ביקורת המקרא – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
בן נחום (שיחה | תרומות)
להבנתי קיימת הסכמה רחבה על הצדקה בקיום פיסקה זו בערך - כעת אפשר לנסות להגיע להסכמה מה ראוי להיכלל בה
תגית: הוספת תבנית לשינויים בערך
ביטול גרסה 27660874 של בן נחום (שיחה) יש התנגדות. הערך דל ואין מקום לשומר מקום במצב הזה
שורה 25: שורה 25:


פרופסור בנימין זומר (מרצה למקרא ב'[[בית המדרש לרבנים באמריקה]]' של [[התנועה הקונסרבטיבית]] - JTS) פרסם בשנת 2015 את הספר "התגלות וסמכות: סיני בתנ"ך ובמסורת", בו הוא מפתח המחקר הדיאכרוני ומראה כי הוא אינו סותר לרעיון ההתגלות ב[[מעמד הר סיני]] ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו כלפי כל היהודים.
פרופסור בנימין זומר (מרצה למקרא ב'[[בית המדרש לרבנים באמריקה]]' של [[התנועה הקונסרבטיבית]] - JTS) פרסם בשנת 2015 את הספר "התגלות וסמכות: סיני בתנ"ך ובמסורת", בו הוא מפתח המחקר הדיאכרוני ומראה כי הוא אינו סותר לרעיון ההתגלות ב[[מעמד הר סיני]] ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו כלפי כל היהודים.

==ביקורת אקדמאית על הגישה הרווחת ב"ביקורת המקרא"==
{{להשלים}}


==ראו גם==
==ראו גם==

גרסה מ־17:22, 1 באפריל 2020

יוהאן יעקב גריסבאך, אבי ביקורת נוסח הברית החדשה.
יוליוס ולהאוזן, מפתח השערת התעודות בביקורת המקרא ואחד החשובים שבמבקרי המקרא.

ביקורת המקרא היא תחום המחקר האקדמי של המקרא. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא מתעלמת ממעמדו הדתי של הטקסט ומבקשת לחקור אותו בכלים פילולוגיים ככל טקסט עתיק אחר. לפיכך השאלות המרכזיות שעולות בתחום זה הן: מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות נכתב טקסט מסוים, אילו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית שני המקורות.

בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת בתנ"ך העברי, בברית הישנה, באיגרות הברית החדשה ובבשורות. היא שימשה בשחזור ובעריכה-מחדש של נוסח הברית החדשה במאה ה-20, לאחר דחיית סמכות הטקסטוס רצפטוס, וממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר ישו ההיסטורי. ביקורת המקרא עוסקת גם בעברית מקראית, בארמית עתיקה וביוונית קוינה, השפות בהן חובר הטקסט, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסחים והשינויים שחלו בהם; תת־תחום זה נקרא ביקורת נוסח המקרא.

ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ולימודי דתות.

צמיחת תחום המחקר

ביקורת המקרא צמחה מהתפתחות הרציונליזם במהלך המאות ה-17 וה-18. ברוך שפינוזה הניח בספרו מאמר תאולוגי-מדיני, שהתפרסם בשנת 1670, את היסודות לביקורת המקרא המודרנית. הוא קרא לפתח שיטה מדעית לחקר המקרא כנהוג במדעי הטבע, באמצעות איסוף נתונים, השוואתם והסקת מסקנות: "הכרח הוא גם לשם הפירוש של המקרא לערוך היסטוריה אמיתית של המקרא, וממנה... להסיק במסקנות נכונות את כוונתם של מחברי המקרא." שפינוזה היה הראשון לכתוב כי "החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה", וספרי הנביאים הראשונים נכתבו "אחרי גלות בבל", כנראה בידי עזרא הסופר "שחיבר חיבור אחד מספר בראשית עד מלכים ב".[1]

במאה ה-19 ביקורת המקרא נחלקה לשני ענפים נפרדים: הביקורת הגבוהה, שעסקה בניסיון לזהות את המקורות הספרותיים מהם התפתח הטקסט המקראי, והביקורת הנמוכה, שעניינה בשיבושים ובשינויים שחלו לכאורה בטקסט המקראי במהלך העתקתו לאחר גיבושו הסופי. מונחים אלו לא נמצאים בשימוש בימינו. כיום מקובל להבחין בין שני תחומים:

  • הביקורת ההיסטורית או ביקורת דיאכרונית: מתייחסת לתולדותיו של הטקסט והתפתחותו לאורך הזמן. עוסקת בהיבטים שהידע ההיסטורי יכול לשפוך עליהם אור, כמו שאלות מתי נכתב הטקסט, מי עשוי להיות הכותב וכדומה.
  • הביקורת הספרותית או ביקורת סינכרונית: מתייחסת לפן הספרותי של הגרסה הסופית של הטקסט שנמצאת בידנו כיום. עוסקת בשאלות כמו עבור מי נכתב הטקסט, מה הייתה מטרת כותביו ואיזו התפתחות חלה בטקסט במשך השנים.

הביקורת ההיסטורית הייתה התחום הדומיננטי של ביקורת המקרא עד סוף המאה ה-20, אז מבקרי המקרא החלו לעסוק יותר בחקר משמעות הטקסט ומקורותיו. עיסוק זה פיתח שיטות שונות שהתבססו על תחום הביקורת הספרותית הקלאסית. ביקורת מתקופתנו עוסקת יותר בנקודות מבט חדשות הנשענות על ספרות וגישות שונות מתחום הסוציולוגיה מתוך מטרה להבין את הטקסט ואת העולם בו הוא נוצר.

התייחסות הממסד הדתי

הכנסייה הקתולית אסרה והוקיעה את המחקר הביקורתי ב-1893 באנציקליקה Providentissimus Deus ("האל המשגיח"). ב-1943 התהפכה הגישה עם פרסום Divino afflante Spiritu ("בהשראת רוח הקודש") שהתירה לראשונה ועודדה גישה אל פשט הכתוב בשפות המקור ובאמצעים מדעיים ולא דרך הוולגטה הלטינית והמסורת הפרשנית. ניצחון הליברלים בוועידת הוותיקן השנייה התבטא גם באשרור והעמקת היחס כלפי ביקורת המקרא: המסמך הדוגמטי בשאלת ההתגלות Dei Verbum ("דבר האל") נקט בגישה מהפכנית, אם כי בלשון זהירה, וקבע ש”מאחר שכל מה שנכתב הוא בחזקת השראה מרוח הקודש, חובה להכיר בכתבי הקודש כמורים באמונה וללא טעות את האמיתות שהאל רצה להעביר.” הצהרה זו תיקפה את קדושתם של הכתבים ללא תלות בזהות המחברים או בתאריך הכתיבה. במקביל, הודגש מאז הצורך במחויבות לסמכות המגיסטריום לפרש ולעיקרי האמונה.[2]

בקרב הפרוטסטנטים התפתחו שני מחנות. משמאל, הליברלים אימצו באופן גורף את הממצאים יחד עם פתיחותם הכללית. רוב התאולוגים הליברלים של המאה ה-19 היו גם מבקרים בלתי-מרוסנים. ההשלכות של קבלת הביקורת על מושג ההתגלות והאלוהים היו מרחיקות לכת, עד כדי כך שהואשמו ברידוד הנצרות לכדי אתוס מוסרי חילוני סתם; מאוחר יותר פנו רבים מיוצאי אסכולה זו אף לנטורליזם דתי ולניסיון לתקף את האמונה על בסיס החוויה האנושית, ללא ייחוס שום סמכות אמיתית לטקסט המקרא.[3] מימין, לעומת זאת, קמה התנועה הפונדמנטליסטית (אנ') שקבעה כעיקר אמונה שלא רק שהמקרא היה חף משגיאות ככלל או שסמכותו המוסרית הייתה על-זמנית, אלא שפשט הטקסט נכון עובדתית, בכל היבט, מילה במילה. גישה זו התרככה לקראת סוף המאה ה-20, אך התפישה המילולית הבלתי-מתפשרת עודנה רכיב חשוב של הראייה הפונדמנטליסטית.[4]

ביהדות, ממצאי הביקורת ואתגרי המודרניות בכלל הובילו חלק מההוגים היהודים, כמו אצל הנוצרים, לניסיונות לפשרם עם האמונה הקיימת או לסדרה מחדש בהתאמה אליהם. הזרם הרפורמי, שחיקה את הפרוטסטנטים הליברלים, אימץ מראשיתו את הביקורת בעזרת מושג התגלות שונה מהמסורתי. הקונסרבטיבים התנגדו לה בתחילה, ואף שהסכימו לבחינה של הספרות הרבנית דחו כל ניתוח של המקרא עצמו; שניאור זלמן שכטר תיאר את הביקורת הגבוהה כ"אנטישמיות גבוהה". בשנות ה-1920 החל עיסוק מהוסס בתחום, ועד שנות ה-70 הביקורת לא רק שהתקבלה אלא שהזרם אימץ תאולוגיות לא-מילוליות של המקרא כמעט באופן גורף. ביהדות האורתודוקסית, רווחה בדרך כלל התנגדות נחרצת לביקורת או התעלמות פשוטה. הרב דוד צבי הופמן כתב ב-1904 את "ראיות מכריעות נגד ולהויזן" בו שלל את תקפות הביקורת, וספרו התקבל בקרב החוגים השמרניים כשנצרכו להתייחס אליה. פירוש דעת מקרא, שנכתב על ידי חוקרי מקרא אורתודקסים החל בשנות ה-60 וכלה בראשית שנות האלפיים, ויועד לשימוש הציבור הרחב, נהג לדחות את טענות המבקרים באופן אגבי ובלי לאזכרן במפורש. מן העבר האחר יצר מרדכי ברויאר תאולוגיה חדשה, "שיטת הבחינות", כדי לקבל את ממצאי המבקרים. הרעיונות שלו ושל תלמידיו נותרו נחלת חוגים מעטים.

פרופסור בנימין זומר (מרצה למקרא ב'בית המדרש לרבנים באמריקה' של התנועה הקונסרבטיבית - JTS) פרסם בשנת 2015 את הספר "התגלות וסמכות: סיני בתנ"ך ובמסורת", בו הוא מפתח המחקר הדיאכרוני ומראה כי הוא אינו סותר לרעיון ההתגלות במעמד הר סיני ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו כלפי כל היהודים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פיליפ, טריה (ד"ר); קם, מתיה, ביקורת המקרא, באתר https://lexicon.cet.ac.il, ‏30.8.2019
  2. ^ Karim Schelkens, Catholic Theology of Revelation on the Eve of Vatican II, הוצאת בריל, 2010. עמ' 1–6.
  3. ^ למשל: הערך Liberal Protestantism בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 386.
  4. ^ למשל: Gary J. Dorrien, The Remaking of Evangelical Theology, Westminster John Knox Press, 1998. עמ' 42-44.
ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.