לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "קרב חדשה"

נוספו 67 בתים ,  לפני שנה
אין תקציר עריכה
(קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה)
|מפקד ראשון=[[ניקנור]]
|מפקד שני=[[יהודה המכבי]]
|כוח ראשון=כ-9כ־9,000 חיילים ויסודות מקומיים{{הערה|[[בצלאל בר כוכבא]], מלחמות החשמונאים, [[יד יצחק בן-צבי|יד יצחק בן־צבי]] ו[[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], 1980 עמ' 276 בעקבות [[יוסף בן מתתיהו]], קדמוניות היהודים, ספר י"ב, פרק ה'}}
|כוח שני=3,000 ע"פ מקבים א'{{הערה|2,000 על פי יוספוס. על פי המחקר המודרני נראה שמספר הלוחמים היהודיים היה גבוה יותר}}
|צד ראשון-אבידות=אלפי חיילים{{הערה|על פי ספר מקבים ב' מספר החללים היה 35 אלף. מספר שנראה על פי החוקרים מופרז לחלוטין}}
|תאריך=[[161 לפנה"ס]]
}}
'''קרב חדשה''' ("אדסה") ה[[קרב]] השביעי ב[[מרד החשמונאים]], התנהל ב-ב־[[161 לפנה"ס]] בין [[הממלכה הסלאוקית]] לצבא [[ממלכת החשמונאים|יהודה]] בפיקודו של [[יהודה המכבי]] מצפון ל[[ירושלים]], והסתיים בניצחון המכבים ובנפילת המצביא הסלווקי.
 
==רקע פוליטי==
[[ליסיאס (עוצר)|ליסיאס]], שליט הממלכה הסורית-סלאוקיתהסורית־סלאוקית בפועל ואפוטרופוס המלך הינוקא [[אנטיוכוס החמישי]], הצליח לדחוק את רגליו של פיליפוס (שותפו להנהגה בממלכה) ולהביסו. [[דמטריוס הראשון]], בנו של סלאוקוס הרביעי, ברח מ[[רומא]] והגיע ל[[טריפולי (לבנון)|טריפולי]], שם הכתיר את עצמו למלך, ובעזרת הצבא שגייס והתמיכה שזכה לה בתחומי הממלכה הסלאוקית, תפס והוציא להורג את אנטיוכוס החמישי ואת ליסיאס ([[162 לפנה"ס]]){{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''[[קדמוניות היהודים]]''': יבי"ב: 390-389, תרגם: [[אברהם שליט]], מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.}}.
 
דמטריוס, שנודע כמלך תקיף השואף לחולל סדר בממלכתו, נעתר לטענותיה של משלחת [[אלקימוס]], הכהן הגדול ה[[מתיוונים|מתיוון]], והמתיוונים, שטענה כי יהודה המכבי מטריד ומסכן את המתיוונים ואת תומכי המלך. כתגובה, מינה דמטריוס את [[ניקנור]] למושל יהודה ושיגר לאזור את המצביא [[בקכידס]], כשהמטרה הייתה לחזק את הנהגתו של אלקימוס בקרב היהודים. בואם של ניקנור ובקכידס ליהודה ועימם אלקימוס וכניסתם לירושלים חוללו מפנה דרמטי באירועים. בפעם הראשונה התפלג המחנה של מתתיהו לשתי קבוצות: הסופרים והחסידים תמכו באלקימוס, הן משום שהשתייך, בשונה ממנלאוס קודמו, לבית כהונה מקובל ורשמי, והן משום שהיהודים זכו לאוטונומיה גם דתית וגם מדינית והגיעו להישגים נאים, ועל כן סברו שאין טעם להמשיך ב[[מרד החשמונאים|מרד]]. לעומתם תמכו המכבים בכהונה ממשפחת צדוק בלבד ופקפקו בכוונותיהם של בקכידס, ניקנור ובעיקר אלקימוס. יהודה ואנשיו עזבו את ירושלים והתכוננו לבאות. אלקימוס, שבטח בסיוע הסלאוקי, החל לפגוע במתנגדיו, ובעיקר בתומכי יהודה המכבי. צעד זה גרם להתלקחות דמים בין שני המחנות. אלקימוס פנה לדמטריוס בבקשת עזרה וזה האחרון הורה לניקנור להתערב ולהפעיל נגד המורדים את צבאו.
 
ניקנור הגיע עם צבאו לירושלים, אך במקום ישר לצאת למלחמה, ניסה בתחילה להערים על יהודה המכבי וקבע איתו פגישה. יהודה ואחיו קיבלו את ההזמנה והגיעו לפגישה. ברגע האחרון זיהה יהודה המכבי את המארב וברח. ניקנור נערך לקרב עם צבאו של יהודה, שפרץ ב[[קרב כפר שלמא|כפר שלמה]]. בקרב זה נוצח [[הצבא הסלאוקי]], ונסוג ל[[מצודת החקרא]] שבירושלים{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''קדמוניות היהודים''': יבי"ב: 405-402, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.}}.
 
ניצחונו של יהודה הבהיר לניקנור כי המרחב שמצפון לירושלים נתון לשליטתו של יהודה וכי הוא נתון בסכנת מצור. ניקנור איים על הכהנים בהחרבת המקדש, אך יהודה לא סר למרותם. על פי [[בצלאל בר כוכבא]], ניקנור התכוון לקחת את בית המקדש כבן ערובה, האיום נועד למנוע מהחשמונאים מלהסתער על ירושלים ולנסות לכבוש אותה. והסכנה אכן מנעה מיהודה להטיל מצור על מצודת החקרא, והעדיף להמתין לו לרגע שיצא מהעיר.
 
==היערכות הכוחות==
במרץ 161 לפנה"ס נשלחה תגבורת מ[[אנטיוכיה]] לכוחות הסלאוקים בירושלים. ניקנור שחשש מהתקפה של יהודה על תגבורת זו שעלתה במעלה [[בית חורון (עיר מקראית)|בית חורון]] המפותל והתלול, יצא מירושלים וקידם את התגבורת ללוותה ולהנחותה לירושלים. יהודה נמנע מלתקוף את הצבא הסלאוקי במעלה בית חורון, אלא המתין להם כאשר הם חזרו לחדשה באזור [[גבעון]]. דבר זה העיד על ביטחונו ביכולותיו ובכוחו המספרי, ואולי מפני שהיה מצויד כראוי ולא חשש לתקוף את הסלאוקים בגזרה מישורית. תחת פיקודו היו ע"פ בעל מקבים א' 3,000 חיילים, ואף 2,000 חיילים לפי [[יוסף בן מתתיהו]]{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''קדמוניות היהודים''': יבי"ב: 408, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.}}.
 
על פי ספר מקבים א' יהודה התפלל יחד עם כוחותיו ויחד בקשו את עזרת האל, תוך כדי שימוש במודל מיתולוגי של נסי האל ב[[מקרא]], ובמקרה זה הוזכרה פרשת מצור [[סנחריב]] על ירושלים בתקופה האשורית, כש[[מלאך]] ה' הכה באשורים הצרים. איזכור אירוע זה נועד להפיח אומץ לב בקרב הלוחמים המקבים, כפי שהתחולל בקרבות קודמים כמו ב[[קרב אמאוס|אמאוס]], ועל כן פנה יהודה לאלוהיו ובקש ממנו כי כמו שנפגעו הכוחות האשוריים "כן תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום" (מקבים א' ז', 42). שני הצבאות נערכו זה מול זה בשלושה עשר בחודש [[אדר]]{{הערה|בעל מקבים ב' מתאר את היערכות הצבא הסלאוקי במלים אלו: "ובהיערך הצבא, והחיות (הפילים) הוצבו בצד הנכון, והפרשים נערכו באגפים ..." (טוט"ו, 20). המחקר המודרני, מטיל ספק בעצם נוכחות הפילים בהתמודדות הנדונה, כיוון שכוח הפילים הסלווקי הושמד ערב עלייתו של דמטריוס לשלטון על ידי גניוס אוקטביוס, ולכן נראה שהתיאור היה פרי הדמיון, ומציע כי "מדובר בתיאור סכמאטי של המערך ההלניסטי ההתקפי הקלאסי ולא במידע ממשי על מהלך הקרב" }}.
 
==מהלך הקרב ==
עם חזרתו של ניקנור לירושלים, התקיף אותו יהודה המכבי ליד חדשה מכיוון דרום, והפתיע אותו כיוון שניקנור ציפה להתקפה מצפון{{הערה|בעל מקבים ב' מנדב פרטים רבים יותר מאשר בעל מקבים א' בהתייחס למערכה הנדונה, וכך הוא מוסר: "ולוחמי ניקנור צעדו לקול חצוצרות ותרועת מלחמה, ואנשי יהודה לקול קריאות ותפילות אסרו את המלחמה עם האויבים, ונלחמים בידיהם ומתפללים אל האלוהים בלבותיהם" (טוט"ו, 27-25)}}. אבי יונה מעיר כי מדובר במעשה נועז, כי במקרה של כישלון, החשמונאים היו מנותקים מבסיסם ולחוצים בין צבא האויב ובסיסו שבירושלים. ניקנור, שפרץ בראש צבאו, נהרג בקרב{{הערה|על פי בצלאל בר כוכבא, יהודה ניסה כבר בתחילת הקרב לפגוע בניקנור וכך לגרום למנוסה חפוזה של הכוח הסלווקי}} . לאחר מותו של ניקנור נפל המורל בקרב הצבא הסלאוקי, והוא החל לסגת בבהלה תוך שהוא משליך את ציודו.
 
הכוחות הסלאוקים הנמלטים עשו דרכם לכיוון [[תל גזר|גזר]] שהיה מבצר סלאוקי, כשלושים ק"מ ממורד בית חורון. צבא יהודה שדלק אחריהם הסב להם אבדות קשות, "ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויכתרו אותם (את הסלאוקים הנסים) ויפנו אלה נוכח אלה ויפלו כולם בחרב ולא נשאר בהם עד אחד" (מקבים א' ז' 46). [[יוסף בן מתתיהו]] בעקבות ספר מקבים א' מתאר את השמדתו של כל צבא ניקנור, שכלל 9,000 לוחמים{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''קדמוניות היהודים''': יבי"ב: 412-409, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.}}, אך בר כוכבא מציין כי בקביעה זו של השמדה כוללת יש הפלגה מסוימת.
 
==תוצאות הקרב==
 
==זיהוי מקום הקרב==
באזור ההר שמצפון לירושלים מצויות שלוש חורבות בשם עדסה, הנמצאות במרחק של מספר קילומטרים אחת מהשנייה, בין שכונת פסגת זאב לגבעון.
איבל הציע לזהות את חדשה עם חורבה ביזנטית ליד הצטלבות כביש [[גבעון]]-־[[א-ראם|א־ראם]] עם כביש ירושלים-שכםירושלים־שכם ({{coord|31.845702|N|35.214801|E|type:landmark|display=inline}} בגובה 773 מטר), בסמוך לאזור תעשייה עטרות. וויבינג הגרמני הציע לזהות את חדשה עם החורבה שבדרך ל[[חיזמה]], מדרום-מערבמדרום־מערב ל[[פסגת זאב]] ומצפון-מזרחומצפון־מזרח ל[[תל אל פול]] ({{coord|31.825721|N|35.236802|E|type:landmark|display=inline}} בגובה: 736 מטר). ואילו בצלאל בר כוכבא סבור שיש לזהות את חדשה עם ח'חרבת עדסה בהצטלבות [[ביתוניא]]-־[[בידו]] עם הדרך מגבעון לכיוון א-ראםא־ראם, בסמוך מאוד לגבעון, ({{coord|31.849087|N|35.163495|E|type:landmark|display=inline}} בגובה: 759 מטר). כיוון שהוא סובר כי חורבה זו מתאימה להקשר הגאוגרפי ואומדן המרחק ב"[[קדמוניות היהודים]]"{{הערה|בצלאל בר כוכבא, '''מלחמות החשמונאים''', משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 277}}.
 
==מקורות==
הקרב נזכר בספר מקבים א', [[ספר מקבים ב']] ו"בקדמוניות היהודים" של יוספוס. התיאור בספר מקבים ב' ארוך, ועל פי בצלאל בר כוכבא, "תיאור הקרב מסורבל, תלוש מהרקע הגאוגרפי, ואינו מכיל מהלכים טקטיים". ספר מקבים ב' מספר אפילו על [[פיל מלחמה|פילי מלחמה]], בשעה שכבר לא היו לסלאוקים פילים. גם מספר החללים שמונה ספר מקבים ב' במחנה ניקנור מופרז ומגיע ל-35ל־35 אלף איש.
 
==לקריאה נוספת==
 
{{קרבות המכבים}}
 
[[קטגוריה:מרד החשמונאים|חדשה, קרב]]