שיחה:חילון

מחקר מקורי

אין בערך שום מקורות, והוא נראה כמחקר מקורי לחלוטין. --‏גבי‏ • שיח 17:41, 19 באפריל 2009 (IDT)

מסכים עם גבי
בברכה, Tshuva - שיחה 08:12, 24 בנובמבר 2013 (IST)

למה לאחד?

זה אותו דבר כמו יהדות וגיור. חילון וחילוניות. (זה לא אותו דבר, זה ההפך, אבל בסגנון הדברים זה אותו דבר.). למה לאחד. ערך גדול ויפה OO Indiana Jones - שיחה 14:07, 5 ביוני 2010 (IDT)

ממש לא נראה לי שיש לאחד. חילון זה תהליך חברתי והתחלנות זו עמדה. --שיע • (שיחה) 17:37, 29 ביוני 2010 (IDT)

אז אפשר להודיע למוסיף תבנית האיחוד ולהוריד אותה? אין התנגדות לאי-איחוד. Indiana Jones - שיחה 17:37, 8 ביולי 2010 (IDT)

מחיקת פסקה מהערך

בערך הייתה פסקה שלמה שאינה קשורה. אני מעתיק אותה לכאן, ואם יימצא ערך ראוי אליה (ויימצאו מקורות לטענות שלה), יש להעביר לשם. הלל • שיחה • כ' בתשרי ה'תשע"א • 14:09, 28 בספטמבר 2010 (IST)

המתח בין דת לחילון בחברה הישראלית

בסקר שנערך על ידי מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שליד אוניברסיטת תל אביב בראשות פרופסור אפרים יער וד"ר תמר הרמן בפברואר 1999 ענו 62% מהנשאלים כי המחלוקת בין דתיים לחילונים מהווה כיום את הסכנה המשמעותית ביותר לחברה בישראל.^{[דרוש מקור]}

בשנים האחרונות, טוען אביעזר רביצקי, מתגלים בקרב החברה הישראלית מתחים הולכים וגוברים בשאלות של דת ומדינה, קודש וחול, הלכה וחירות ועוד.^{[דרוש מקור]}

השסע בין דתיים לחילונים בציבור היהודי לא רק שהוא מפצל את קבוצת הרוב הדומיננטית בארץ אלא גם מהווה במידה רבה בסיס לגיוס פוליטי ולהתבדלות חברתית ותרבותית, טוענים גם דן הורוביץ ומשה ליסק.^{[דרוש מקור]}

סיבות אפשריות

ניתן למנות מספר סיבות למתח זה:

1. הסטטוס קוו התבסס בשעתו על ההנחה השגויה המשותפת – שהתקבלה משני צידי המתרס, כי המחנה היריב נידון להתמעט ואולי אף לעבור מן העולם, הנחה שהייתה טובה רק לדור אחד טוען שלמון. לעומת זאת, העימות הנוכחי בין הקבוצות מבטא את ההכרה החדשה כי הצד השני מיצג תופעה חיונית שצפוי לה המשך ואפילו גידול. דב שוורץ טוען כי הציונות הדתית הכחישה במשך שנים את עצם קיומה האותנטי של החילוניות בתודעתו של היהודי העכשווי וקבעה כי לאמיתו של דבר בליבו של יהודי מודרני קימת אמונה יחידה העתידה להיחשף. תמונת מראה של מצב זה ניתן לראות בתפיסות של מנהיגי האומה הראשונים. על פי רביצקי, אם בעבר קל היה לגלות סובלנות וסולידריות כלפי מי שנחשבו כבני דמותנו, לפחות בפוטנציה, הרי שכיום הדרישה היא לנהוג כך כלפי מי שמתכוון לשמור על זהותו וזרותו. לשם כך, נדרשות קבלה והשלמה ממין אחר, שלא נדרשו בימים עברו.
2. תהליכי הקצנה בשני המחנות שיצרו התרחקות מהמקורות היהודיים והמורשת היהודית בקרב האוכלוסייה החילונית והתרחקות מהתרבות המערבית בקרב האוכלוסייה הדתית. שתי דוגמאות לכך נותן רביצקי: האחת – ירידה במכירת מצות בפסח. ירידה שאחד האופים הסביר אותה בכך שבניגוד לדור ההורים, חילונים ודתיים כאחד שנהגו לאכול מצות בפסח, הצעירים החילונים שוב אינם אוכלים מצות ואילו הצעירים הדתיים אוכלים רק מצות שמורות. השנייה – הירידה במספרי הסטודנטים בחוגי מורשת ישראל. החילונים התרחקו והדתיים הלכו ללמוד בישיבות. חוה עציוני הלוי טוענת בספרה 'ארץ שסועה' כי הקיטוב נמדד לא רק לפי המידה שבה החלוקה חותכת אלא בעיקר על פי מידת הריחוק שבין הקצוות.
3. על פי רביצקי, קיים מתח פנימי המציין את ההוויה הישראלית, המתאפיין באי נכונות של חלק מהישראלים להוסיף ולחיות בתוך המתח הדתי-חילוני ושאיפה גלויה ו/או סמויה של רבים מהם להשיג הכרעה ברורה וחד ממדית בנושא של ישן מול חדש, קודש מול חול, פרטיקולרי לעומת אוניברסלי, נורמליות לעומת ייחוד (ולדוגמה עלייתה של מפלגת שינוי).
4. התבדלות אקולוגית, כלומר הנטייה למגורים בשכונות נפרדות בקרב הציבור הדתי-לאומי היא סממן וגורם בעת ובעונה אחת להתבדלות חברתית. בעיקר, בולט הדבר על פי הורוביץ וליסק בשיכונים העירוניים בהם בעבר גרו חילונים ודתיים יחד. ביטוי נוסף, דומה באופיו הוא היחידות הצבאיות המובדלות כדוגמת חיילי ישיבות ההסדר המאוישות על ידי חיילים דתיים בלבד.
5. השתלבות של יריבים היסטוריים קשים של הציונות המדינית בראשיתה: החרדים מחד והרפורמים מצד שני השתלבו במהלך הראלי על דמותה של מדינת ישראל וחוקיה בשאלת הזהות היהודית. על פי רביצקי, ישראל נהפכה לזירה רחבה ומכרעת למאבק על עתידם של היהודים והיהדות.
6. מתח בציר המשפטי המהווה ציר מרכזי ביחסי דת – חברה – מדינה. על פי לאון, שפת החוק יוצרת בעיה לדתות ובייחוד לדתות ההלכתיות המציעות אלטרנטיבה לשיטת המשפט הממלכתי, כמו האסלאם והיהדות. רביצקי טוען כי העימות שנראה לעין בשנים האחרונות בין סמכות בית המשפט לבין סמכותה ההלכתית של הרבנות הוא בבואה לשונות האידאולוגית בין חזונו של תיאודור הרצל שתחם את סמכות הרבנים לפנים בתי הכנסת בלבד לבין חזון הרב קוק שהושיב רבנים אלה על כס הסנהדרין בירושלים וראה אותם כשופטים ומחוקקים לקהל ישראל. (הרבנות הראשית שנוסדה על ידו ב 1921 נועדה להיות שלב מכין בחזון זה). הורוביץ וליסק טוענים כי אופיה של ההלכה היהודית כמערכת משפטית כוללנית גורם לכך שבישראל בעיית היחסים של דת ומדינה אינה רק בעיה קונסטיטוציונית אלא בראש ובראשונה בעיית הזיקה שבין דת ומדינה.
7. המתח בישראל, טוען לאון, הוא במידה מסוימת בבואה של המתח הכללי בעולם המערבי בין חילון ובין דת. הלגיטימציה הניתנת לטיעונים כנגד הדת, למשל כאלה הסותרים דוקטרינות דתיות. המהפכה המדעית העלתה על סדר היום לגיטימציה לעולמות ידע הנוגדים את הידע הדתי. במקביל, מתרחש כל העת תהליך של הצטמצמות קהילת המאמינים. הדת מוצאת עצמה בתחרות אל מול מוקדי זהות אלטרנטיביים ולעתים אפילו בבעיית לגיטימציה.
8. הציונות הדתית, ובעיקר דובריה ומנהיגיה שחיפשו בעבר דרכים של פישור וריכוך במתח שבין הלכה למדינה מתוך נסיון מוצהר לחיות ולפרות בשני העולמות הקימה מקרבה לאחרונה שורה של מנהיגים המחדדים את הדיכוטומיה ומבליטים אותה (אפי איתם הוא אחת הדוגמאות הבולטות אך לא היחידה).
9. החרפת הדיכוטומיה על ידי זהות מגזרית - רביצקי, ובעקבותיו עציוני הלוי טוענים כי לא עוד חילוני מול דתי אלא פעמים רבות – חילוני שמאלי אל מול ימני דתי. הכפלה של השסע המגבירה אותו.

המצב אינו פשוט ועם זאת לצד תהליכי ההקצנה ניתן לראות גם מספר תהליכים נגדיים. תהליכים שאם יחוזקו יוכלו, אולי, להוות התחלה של פתרונות.

סכנת הפילוג

על פי רביצקי, הסכנה של ערעור ופרוק הטמונה בתהליכים יוצרי המתח בין חילונים לדתיים הביאה בצידה גם יצירה של מוקדים חדשים של הזדהות. מוקדים המעניקים "בית" קיומי לקהילות שנדחו הצידה. מוקדים הטומנים בחובם זרעים אפשריים לצמיחתה של חברה רב-ממדית שתייצג באופן מהימן יותר את סבכיה של ההוויה היהודית בת ימינו. חברה שכזו, טוען שלמון, תחפש את היסודות האפשריים להתגברות על המחלוקת. את יחסי לאום-דת ניתן לראות לדעתו בשלוש קטגוריות עיקריות: 1. דת כמערכת סמלים או תרבות. 2 .דת כמערכת אמונות 3. דת כמערכת מצווה.
אם בקטגוריה האחרונה מתרחש עיקרו של הקיטוב והקטגוריה השנייה יוצרת בידול אך לא מחלוקת, הרי שבקטגוריה הראשונה קיימים יסודות אפשריים להתגברות על המחלוקת ולמציאת דפוסי הסכמה ושיתוף. כל העת נשאלים דפוסים מסורתיים מהדת לצורך כינונו של אורח חיים לאומי ללא תיקופם המודע בדת, ללא הכרה בתיקוף הטרנסצדנטי של הדת לרכיבים אלה. הדת היא שסיפקה ללאומיות את המקור לתביעות הטריטוריאליות, ואת הלשון העברית. לוח השנה האזרחי - לאומי מושפע באופן מוחלט כמעט מהלוח העברי (חגים ושבתות) וכו'.

ניסיונות לגישור

זהו העיקרון שהנחה את פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן כאשר חיברו, בחסות מרכז רבין ומכון הרטמן את אמנת גביזון-מדן, אמנה העוסקת בהצעות קונקרטיות לפתרון מחלוקות בנושאי דת ומדינה ושניתן לראות בה מודל להתדינות וכלי עבודה לגישור בין פערים. העיקרון המנחה המרכזי הוא הסכמה אידאולוגית על הצורך למצוא דרך מעשית משותפת והכרה באפשרות לחיות עם הצד שכנגד ולא רק על ידו. זאת, מתוך הסכמה כי דמותה ה"יהודית" (לא במובן הדתי) של מדינת ישראל היא עיקרון המוסכם על רוב הציבור בארץ.

אמנת גביזון מידן היא דוגמה להתגייסות הכוחות המתונים משני הצדדים לצורך הידברות ומציאת מכנה משותף. ניתן לראות תופעה זו בבירור דרך הפריזמה של ארגונים שהוקמו בשנים האחרונות מתוך ניסיון ליצור קשר חדש בדיאלוג החילוני-דתי. החיפוש אחר מכנה משותף מתבטא לעתים בלימוד המקורות היהודיים כשותפים שווים (אלול, דו-שיח, מרכז הרצוג, מכינת בית ישראל, תאיר, מעגל טוב ועוד). בקרב חוגי הציונות הדתית, החיים בצל תחושת העימות ההולך ומחריף בין חילונים ודתיים, ניתן לראות בצד תופעות של הקצנה תופעות הפוכות של אלה החשים בעוצמה רבה את הצורך ליצור אינטגרציה בין שני העולמות ופועלים לשם כך.

ובתווך, בין שני הקטבים קיימים שני ציבורים שיש לחזקם. האחד, מהווה שליש ממדינת ישראל - הציבור המסורתי המזרחי – שחיזוק תהליכי הסוציאליזציה והלגיטימציה לאורח חייו הנמצא בקונפליקט מתמיד יכול למתן תהליכי קיטוב. השני, שלא ידוע כמה הוא מונה (כי כל הסקרים נעשים על הסקלה של אמונה ומצוות) הוא הציבור החילוני "מורשתי". הציבור החילוני הרואה בתרבות היהודית ערך שיש לשמרו ולהנחילו כערך מאחד. הציבור החילוני הפועל באופן אקטיבי למען ערך זה ולמען שמירה על ייחודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

להוסיף פסקה: חילון כיום

דרושה פסקא חדשה המתארת את המצב כיום שהוא די הפוך ממה שמוצג בערך. כיום תופעת החזרה בתשובה (בארץ) היא גדולה על פי הסקרים מאשר ה"יציאה בשאלה".
יש לציין את נתוני הלמ"ס בנושא ואם מישהו מכיר נתונים בין לאומיים, נא להוסיף לינקים, שנחכים.
בברכה, Tshuva - שיחה 07:44, 24 בנובמבר 2013 (IST)

דעתו של דן בן דוד

לפי הנתונים המוצגים כאן[1] (שלכאורה מסתתמכים על מחקר סקר PEW[2] שנערך בסביבות 2014-2015) על תזוזה בין דורית בזרמים היהודיים, 90% מהחילונים (שהם 40%), 25% מהמסורתיים (23%), 5% מהדתיים (10%) ואחוז מהחרדים (8%) הופכים בבגרותם לחילונים. סכום כל המספרים מביא אותנו לאחר דור ל-42.33%, שזו עלייה זניחה לעומת 40%, וודאי שאינה מסבירה את היציבות היחסית של שיעור החילונים אל מול הפערים בשיעורי הילודה לפי אותו מקור. לפי הסקר החברתי של הלמ"ס (שהוא הסקר הכי רציני כי הוא גדול מאוד וכי חייבים על פי חוק להשתתף בו) משנת 2009, מספר החוזרים בשאלה גדול ממספר היוצאים בשאלה פי 1.3 בערך. דן בן דוד (שבמסגרת מוסד שורש מקדם את עמדתו בנושאי מדיניות ציבורית) הוא כלכלן ולניתוחים הדמוגרפיים שלו אין חשיבות, ובפרט שהערך עוסק בתופעה עולמית והיסטורית וממילא אין בו הרבה חשיבות לכל מה שקורה בישראל בזמן נתון. אוסיף שהכתבה מתעלמת לגמרי מההשפעה של הגירה. מאזן ההגירה של יהודים בשנת 2018 היה רק 12,616 יהודים לעומת 17,772 "אחרים",[3] שבסקרים המציגים הגדרות עצמיות, נוטים להציג עצמם כיהודים חילונים. בברכה, גנדלף - 05:55, 10/01/20

קצת אירוני שהמחקר עליו מדובר כאן עסק בלימודי ליבה, כי יש סיכוי שאילו היית לומד קצת יותר מתמטיקה היית שם לב שהאחוזים שהצגת לא מסתכמים ב-100, היית מבין שהחישוב שלך של עליה של 5% בחילונים לאחר דור אינו זניח כלל ומאשש את הטענה שיש תהליך של חילון בין דורי, ואולי אפילו היית יודע לחשב את הנתונים האמיתיים ולראות שלפיהם אחוז החילונים נשאר כמעט זהה לאחר דור (למעשה יש ירידה של עשירית האחוז, אבל זה באמת זניח) כלומר שהוא מצדיק את הטענה שמספר החילונים נשאר יציב.

אה כן, אולי גם היית יודע לחשב שגם 17,772 מהגרים לא יהודים יחסית ל-2,863,432 חילונים בישראל ב-2018 זו תוספת של 0.6%, כלומר באמת זניחה.

אז בוא נסכם רגע את הטענות שלך:

א. 40+23+10+8=100 ב. עליה של 5% היא זניחה ועליה של 0.6% היא משמעותית ג. נתון אחד משנת 2009 יותר עדכני ויותר רלוונטי ממחקר שסיכם בשנת 2019 מחקרים מהשנים 2015-2018.

בקיצור, רציתי לשאול: אתה רציני??? איתמראשפר - שיחה 10:07, 10 בינואר 2020 (IST)

ראשית, לא טענתי ש-40+23+10+8=100. אם היית מעיין בנתונים שבעמוד הראשון בדו"ח אליו קישרתי לנוחותך (מאחר שבתקציר טענת שהם מ-2019) היית מגלה שבישראל חיים גם 19% "לא יהודים" שאינם חרדים, דתיים, מסורתיים או חילונים, ואינם קשורים לדיון זה.

שנית, אם היית מבין בדמוגרפיה היית יודע שריבוי שנתי של 0.6% באוכלוסיה הוא משמעותי, ודאי לעומת מאזן הגירה חברתית של 42.33%/40%-1=5.825% (מאיפה הבאת 5%?!) תוך דור, שלפי 30 שנה לדור זה בערך 0.1889% לשנה בלבד.

שלישית, הנתונים הנ"ל הם מסקר אחד בלבד שנערך ב-2014-2015 כמו שכתבתי, ולמרות שהם עוסקים ברזולוציה של דור אחורה, בן דוד התעלם מממצאי הלמ"ס מ-2009 שהם הפוכים. אבל אם ממילא כל המטרה שלו היא רק לטעון שחובה לכפות על חרדים לימודי ליבה, אז אני מניח שזה טוב מספיק. בברכה, גנדלף - 11:19, 10/01/20

הטיעונים של גנדלף מנצחים בבירור. אבל כל הפרק מיותר בכלל. אשפר, עם טיעוניו המשונים הרגילים, שחזר את העריכה הזו, שהסירה מהערך פרק עם הכותרת היומרנית "דמוגרפיה", שעסק בהתפתחויות במדינה קטנה מאוד, בערך שמוקדש לתופעה גלובלית חשובה. אשר למשפט על צפ' אמריקה, אין שום דרך למדוד את מספר המאמינים לפני מאתיים שנה כך שהמשפט חסר המקור מיותר. יש להשיב את עריכתי, למחוק את הפרק (שכרגע נקרא "מגמות בחברה הישראלית") ולא לעסוק בזוטות בערך חשוב כ"כ. AddMore-III - שיחה 23:09, 11 בינואר 2020 (IST)

הנוהג בוויקיפדיה העברית הוא לייחס חשיבות דיספרופורציונלית לזווית הישראלית או היהודית גם בערכים שעוסקים בנושא גלובלי או זר. אבל תוכן הפסקה "מגמות בחברה הישראלית" נקודתי מדי ואני תומך בהסרתה. בברכה, גנדלף - 04:35, 12/01/20