עונג – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Ronam20 (שיחה | תרומות)
מ לא לקשר לדף פירושונים
←‏עונג ביהדות: הדבר שכתב מישהו לפניי, אשר אין הגבלה ביהדות על עונג בכללותו, אינו נכון כמעט לחלוטין. ציינתי את הגישות השונות ביהדות בעריכתי זו
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 25: שורה 25:


== עונג ביהדות ==
== עונג ביהדות ==
ה[[יהדות]], בניגוד לדתות אחרות, אינה רואה פגם מהותי בעונג כשלעצמו. עם זאת, קיימות מצוות האוסרות על האדם תענוגות, כגון ציוויי ה[[כשרות]], וכן הגבלות בתחום [[יחסי מין|יחסי המין]]. אך מצוות אלה מהוות הגבלות נקודתיות ולא מצביעות על מגמת התנזרות מתענוגות.
ה[[יהדות]], בניגוד לדתות אחרות, אינה רואה פגם מהותי בעונג כשלעצמו. עם זאת, קיימות מצוות האוסרות על האדם תענוגות, כגון ציוויי ה[[כשרות]], וכן הגבלות בתחום [[יחסי מין|יחסי המין]], ובכלל - לדעת הרמב"ן{{מקור}} אשר קיימת מצוות "קדושים תהיו" המצווה על פרישה מתענוגות מכל סוג שהוא. לדעה אשר "קדושים תהיו" אינה מצווה על פרישה מעונג, המצוות האחרות המגבילות לכאורה עונג, מהוות הגבלות נקודתיות ולא מצביעות על מגמת התנזרות מתענוגות.


בניגוד לדתות אחרות כמו ה[[נצרות]] וה[[בודהיזם]] המעודדות נזיריות, מצווה היהדות על "קידוש החומר", כלומר, שימוש בתשוקה לעונג כאמצעי להשגת מטרות נעלות יותר. השקפה זו מתבטאת, בין השאר, במושג "[[סעודת מצווה]]", בקידוש היין ועוד. מגמה זו בולטת במיוחד בכתבי [[תנועת החסידות]]. לאור קבלת ה[[אר"י]] הרואה בעולם החומרי חלק ממקור אלוהי, מייחסים החסידים תפקיד חיובי לאלמנטים חומריים בחיים שהאדם השרוי בהם צריך "להעלותם לשורשם העליון בקדושה".
בניגוד לדתות אחרות כמו ה[[נצרות]] וה[[בודהיזם]] המעודדות נזיריות, מצווה היהדות על "קידוש החומר", כלומר, שימוש בתשוקה לעונג כאמצעי להשגת מטרות נעלות יותר (אך רק לשם מטרה נעלית ובאם ישנה מטרה נעלית כזו בלבד, "[[קדש עצמך במותר לך]]". השקפה זו מתבטאת, בין השאר, במושג "[[סעודת מצווה]]", בקידוש היין ועוד. מגמה זו בולטת במיוחד בכתבי [[תנועת החסידות]]. לאור קבלת ה[[אר"י]] הרואה בעולם החומרי חלק ממקור אלוהי, מייחסים החסידים תפקיד חיובי לאלמנטים חומריים בחיים שהאדם השרוי בהם צריך "להעלותם לשורשם העליון בקדושה".


מאידך, קיימת גישה המנגדת לעונג בספרי מוסר השונים ובמספר חסידויות מסוימות, אשר רואות בעונג דבר שצריך תמיד לפרוש ממנו, גם בעת שמתעסקים עם דבר מצווה שבדרך כלל קשור בעונג כסעודת מצווה (כמו ב[[שבת]] ו[[יום טוב]]) ו[[יחסי מין|יחסי אישות]] לשם קיום [[פרו ורבו|מצוות פרייה ורביה]]. בולטת בכך (מן החסידויות) [[חסידות חב"ד]], אשר כבר מראשיתה ([[שניאור זלמן מלאדי|האדמו"ר הזקן]]) מודגש בה הפרישות מעונג, למשל באמרה הידועה של האדמ"ר הראשון של חב"ד אשר "מצוות הקשורות באכילה אין להדר בהם"{{מקור|מספר שמועות וסיפורים של רפאל נחמן כהן (אינו באמתחתי כעת)}}. אין זה רק בעונג מאכילה, אלא בכל עונג, כפי שמדגיש ריבוי פעמים האדמו"ר האחרון של חב"ד (בעיקר בסדרת הספרים "[[ליקוטי שיחות]]"). אפשר לראות גישות של פרישות (לא רק בימות החול אלא גם בשבת אשר "מצווה לענגה"{{מקור}}) בחסידויות נוספות. מקור הדברים קדום אף יותר (של"ה{{מקור|ראיתי באחד מספריו (מופנה מספרי חסידות חב"ד) ונשכח ממני שם הספר, כנראה בספרו שני לוחות הברית אך יש למצוא היכן. (כנראה בחלק המדובר על שבת, כמו במופעים של השבת במקרא ועוד)}} והבעש"ט{{הערה|ספר השיחות תש"ב עמוד 7}}).
עם זאת, ביהדות אין ציווי להשתמש בעונג אך ורק למטרות נעלות וקיימת לגיטימציה רבה לשימוש בו גם למטרות אישיות; לדוגמה, קיום יחסי מין בין איש ואשתו, נחשב למעשה קדוש.


==ראו גם==
==ראו גם==

גרסה מ־22:06, 29 באוגוסט 2020

תחושה של עונג
עונג הוא מכלול של תחושות שמטבע האדם הוא נצרך להם, ושואף להשיגן.

עונג או הנאה או כיף גדול הוא מכלול של תחושות שמטבע האדם הוא נצרך להם, ושואף להשיגן.

התחושות נחלקות לכמה קטגוריות:

  • התענוגות נחשבים לתחושות בעלות פרשנות חיובית בהווה שהאדם נהנה מהם בזמן שהוא מבצע אותם. התענוג הוא זמני וקיים רק בזמן הביצוע ולמשך זמן מוגבל במהלך אכילה, שתייה, שינה, רחצה, וקיום יחסי מין. רדיפה רבה אחרי העונג ("חיי תענוגות") נחשבת לתאווה.
  • סיפוק נחשב להנאה מהעבר, האדם נהנה מדבר שהוא יצר והסיפוק יוצר תחושה של משמעות. הנאת הסיפוק היא הנאה זמנית הקיימת כל עוד רישומיה של הפעולה המספקת עדיין טבועים באדם.
  • אושר נחשב להנאה המשכית, האדם נהנה ממי שהוא ומקצב התקדמותו ההמשכית. הנאת האושר קיימת כל עוד קצב התקדמותו הכללית של האדם נמשכת. הגדרה נוספת לאושר היא: תחושה שמקורה בפרשנות חיובית של אדם על חייו.

פעילויות מהנות

פעילויות מהנות יכולות לעורר את תחושת העונג. למשל, משחק עם קבוצת השווים.
תחושת העונג שעולה מתוך ההנאה שבעשייה

פעילות מהנה היא פעילות אשר כדאית בזכות עצמה[1].

כדי שפעילות מסוימת תהיה מהנה עליה לעמוד במספר תנאים. לראשונה, צריכה להיות התאמה בין אתגרים ומיומנויות כדי למנוע שעמום הנובע מאתגר קל מדי או תסכול מאתגר קשה אשר עלול להוביל לחרדה. לפעילות מהנה צריכות להיות גם מטרות ברורות אשר יקנו לה משמעות, גם כאשר היא אינה מתבצעת כדי להשיג אותן אלא לשם עצמה בלבד. אל המטרות צריך להתווסף משוב מידי אשר יאפשר להעריך מהן התגובות שמתאימות להשגת היעדים של הפעילות ומאילו כדאי להימנע. בנוסף, הפעילות המהנה צריכה לעורר התמקדות וריכוז מעמיקים שמונעים דאגות ומחשבות פולשניות[1].

על פי רוב פעילויות מהנות מאפיינות את שעות הפנאי. עם זאת, הן יכולות גם לעודד למידה כאשר הן מתבצעות לצורך מטרות חינוכיות. מסיבה זו המשחק הוא כלי נפוץ בהוראה מתקנת.

פיזיולוגיה של העונג

ערך מורחב – מערכת החיזוק

המבנים והמסלולים במוח שמעורבים ביצירת תחושה של עונג מרכיבים את מערכת החיזוק של המוח. כאשר מופיע גירוי חיובי, מופעלים תאי עצב שמפרישים דופמין לתוך מבנה שנקרא גרעין האקומבנס. הפעלתה של המערכת מסייעת לתהליכים של למידה דרך התניה אופרנטית, ומגדילה את הסבירות לחזרה על ההתנהגות שהובילה לתחושת העונג והתגמול. מערכת זו מופעלת על ידי מחזקים טבעיים, כמו מזון ויחסי מין, וגם על ידי גורמים עקיפים שמקדמים את המטרות של בעל החיים, למשל יחסים חברתיים. כמו כן, פעולתה של מערכת החיזוק היא גורם חשוב בתהליכים של התמכרות לסמים.

עונג ביהדות

היהדות, בניגוד לדתות אחרות, אינה רואה פגם מהותי בעונג כשלעצמו. עם זאת, קיימות מצוות האוסרות על האדם תענוגות, כגון ציוויי הכשרות, וכן הגבלות בתחום יחסי המין, ובכלל - לדעת הרמב"ן[דרוש מקור] אשר קיימת מצוות "קדושים תהיו" המצווה על פרישה מתענוגות מכל סוג שהוא. לדעה אשר "קדושים תהיו" אינה מצווה על פרישה מעונג, המצוות האחרות המגבילות לכאורה עונג, מהוות הגבלות נקודתיות ולא מצביעות על מגמת התנזרות מתענוגות.

בניגוד לדתות אחרות כמו הנצרות והבודהיזם המעודדות נזיריות, מצווה היהדות על "קידוש החומר", כלומר, שימוש בתשוקה לעונג כאמצעי להשגת מטרות נעלות יותר (אך רק לשם מטרה נעלית ובאם ישנה מטרה נעלית כזו בלבד, "קדש עצמך במותר לך". השקפה זו מתבטאת, בין השאר, במושג "סעודת מצווה", בקידוש היין ועוד. מגמה זו בולטת במיוחד בכתבי תנועת החסידות. לאור קבלת האר"י הרואה בעולם החומרי חלק ממקור אלוהי, מייחסים החסידים תפקיד חיובי לאלמנטים חומריים בחיים שהאדם השרוי בהם צריך "להעלותם לשורשם העליון בקדושה".

מאידך, קיימת גישה המנגדת לעונג בספרי מוסר השונים ובמספר חסידויות מסוימות, אשר רואות בעונג דבר שצריך תמיד לפרוש ממנו, גם בעת שמתעסקים עם דבר מצווה שבדרך כלל קשור בעונג כסעודת מצווה (כמו בשבת ויום טוב) ויחסי אישות לשם קיום מצוות פרייה ורביה. בולטת בכך (מן החסידויות) חסידות חב"ד, אשר כבר מראשיתה (האדמו"ר הזקן) מודגש בה הפרישות מעונג, למשל באמרה הידועה של האדמ"ר הראשון של חב"ד אשר "מצוות הקשורות באכילה אין להדר בהם"[דרוש מקור: מספר שמועות וסיפורים של רפאל נחמן כהן (אינו באמתחתי כעת)]. אין זה רק בעונג מאכילה, אלא בכל עונג, כפי שמדגיש ריבוי פעמים האדמו"ר האחרון של חב"ד (בעיקר בסדרת הספרים "ליקוטי שיחות"). אפשר לראות גישות של פרישות (לא רק בימות החול אלא גם בשבת אשר "מצווה לענגה"[דרוש מקור]) בחסידויות נוספות. מקור הדברים קדום אף יותר (של"ה[דרוש מקור: ראיתי באחד מספריו (מופנה מספרי חסידות חב"ד) ונשכח ממני שם הספר, כנראה בספרו שני לוחות הברית אך יש למצוא היכן. (כנראה בחלק המדובר על שבת, כמו במופעים של השבת במקרא ועוד)] והבעש"ט[2]).

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 אשר משיח, קורין ספקטור ואורלי רונן (2004). לחנך לפנאי. רעננה: מכון מופ"ת.
  2. ^ ספר השיחות תש"ב עמוד 7