החמישה

החמישה היה הכינוי שהצמיד המבקר ולדימיר סטאסוב, בשנת 1867, להתקבצות רופפת של מלחינים רוסים, שנאספה תחת מנהיגותו של מילי באלאקירב במטרה ליצור מוזיקה אמנותית בעל אופי רוסי בפירוש, בניגוד לזו שהיוותה חיקוי למוזיקה אירופאית קודמת או צמחה בקונסרבטוריונים, ששמו להם לדוגמה את הסגנון האירופאי. במובן ידוע, הייתה זו הסתעפות מתנועת הלאומיות הרומנטית ברוסיה, מקבילה למושבת אבראמצבו ולתנועת התחייה הרוסית, ששאפו להשיג מטרות דומות בעולם האמנויות היפות.

שמה הרוסי המקורי של קבוצה זו הוא "Могучая кучка", שפירושו המילולי "ערימה קטנה וחזקה".

התגבשות הקבוצה ראשיתה בשנת 1856, בפגישתם הראשונה של באלאקירב וסזאר קואי; מודסט מוסורגסקי הצטרף אליהם ב-1857, ניקולאי רימסקי-קורסקוב ב-1861, ואלכסנדר בורודין ב-1862. לפניהם, מיכאיל גלינקה ואלכסנדר דראגומיז'קי התקדמו כברת דרך ליצירת מוזיקה בעלת אופי רוסי מובהק, בכתיבת אופרות על נושאים רוסיים, אבל "החמישה" ייצגו את הנסיון המרוכז הראשון לפיתוח מוזיקה כזאת, עם סטאסוב כיועץ אמנותי ודראגומיז'קי כמדינאי בוגר, כביכול, לקבוצה. התפרקות "החמישה" כקבוצה החלה בשנות ה-70' של המאה ה-19, מצב שהיה בחלקו, ללא ספק, תוצאה מפרישתו הזמנית של באלאקירב מחיי המוזיקה בראשית אותו עשור. עובדה מעניינת היא, שכל חברי "החמישה" קבורים בבית הקברות "טיחווין" בסנקט פטרבורג.

חברי הקבוצה, פרט לקואי, לימדו ו/או השפיעו על רבים מן המלחינים הרוסים הגדולים בדור הבא, ביניהם אלכסנדר גלזונוב, מיכאיל איפוליטוב-איבנוב, סרגיי רחמנינוב, סרגיי פרוקופייב, איגור סטרווינסקי ודימיטרי שוסטקוביץ'. שמה של קבוצת השישה, התקבצות רופפת עוד יותר של מלחינים דוברי צרפתית, הוכרז במסגרת ביקורת של הנרי קולט בהשוואה לחמישה.