לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "ביקורת המקרא"

נוספו 8 בתים ,  לפני חודשיים
←‏התייחסות הממסד הדתי: הצעת ניסוח, ר' דף שיחה
(←‏התייחסות הממסד הדתי: הצעת ניסוח, ר' דף שיחה)
[[הכנסייה הקתולית]] אסרה והוקיעה את המחקר הביקורתי ב-1893 באנציקליקה Providentissimus Deus ("האל המשגיח"). ב-1943 התהפכה הגישה עם פרסום Divino afflante Spiritu ("בהשראת רוח הקודש") שהתירה לראשונה ועודדה גישה אל פשט הכתוב בשפות המקור ובאמצעים מדעיים ולא דרך ה[[וולגטה]] הלטינית והמסורת הפרשנית. ניצחון הליברלים בו[[ועידת הוותיקן השנייה]] התבטא גם באשרור והעמקת היחס כלפי ביקורת המקרא: המסמך הדוגמטי בשאלת ה[[התגלות]] Dei Verbum ("דבר האל") נקט בגישה מהפכנית, אם כי בלשון זהירה, וקבע ש{{ציטוטון|מאחר שכל מה שנכתב הוא בחזקת השראה מרוח הקודש, חובה להכיר בכתבי הקודש כמורים באמונה וללא טעות את האמיתות שהאל רצה להעביר.}} הצהרה זו תיקפה את קדושתם של הכתבים ללא תלות בזהות המחברים או בתאריך הכתיבה. במקביל, הודגש מאז הצורך במחויבות לסמכות ה[[מגיסטריום]] לפרש ולעיקרי האמונה.{{הערה|Karim Schelkens, Catholic Theology of Revelation on the Eve of Vatican II, [[הוצאת בריל]], 2010. עמ' 1–6. }}
 
בקרב ה[[פרוטסטנטים]] התפתחו שני מחנות. משמאל, הליברלים אימצו באופן גורף את הממצאים יחד עם פתיחותם הכללית. רוב התאולוגים הליברלים של המאה ה-19 היועסקו רבות גם מבקריםבהסתכלות בלתי-מרוסניםביקורתית. ההשלכות של קבלת הביקורת על מושג ה[[התגלות]] והאלוהים היו מרחיקות לכת, עד כדי כך שהואשמו ברידוד הנצרות לכדי אתוס מוסרי חילוני סתם; מאוחר יותר פנו רבים מיוצאי אסכולה זו אף ל[[נטורליזם (פילוסופיה)|נטורליזם]] דתי ולניסיון לתקף את האמונה על בסיס החוויה האנושית, ללא ייחוס שום סמכות אמיתית לטקסט המקרא.{{הערה|למשל: הערך '''Liberal Protestantism''' בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2000. עמ' 386.}} מימין, לעומת זאת, קמה [[פונדמנטליזם נוצרי|התנועה הפונדמנטליסטית]] {{אנ|Christian fundamentalism}} שקבעה כעיקר אמונה שלא רק שהמקרא היה חף משגיאות ככלל או שסמכותו המוסרית הייתה על-זמנית, אלא שפשט הטקסט נכון עובדתית, בכל היבט, מילה במילה. גישה זו התרככה לקראת סוף המאה ה-20, אך התפישה המילולית הבלתי-מתפשרת עודנה רכיב חשוב של הראייה הפונדמנטליסטית.{{הערה|למשל: Gary J. Dorrien, The Remaking of Evangelical Theology, Westminster John Knox Press, 1998. עמ' 42-44.}}
 
ב[[יהדות]], ממצאי הביקורת ואתגרי המודרניות בכלל הובילו חלק מההוגים היהודים, כמו אצל הנוצרים, לניסיונות לפשרם עם האמונה הקיימת או לסדרה מחדש בהתאמה אליהם. הזרם ה[[רפורמי]], שחיקה את הפרוטסטנטים הליברלים, אימץ מראשיתו את הביקורת בעזרת מושג התגלות שונה מהמסורתי. ה[[קונסרבטיבים]] התנגדו לה בתחילה, ואף שהסכימו לבחינה של הספרות הרבנית דחו כל ניתוח של המקרא עצמו; [[שניאור זלמן שכטר]] תיאר את הביקורת הגבוהה כ"אנטישמיות גבוהה". בשנות ה-1920 החל עיסוק מהוסס בתחום, ועד שנות ה-70 הביקורת לא רק שהתקבלה אלא שהזרם אימץ תאולוגיות לא-מילוליות של המקרא כמעט באופן גורף. [[יהדות אורתודוקסית|ביהדות האורתודוקסית]], רווחה בדרך כלל התנגדות נחרצת לביקורת או התעלמות פשוטה. הרב [[דוד צבי הופמן]] כתב ב-1904 את "ראיות מכריעות נגד [[יוליוס ולהאוזן|ולהויזן]]" בו שלל את תקפות הביקורת, וספרו התקבל בקרב החוגים השמרניים כשנצרכו להתייחס אליה. פירוש [[דעת מקרא]], שנכתב על ידי חוקרי מקרא אורתודקסים החל בשנות ה-60 וכלה בראשית שנות האלפיים, ויועד לשימוש הציבור הרחב, נהג לדחות את טענות המבקרים באופן אגבי ובלי לאזכרן במפורש. מן העבר האחר יצר [[מרדכי ברויאר]] תאולוגיה חדשה, "שיטת הבחינות", כדי לקבל את ממצאי המבקרים. הרעיונות שלו ושל תלמידיו נותרו נחלת חוגים מעטים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=ליאור גוטליב|שם='ריאיון עם הרב מרדכי ברויאר: "לא היה לי משבר אמונה אפילו לרגע"'|כתב עת=דעות|כרך=1|עמ=12-15|שנת הוצאה=(ניסן תשנ"ח)}}</ref>