינה ארמית, ובשולחן ערוך נכתב כי "ירא שמיים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י".

ישנן דעות שונות בשאלה האם תרגום לשפות לעז יכול להוות תחליף לתרגום אונקלוס לארמית. לדעת התוספות והרא"ש 'תרגום' הוא דווקא תרגום אונקלוס, אך הביאו דעה לפיה שגם תרגום לשפות לעז יכול להחשב כתרגום. הט"ז כתב כי מי שאינו מבין עברית וארמית יקרא פירוש אותו הוא מבין, כגון צאינה וראינה שנכתב ביידיש, או פירוש דומה אחר.

עטרות ודיבון

במקור הדין בגמרא נאמר: "לעולם ישלים אדם פרשיותיו... ואפילו עטרות ודיבון". עטרות ודיבון הן המילים הפותחות של פסוק בפרשת מטות, שכולו שמות מקומות. ישנם פרשנויות שונות לגבי הבנת ההדגשה המצוינת במילים 'עטרות ודיבון'. רש"י מפרש כי במקומות שאין בהם תרגום, כגון בשמות מקומות ואנשים, יש לחזור פעם שלישית, ועל כן במקרים אלו יש לקרוא את המקרא פעם שלישית. פירוש אחר מבאר שכוונת ההדגשה היא שיש לקרוא את התרגום גם במקומות שאין הבדל משמעותי בין המקרא לתרגום, כגון בשמות אנשים ומקומות^{[דרוש מקור]}. והתוספות פירשו שהכוונה היא שבפסוקים שאין בהם תרגום אונקלוס, יקרא תרגום ירושלמי.

קריאת יו"ט והפטרות

בגמרא ובפוסקים לא הוזכרה חובה דומה לגבי קריאת פרשיות יום טוב או ההפטרות, אך יש שנהגו לקרוא גם את ההפטרות. יש המוסיפים גם את תרגום ההפטרה על פי תרגום יונתן בן עוזיאל.

על פי הקבלה, אלו הנוהגים לקרוא תרגום על נביאים כתובים עושים רק מקרא אחד תרגום אחד^{[דרוש מקור]}.

קישורים חיצוניים

• הערך "שניים מקרא ואחד תרגום", באתר ויקישיבה
• מקרא ותרגום מתוך אתר מכון ממרא.
• שניים מקרא ואחד תרגום - אתר חידוש.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.