אמאוס ניקופוליס – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־10:37, 9 ביולי 2020

שרידי האפסיס המרכזי המשותף לשתי הכנסיות. ברקע נראה מבנה בית השלום המודרני

אמאוס ניקופוליס (יוונית Εμμαούς Νικὀπολις; לטינית Emmaus Nicopolis; ערבית: عِمواس‎) הייתה עיר מחוז רומית-ביזנטית בשפלה, ששכנה בשוליו המזרחיים של עמק איילון, בסמוך ממזרח למחלף לטרון. שמה המקורי של העיר היה "חמת", על שם מעיינות המרפא החמים שבה, ושם זה שובש בתקופה הרומית לשם היווני "אמאוס". בעיר התקיימה קהילה יהודית גדולה, והיא נזכרת רבות בכתבי חז"ל. העיר חרבה במהלך הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. העיר נודעה בשל המסורת הנוצרית המזהה אותה כאחד המקומות בהם התגלה ישו לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה, ובשל כך הוקמו בסביבתה לאורך השנים כנסיות, מנזרים וביצורים.

היסטוריה

לפני ייסוד העיר הרומית

אתר אמאוס נזכר לראשונה בספר מקבים א' בתיאור קרב אמאוס שהתחולל בשנת 165 לפנה"ס במסגרת מרד החשמונאים. במקום זה חנה צבא הממלכה הסלאוקית לפני הקרב, וכאשר ניקנור יצא בראשו לחפש אחר יהודה המכבי בהרים, תקף יהודה את מחנהו של ניקנור באמאוס, שרף אותו והניס את האויב. לאחר מכן הפכה אמאוס לעיר יהודית. אמאוס נזכרת אצל יוסף בן מתתיהו שציין כי במאה ה-1 לפנה"ס הייתה עיר קטנה, שתושביה נמכרו על ידי גאיוס קסיוס לונגינוס לעבדים, יחד עם תושבי גופנא ושתי ערים נוספות^[1]. שמה הקדום של העיר היה "חמת" (בעברית) או "חמתא" (בארמית), על שם מעיין מים חמים שנבע בה, והיוונים או השומרונים שיבשו את שמה וקראו לה אמאוס^[2]. בתקופה זו החלה העיר לשמש כבירת אחד ממחוזות יהודה. במהלך פולמוס וארוס שהתרחש לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הרס פובליוס קווינקטיליוס וארוס את העיר שהייתה מרכז לפעילות המרד בהנהגתו של אתרונגאיוס, והעלה אותה באש^[3]. אמאוס מתוארת כראש פלך (טופרכיה) במאה הראשונה לספירה.

בדור של חורבן בית שני, העיד התנא ר' חנינא בן אנטיגנוס על בני משפחות מאמאוס בשם "בית הפגרים" ו"בית צפריה", שליוו בכלי נגינה את שירת הלויים, אף שהן עצמן נמנו עם הלויים: "מכירן הייתי ולויים היו"^[4]. בימי המרד הגדול עלה אספסיאנוס על אמאוס, הציב במקום את מחנהו והשאיר בו את הלגיון החמישי מקדוניקה^[5]. לפי יוסף בן מתתיהו, לאחר דיכוי המרד הקים אספסיאנוס קולוניה באמאוס, יישב בה שמונה מאות חיילים משוחררים הנפטרים מעבודות הצבא, ושינה את שמה לניקופוליס, היינו "עיר הניצחון". עם-זאת לפי יוסף בן ממתיהו, הקולוניה קמה סמוך למוצא, מרחק שלושים סטדיה מירושלים^[6], ושמה השתמר בשמו של הכפר הערבי קאלוניה.

אמאוס ניקופוליס נודעה בבית המרחץ הגדול שהוקם בה, ואמת מים הוליכה אליו ממעיינות השוכנים כיום בתחומי פארק קנדה. שרידי בית המרחץ המזוהה עם זה נזכר במקורות היהודים, שוכנים צפונית-מערבית לאתר, מעבר לכביש 3^[7] עם זאת, יש המאתרים את אמאוס שבה בית מרחץ בסביבות טבריה^[8].

על פי המדרש, אחרי פטירת רבי יוחנן בן זכאי, תלמידו, התנא רבי אלעזר בן ערך, פרש מחבריו ביבנה והלך לגור באמאוס, ושם נשתכח עליו תלמודו: ”והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס - מקום מים יפים ונוה יפה, המתין להם שיבואו אצלו ולא באו”^[9].

אמאוס נזכרת במקורות חז"ל כעיר המסמנת את תחילת שפלת יהודה: ”מבית חורון ועד אמאוס הר, מאמאוס ועד לוד שפלה”^[10], וכן בהקשר לרבי עקיבא ובני דורו: ”אמר רבי עקיבה, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושוע באטליס של אמאוס שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל”^[11]. בימי מרד בר כוכבא חנה באמאוס גדוד רומי מפטרה.

העיר אמאוס ניקופוליס

בשנת 220 חודש היישוב בניקופוליס על ידי הקיסר אלאגבאלוס, ובמקום התגוררו נוצרים לצד יהודים, עובדי אלילים ושומרונים. על נוכחות האחרונים מעידות כתובות שנמצאו באתר, ואשר בהן מופיעים נוסחים שומרונים של פסוקים מהתורה^[12]. על הנוכחות השומרונית הרבה בעיר מעידים גם תיאורי-אגב בתלמוד ירושלמי, ואולי גם שינוי שמה של העיר מ"חמת" ל"אמאוס"^[13].

בעיר התגורר ההיסטוריון הרומי סקסטוס יוליוס אפריקנוס, שככל הנראה שימש כמושל היישוב. במאה ה-4 התפתחה נוכחות דומיננטית נוצרית בעיר. הבישוף הראשון של ניקופוליס, אשר נשא את השם פטרוס, השתתף בוועידת ניקאה בשנת 325; והבישוף שלאחריו, שכונה רופוס או פריסקיאנוס, השתתף בוועידת קונסטנטינופול הראשונה בשנת 381. בתקופה זו החלה ניקופוליס להיות מזוהה עם אמאוס שבה פגש ישו שניים מתלמידיו מייד לאחר שקם לתחייה. כך קבעו הן אוסביוס באונומסטיקון והן הירונימוס לאחריו. העיר החלה לשמש יעד לצליינות והוקמה בה כנסייה גדולה. החל במאה ה-5 יוחסו תכונות מרפא למעיין בקרבת ניקופוליס, שבו לכאורה רחץ ישו את רגליו. באותה עת פעל "השודד" קריאקוס בסביבות העיר. קריאקוס היה נוצרי, אך הוא עמד בראשה של כנופיה שכללה נוצרים, יהודים ושומרונים.

בתחילת המאה ה-6 ייסד סבאס מנזר בניקופוליס, והעיר הופיעה במפת מידבא ובמפת פויטינגר. המקום נכבש בידי הערבים בשנת 638, וככל הנראה היא נבחרה לבירת מחוז פלסטין, כפי שמציין מוקדסי שהיא שימשה "קצבה" (עיר בירה, או עיר ראשית) של המוסלמים בראשית הכיבוש^[14]. שנה לאחר מכן פרצה בעיר מגפת דבר שנודעה בשם מגפת הדבר באמאוס (בערבית: "טאעון עמואס", כלומר "מגפת עמאוס"), שהפילה חללים רבים בקרב תושביה ובקרב החיילים המוסלמים. בין היתר מצא מפקד הכוח המוסלמי, שייח' עוביד, את מותו במגפה, ובערבית נקרא האתר על-שמו. בעקבות המגפה ננטשה העיר לחלוטין, והמסורת הנוצרית אודות הפגישה באמאוס נדדה לאבו גוש ולאחר מכן לאל-קובייבה.

לאחר חורבן העיר

הצלבנים מצאו את אמאוס ניקופוליס הרוסה ונטושה. הם הקימו כנסייה קטנה על חורבותיה של הכנסייה הבינזטית החרבה. בתקופה הממלוכית קם במקום הכפר הערבי עמואס, אשר שימר את השם "אמאוס". הכנסייה הצלבנית ננטשה לכל המאוחר בשנת 1674, אך עדיין נצבה על תילה ושמשה למגורי חיות בית. בשנת 1878, ביום שני של פסחא, התגלה בפני מרים בוארדי, נזירה כרמליתית מבית לחם, חיזיון, ובו ראתה מקום פלוני עליו נאמר לה: "זה המקום בו ישוע ברך את הלחם, בביתם של תלמידי אמאוס"^[15]. לאחר שבועיים הזדמנה הנזירה לאמאוס ניקופוליס וזיהתה את המקום אותו ראתה בחיזיון. עקב כך שוב עלה זיהויה של אמאוס ניקופוליס עם האירוע המתואר בברית החדשה, ובשנת 1879 קנו הכרמליתיות את השטח מהכפר הערבי עמואס, ובאתר החלו חפירות (לפי מקור אחר השטח נקנה כבר ב-1875‏^[16]). בשנים 1931-1932 הקימו נזירי מסדר "אבות הלב הקדוש של בית-ארם" מנזר באתר, המוכר בשם בית השלום. במלחמת ששת הימים השתלט צה"ל על אמאוס ותושבי הכפר עמואס נטשו אותו. מאז 1993 מושכר "בית השלום" לקהילת בני האושר המפעילה בו מנזר, ודייריו מתחזקים גם את האתר הארכאולוגי.

המסורת הנוצרית

ערך מורחב – אמאוס

התגלות ישו לשני תלמידיו בדרך לאמאוס לאחר שקם לתחייה מתוארת בפירוט בבשורה על פי לוקס:

"וְהִנֵּה שְׁנַיִם מֵהֶם הָיוּ הֹלְכִים בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה אֶל־כְּפָר אֶחָד הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם כְּשִׁשִּׁים רִיס^[17] וּשְׁמוֹ עַמָּאוּס׃ וְהֵם נִדְבְּרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ עַל־כָּל־הַקֹּרוֹת הָאֵלֶּה׃ וַיְהִי הֵם מְדַבְּרִים וּמִתְוַכְּחִים יָחַד וְהִנֵּה יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ נִגַּשׁ וַיֵּלֶךְ אִתָּם׃ וְעֵינֵיהֶם אֲחוּזוֹת וְלֹא יַכִּירֻהוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשְׂאִים וְנֹתְנִים בָּהֶם יַחְדָּו בַּדָּרֶךְ וַיַּעַמְדוּ וּפְנֵיהֶם זֹעֲפִים׃ וַיַּעַן אֶחָד מֵהֶם וּשְׁמוֹ קְלֵיוֹפָס וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה לְבַדְּךָ גָּר בִּירוּשָׁלַיִם וְלֹא יָדַעְתָּ אֶת־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בְתוֹכָהּ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וּמָה הִיא וַיַּגִּידוּ אֵלָיו מַעֲשֵׂה יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי אֲשֶׁר הָיָה אִישׁ נָבִיא גִּבּוֹר בְּפֹעַל וּבְאֹמֶר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְלִפְנֵי כָּל־הָעָם׃ וְכֹהֲנֵינוּ הַגְּדוֹלִים וּזְקֵנֵינוּ הִסְגִּירֻהוּ לְמִשְׁפַּט־מָוֶת וַיִּצְלְבֻהוּ׃ וַאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ כִּי זֶה־הוּא הֶעָתִיד לִגְאֹל אֶת־יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה זֶה שְׁלשֶׁת יָמִים הַיּוֹם מֵאָז נַעֲשׂוֹּ אֵלֶּה׃ אֶלָּא שֶׁגַּם־נָשִׁים מִקִּרְבֵּנוּ הֶחֱרִידֻנוּ אֲשֶׁר־קִדְּמוּ בַבֹּקֶר לָבֹא אֶל־הַקָּבֶר׃ וְלֹא מָצְאוּ אֶת־גְּוִיָּתוֹ וַתָּבֹאנָה וַתַּגֵּדְנָה כִּי רָאוּ גַּם־מַרְאֵה מַלְאָכִים הָאֹמְרִים כִּי־הוּא חָי׃ וַיֵּלְכוּ אֲנָשִׁים מִשֶּׁלָּנוּ אֶל־הַקָּבֶר וַיִּמְצְאוּ כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ הַנָּשִׁים וְאוֹתוֹ לֹא רָאוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹי חַסְרֵי דַעַת וְכִבְדֵי לֵב מֵהַאֲמִין בְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבְּרוּ הַנְּבִיאִים: הֲלֹא עַל־הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִסְבֹּל אֶת־כָּל־זֹאת וּלְהִכָּנֵס בִּכְבוֹדוֹ׃ וַיָּחֶל מִמּשֶׁה וּמִכָּל־הַנְּבִיאִים וַיְבַאֵר לָהֶם אֶת־כָּל־הַכְּתוּבִים הַנֶּאֱמָרִים עָלָיו׃ וַיִּקְרְבוּ אֶל־הַכְּפָר אֲשֶׁר־הֵם הֹלְכִים שָׁמָּה וַיָּשֶׂם פָּנָיו וַיְהִי כְּהֹלֵךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ׃ וַיִּפְצְרוּ־בוֹ לֵאמֹר שְׁבָה אִתָּנוּ כִּי עֶת־עֶרֶב הִגִּיעַ וְנָטָה הַיּוֹם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לָשֶׁבֶת אִתָּם׃ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הֵסֵב עִמָּהֶם וַיִּקַּח אֶת־הַלָּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם׃ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵיהֶם וַיַּכִּירֻהוּ וְהוּא חָמַק עָבַר מֵעֵינֵיהֶם׃ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הֲלֹא בֹעֵר הָיָה לְבָבֵנוּ בְּקִרְבֵּנוּ בְּדַבְּרוֹ אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ וַיִּפְתַּר־לָנוּ אֵת הַכְּתוּבִים." (לוקס 24, 13-32)

המסורת הנוצרית מזהה את אחד התלמידים כ"קליאופס", בעלה של מרים, אחת מאלו שנכחו בצליבה (הבשורה על-פי יוחנן 29, 25), ואת התלמיד השני כ"שמעון" בנו של קליאופס ואחד משבעים התלמידים של ישו.

המחקר באתר

החפירות הראשונות נערכו באתר בשנת 1874 על ידי שארל קלרמון-גנו, ולאחר מכן בידי קפיטן גימו (Guillemot) בשנים 1883-1887. מחקר מעמיק יותר נערך במקום בין השנים 1924-1930 על ידי האחים הדומיניקנים מבית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, ואלה חשפו את שרידיהן של שתי כנסיות ביזנטיות עם רצפות פסיפס, כתובות ביוונית ואגן טבילה. יזהר הירשפלד חקר את האתר בשנת 1975 ומרדכי גיחון ב-1978. המחקר באתר נמשך מאז שנת 1994.

הממצאים

הממצא העיקרי באתר הוא כנסייה בתבנית בזיליקה, באורך של 46.4 מטרים וברוחב של 24.4 מטרים, אשר תוארכה על ידי חוקרי בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה לסוף התקופה הרומית (המאה ה-3 או ה-4). החוקרים תיארכו חלק מרצפות הפסיפס בכנסייה למבנה קדום משנת 200 לערך, ששימש כווילה רומית. מחקרים מאוחרים יותר הראו כי הכנסייה הוקמה בתקופה הביזנטית, במאה ה-5 או ה-6, וכי רצפתה תואמת בגילה את תקופת הבנייה. במקום נמצאה טבולה אנסטה ובה רשום ביוונית: "תחת פר..., הבישוף הקדוש ביותר, [עבודת] הפסיפס הושלמה". (החוקרים הציעו לשחזר את השם החסר כ"פראיילוס").

באחת משתי הקפלות שמדרום לכנסייה הראשית, נחשפה רצפת פסיפס ובה דוגמאות גאומטריות ומדליונים שחמישה מהם השתמרו. בשניים מהם מתואר מאבק בין חיות טרף לחיות מבויתות, בשניים אחרים נראים עופות, ובמדליון החמישי נראה חלק מכתובת לאמור: "...האחים היקרים לפאגיוס ותומאס". סביר כי חלקה החסר של הכתובת כלל הקדמת ברכה או תודה לשני התורמים. הפסיפס הועבר בשלמותו והוא שמור במוזיאון הקטן בבית השלום. עוד התגלו באתר אגן טבילה בצורת צלב ופיסת שיש שעליה הכיתוב ביוונית: "+ בשם האב, הבן ורוח הקודש, יפה היא עירם של הנוצרים". הכתובת המקורית שמורה בכנסיית סנטה אנה בירושלים ובאתר מוצג העתק.

קירות הכנסייה מהתקופה הצלבנית עדיין ניצבים על תילם מעל השרידים הביזנטיים, והאפסיס המרכזי בכותל המזרחי משותף לשתי הכנסיות. עם זאת, הכנסייה הצלבנית קטנה מקודמתה - אורכה הוא 32 מטרים ורוחבה 14 מטרים בלבד, והיא מקיפה חלקים משני האפסיסים הצדדיים.

בפארק קנדה הגובל באתר ממזרח נחשפו שרידי הביצורים החשמונאים של אמאוס, ובית מרחץ רומי מהמאה ה-3. עוד התגלו מערות קבורה יהודיות מהמאה ה-1, מתקני שאיבה רומים-ביזנטים, גתות וקברים נוספים. ממצאים נוספים כוללים מטבעות, מנורות שמן, כלים ותכשיטים.

שרידים רומיים בחלקו המערבי של האתר
אגן טבילה באתר
קטע מהפסיפס שנתגלה בקפלה הדרומית ובו נראים עופות וחיות טרף נלחמות בחיות בית (שמור במוזיאון בבית השלום)
שחזור של לוח השיש ועליו הכתובת "+ בשם האב, הבן ורוח הקודש, יפה היא עירם של הנוצרים"

ראו גם

לקריאה נוספת

אל גן נעול, סיורים במנזרי הארץ, נירית שלו-כליפא, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2005, עמ' 132

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אמאוס ניקופוליס בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים, יוסף בן-מתתיהו, 1, 222.
^ ש' קליין (עורך), ספר היישוב, א, ירושלם תרצ"ט, עמוד 47; זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת הארץ, כרך ב', עמוד 433
^ מלחמות, 2, 71.
^ תוספתא ערכין, פרק א' הלכה ט"ו.
^ מלחמות, 4, 445.
^ מלחמות, 7, 217.
^ פארק קנדה
^ קדמוניות היהודים, ספר יח, פרק כב סימן ג, ראו החלוץ ב, עמוד 129
^ קהלת רבה ז', ז', וילקוט שמעוני תתקע"ג.
^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה ב'.
^ משנה, מסכת כריתות, פרק ג', משנה ז'.
^ F. Hiittenmeister — G. Reeg, Die antiken Synagogen in Israel. I, Wiesbaden 1977, pp. 603.
^ יהושע שוורץ, אזור יהודה והחוף הדרומי, בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א', עמוד 188.
^ נ ' לוז, "עמואס של המגפה - דיון גאוגרפי-היסטורי במיקומה ובמצבה של עמואס בתקופה הערבית הקדומה", עבודה סמינריונית, החוג לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993
^ שלט הדרכה באתר.
^ The Monuments
^ נוסח אחר 160 ריס.

[1] תולדות מלחמת היהודים ברומאים, יוסף בן-מתתיהו, 1, 222.

[2] ש' קליין (עורך), ספר היישוב, א, ירושלם תרצ"ט, עמוד 47; זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת הארץ, כרך ב', עמוד 433

[3] מלחמות, 2, 71.

[4] תוספתא ערכין, פרק א' הלכה ט"ו.

[5] מלחמות, 4, 445.

[6] מלחמות, 7, 217.

[7] פארק קנדה

[8] קדמוניות היהודים, ספר יח, פרק כב סימן ג, ראו החלוץ ב, עמוד 129

[9] קהלת רבה ז', ז', וילקוט שמעוני תתקע"ג.

[10] תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה ב'.

[11] משנה, מסכת כריתות, פרק ג', משנה ז'.

[12] F. Hiittenmeister — G. Reeg, Die antiken Synagogen in Israel. I, Wiesbaden 1977, pp. 603.

[13] יהושע שוורץ, אזור יהודה והחוף הדרומי, בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א', עמוד 188.

[14] נ ' לוז, "עמואס של המגפה - דיון גאוגרפי-היסטורי במיקומה ובמצבה של עמואס בתקופה הערבית הקדומה", עבודה סמינריונית, החוג לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993

[15] שלט הדרכה באתר.

[16] The Monuments

[17] נוסח אחר 160 ריס.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

@@ שורה 37: / שורה 37: @@
 ==המחקר באתר==
-החפירות הראשונות נערכו באתר בשנת [[1874]] על ידי [[שארל קלרמון-גנו]], ולאחר מכן בידי קפיטן גימו (Guillemot) בשנים [[1883]]-[[1887]]. מחקר מעמיק יותר נערך במקום בין השנים [[1924]]-[[1930]] על ידי האחים ה[[דומיניקנים]] מ[[בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה]], ואלה חשפו את שרידיהן של שתי כנסיות ביזנטיות עם רצפות [[פסיפס]], כתובות ב[[יוונית]] ו[[טבילה (נצרות)|אגן טבילה]]. [[יזהר הירשפלד]] חקר את האתר בשנת [[1975]] ו[[מרדכי גיחון]] ב-[[1978]]. המחקר באתר נמשך מאז שנת [[1994]].
+החפירות הראשונות נערכו באתר בשנת [[1874]] על ידי [[שארל קלרמון-גנו]], ולאחר מכן בידי קפיטן גימו (Guillemot) בשנים [[1883]]-[[1887]]. מחקר מעמיק יותר נערך במקום בין השנים [[1924]]-[[1930]] על ידי האחים ה[[דומיניקנים]] מ[[בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה]], ואלה חשפו את שרידיהן של שתי כנסיות ביזנטיות עם רצפות [[פסיפס]], כתובות ב[[יוונית]] ו[[טבילה לנצרות|אגן טבילה]]. [[יזהר הירשפלד]] חקר את האתר בשנת [[1975]] ו[[מרדכי גיחון]] ב-[[1978]]. המחקר באתר נמשך מאז שנת [[1994]].
 ==הממצאים==