לדלג לתוכן

סירופ מייפל – הבדלי גרסאות

מ
דיווח על טעויות
מ (העתקת תיאור תמונה משדה התמונה לשדה הכיתוב בתבניות במידה ואין כיתוב (תג))
מ (דיווח על טעויות)
{{פירוש נוסף|נוכחי=תרכיז נוזלי מתוק המופק משיפתמעצת עץ האדר|אחר=מחלה נוירולוגית תורשתית|ראו=[[מחלת סירופ מייפל]]}}
{{מאכל
| תמונה = [[קובץ:Maple syrup.jpg|מרכז|200px|בקבוק סירופ מייפל אשר מיוצר ב[[קוויבק]]]]
|כיתוב=בקבוק סירופ מייפל אשר מיוצר ב[[קוויבק]]}}
'''סירופ מייפל''' הוא [[סירופ]] ממתיק המיוצר באופן מסורתי מ[[לשד]] ה[[שיפהעצה]] של עץ ה[[אדר (עץ)|אדרהסוכר]] (באנגלית קרוימכונה העץ מייפל). מקובל להשתמש בו כתוספת ל[[חביתית|חביתיות]], [[ופל]]ים או [[פרנץ' טוסט]]. לעיתים משמש ב[[אפייה]], בייצור [[ממתק]]ים וכתוספת ל[[קינוח]]ים.
 
== ייצור ==
 
סירופ המייפל מיוצר באופן מסורתי ואותנטי ב[[אמריקה הצפונית|צפון אמריקה]]. אף שנהוג לייחסו בעיקר ל[[הפרובינציות והטריטוריות של קנדה|פרובינציית]] [[קוויבק]] ב[[קנדה]] ול[[מדינות ארצות הברית|מדינת]] [[ורמונט]] ב[[ארצות הברית]] ניתן, למעשה, לייצרו בכל מקום שבו מתאפשרת צמיחת עצי מייפלאדר הסוכר. קנדה אחראית ליותר מ-80% מן הייצור העולמי של סירופ מייפל, כלומר - 7 מיליון גלונים בשנה (נתוני [[2005]]). רוב הייצור, כ-75% מהייצור העולמי, מתבצע בקוויבק. כמויות קטנות יותר מיוצרות אף בפרובינציות [[אונטריו]], [[נובה סקוטיה]], [[ניו ברנזוויק]] ו[[אי הנסיך אדוארד]]. בארצות הברית מתבצע עיקר הייצור במדינת ורמונט (בהיקף של 410,000 גלונים לשנה). כמויות קטנות יותר מיוצרות ב[[מיין]], [[ניו יורק (מדינה)|ניו יורק]], [[פנסילבניה]] וכמה מדינות נוספות ב[[ניו אינגלנד]] ו[[המערב התיכון]].
 
[[קובץ:Sap plastic tubing.jpg|ימין|ממוזער|200px|איסוף הנוזל באמצעות מערכת צינורות]]
העצים שבלשד שלהם נעשה שימוש בתהליך הייצור הם לרובבעיקר [[אדר הסוכר]] (''Acer saccharum'') ווגם [[אדר שחור]] (''Acer nigrum'') [[אדר אדום]] (''Acer rubrum''), בשל תכולת ה[[סוכר]] הגבוהה שלהם. באופן מסורתי את סירופ המייפל רודים על ידי ביצוע חתך בעץ מייפל וניקוז הנוזל לדלי. כיום מקובל לבצע את האיסוף באמצעות צינורות פלסטיק, הגם שיש המשתמשים עדיין בשיטות המסורתיות. לא מתבצע חתך בעץ שגילו פחות מ-40 שנה וקוטרו קטן מ-25 סנטימטרים. עומקו של החתך הוא בערך 25–38 מילימטרים.
 
ייצור המייפל מתרכז בחודשים [[פברואר]], [[מרץ]], ו[[אפריל]], בהתאם לתנאי [[מזג אוויר|מזג האוויר]]. לילות מקפיאים וימים חמימים נחוצים לעידוד זרימת נוזל השיפההעצה. מעבר מטמפרטורה גבוהה מנקודת הקפאון לטמפרטורה נמוכה מנקודה זו גורם לספיגת [[מים]] מן האדמה, ומעבר טמפרטורה הפוך גורם להתפתחות לחץ פנימי, אשר בסיוע [[כבידה|כוח המשיכה]] מוביל לזרימת הנוזל דרך החתכים בגזע העץ ובענפיו. צינורות המוחדרים לעץ משמשים לאיסוף הנוזל והובלתו לדליים או למערכת צינורות חיצונית. שימוש במערכת צינורות מודרנית תוך יצירה מלאכותית של [[ריק]] מגביר את התפוקה. בכל שנה נקדח חור בנקודה אחרת על מנת לאפשר החלמה של גזע העץ.
 
בשיטה המסורתית הועבר הנוזל שנאסף בדלי למקום עיבודו, הקרוי "בית סוכר" (או "[[בקתת סוכר]]"). כיום ההעברה ל"בית הסוכר" מתבצעת באמצעות צינורות. בבית הסוכר מוזרם הלשד באיטיות למשטח אידוי שבו הוא מורתח עד הפיכתו לסירופ. התהליך איטי בשל כמות המים שיש לאדות לשם יצירת הסירופ. לצורך ייצור ליטר אחד של סירופ דרושים 40 ליטרים של לשד (במילים אחרות, יש לאדות 39 ליטרים של מים). עץ מייפל בוגר מניב כ-40 ליטרים של לשד בעונה.