183,830
עריכות
(קידוד קישורים, הסרת קישורים עודפים, הלבשת קישורים עירומים) |
RimerMoshe (שיחה | תרומות) (מהאג'רון ==> מוהאג'רון) |
||
בעקבות הסכסוכים בין השבטים, שנשמרו גם בתוך הערים הללו, אסר עומר על הערבים לרכוש קרקעות מחוץ ל[[חצי האי ערב]] כדי לשמור על הנחלות הקיימות כרכוש הכלל. השכבה הצבאית ששכנה בערים המרכזיות הנזכרות לא שלטה בכוח הדת אלא בכוח מוצאם האתני. בן האזורים הכבושים שהתאסלם לא נכנס לאותו מעמד כמו המוסלמי ה"מקורי", אלא נקרא "מולא" (ברבים "[[מוואלי]]"). כמו בימי ה"[[קדם-אסלאם|ג'אהליה]]". לא היה די בקבלת האסלאם אלא היה צורך להצטרף כנספח לאחד משבטי ערב. מעמדם של המתאסלמים היה נמוך בהרבה מזה של המוסלמים ערבים, דבר שגרם בתקופות מאוחרות יותר למרידות רבות.{{מקור}} עד סוף השלטון [[בית אומיה|האומיי]] לא קיבלו המוואלי תפקידי פיקוד, שלטון ושיפוט, הם לא זכו בחלק מן השלל, לא יכלו לשרת בחיל הפרשים המכובד והערבים נזהרו מלהתחתן איתם.
עומר קבע היררכיה נוספת בין הערבים עצמם. הוא העתיק את מוסד ה"[[דיוואן]]" הפרסי - משרד האוצר שתפקידו הראשוני היה תשלום קצבה משלל הכובשים. הראשונים בין מקבלי הקצבאות היו בני משפחת הנביא, אחריהם ה"[[
בני האוכלוסייה המקומית אשר לא התאסלמו היו "אהל אלדִ'מה" - בני חסות. מעמד זה יועד במקור רק לבני הדתות ה[[מונותאיזם|מונותאיסטיות]], אך בלחץ המציאות ניתן מעמד זה גם לדתות אחרות. עומר היה מי שקבע את היחס אל בני החסות ב"תקנות עומר".
|