חמציץ נטוי – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד עריכה מאפליקציית אנדרואיד
שורה 111: שורה 111:
==מקורות==
==מקורות==
* [[עזריה אלון]] (עורך) ו[[אבינעם דנין]] (כותב), '''[[החי והצומח של ארץ ישראל]]''', כרך 10 - צמחים בעלי פרחים א', עמ' 189.
* [[עזריה אלון]] (עורך) ו[[אבינעם דנין]] (כותב), '''[[החי והצומח של ארץ ישראל]]''', כרך 10 - צמחים בעלי פרחים א', עמ' 189.
* Rottenberg, A., and J. S. Parker, Asexual populations of the invasive weed ''Oxalis pes-caprae'' are genetically variable. ''Proc. R. Soc. Lond. B'' (Suppl.) 271, S206–S208 (2004).
* Rottenberg, A., and J. S. Parker, '''Asexual populations of the invasive weed ''Oxalis pes-caprae'' are genetically variable'''. ''Proc. R. Soc. Lond. B'' (Suppl.) 271, S206–S208 (2004).


== ראו גם ==
== ראו גם ==

גרסה מ־23:34, 4 באפריל 2021

קריאת טבלת מיוןחמציץ נטוי
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי הפרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: חמציצאים
משפחה: חמציציים
סוג: חמציץ
מין: חמציץ נטוי
שם מדעי
Oxalis pes-caprae
‏ליניאוס, 1753
שמות נוספים

Oxalis cernua

עונת פריחה
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12
מקבץ חמציצים עם פרחים פתוחים וסגורים, אוניברסיטת תל אביב, ישראל, 12.2.2013
חמציצים (צמד פרחים על רקע מרבד עלים) בישראל, 17.12.2014.
חמציץ נטוי פורח באמצע דצמבר במכון ויצמן למדע.
מקבץ חמציצים פורחים בראשון לציון בצידי המדרכה, 7.3.2014
פרחי חמציץ נטוי במעזבה, 6.2.2010.
חמציץ נטוי בעל מופע מוטנטי מרובה עלי-כותרת.
מרבד פריחה של חמציצים במכון וולקני.
חמציץ נטוי בלוס אנג'לס, קליפורניה.
חמציץ נטוי פורח בצידי שדה, ישראל, דצמבר 2017

חַמְצִיץ נָטוּי (שם מדעי: Oxalis pes-caprae, באנגלית עממית: Bermuda Buttercup או Cape Sorrel או Wood Sorrel) הוא מין של גאופיט בעל פרחים צהובים מהסוג חמציץ במשפחת החמציציים. המין גדל באופן טבעי בדרום אפריקה, אך יובא למקומות רבים ברחבי העולם בתור צמח נוי. כיום הוא נפוץ כמין פולש ועשב שוטה באזורים נרחבים, בהם אמריקה הצפונית (בעיקר בקליפורניה), אוסטרליה ואגן הים התיכון (כולל חצי האי האיברי והאיים הקנריים). המין נפוץ גם בישראל ופורח בחורף ובאביב. החמציץ בולט בפרחיו הצהובים הבוהקים, עליו בצורת הלב וגבעולו החמצמץ.[1][2]

מאפיינים מורפולוגיים ופנולוגיים

החמציץ הנטוי הוא גאופיט המייצר מספר גדול של בצלים קטנים מתחת לפני הקרקע. גבעול החמציץ הוא קנה גמיש וארוך (בדרך כלל בין 15 ל-30 ס"מ, אך במקרים מיוחדים יכול להגיע אף ללמעלה מ-70 ס"מ[3]) בצבע ירוק. עליו מחולקים לשלושה עלעלים בעלי צורת לב ושפה תמימה אשר מסודרים בדור (סידור ספירלי או עיגולי של עלים או פרחים) בו העלעלים בעלי צורה פחות או יותר שווה.[1]

פרחי החמציץ הנטוי הם פרחים צינוריים דמויי משפך-חצוצרה שבולטים בזכות הצבע הצהוב הבהיר והבוהק של עלי הכותרת. קוטר הפרח הוא 2–3 סנטימטרים. לפרחים עשרה אבקנים וחמישה עלי כותרת בצבע צהוב אשר לרוב מתמזגים בבסיס.[1] על גבעול אחד יש בדרך כלל מספר פרחים. פרח החמציץ דמוי המשפך פתוח בשעות היום אך נסגר למעין צינורית דקה בשעות אחר הצהריים והערב. פרח החמציץ מכיל צוף[1] וזוכה לביקור חרקים בהם דבורת הדבש.[4]

הפרחים הם טריסטיליים ובעלי אי-סבילות עצמית בנוגע להאבקה. ישנם שלושה טיפוסים מורפולוגיים של פרחי חמציץ, כל טיפוס מאופיין ביחס שונה בין אורך האבקנים לאורך עמוד העלי. הפריה ויצירת זרעים מתרחשת רק אם אבקה של צמח ארוך אבקנים וקצר עמודי עלי הפרתה צלקות של צמח קצר אבקנים בעל עמודי עלי ארוכים. לישראל הגיעו בצלים של טיפוס האבקה אחד, בעל פרחים עם עמודי עלי קצרים, ואבקנים בינוניים וארוכים,[2] ועל כן אין הוא עושה בארץ זרעים ומתרבה רק רבייה וגטטיבית. הפרי הוא קפסולה קטנה המכילה מספר זרעים.

בנוסף לריבוי מיני רגיל, השורשים של החמציץ מצמיחים בצלים תת-קרקעיים קטנים המאפשרים ריבוי וגטטיבי, כלומר: באמצעות הבצלים החמציץ "משכפל" את עצמו ויוצר חמציצים נוספים, הגדלים במרחק מה מצמח המקור. החמציצים שצומחים מהבצלים זהים גנטית לחמציץ המקורי שיצר את הבצלים.[1] חמציצים אלה יוצרים בתורם בצלים חדשים, וכך ממשיך מעגל השכפול וההתרבות. כתוצאה מכך, החמציץ מתרבה מהר מאוד ובעל נטייה חזקה לפולשנות, בפרט החמציץ הוא מין פולש בישראל.

גבעול החמציץ ובצליו חמוצים, וזאת בשל החומצה האוקסלית המצויה בהם. ניתן לאכול אותם במינונים קטנים, אך במינונים גדולים הם עלולים להזיק – גבישי החומצה האוקסלית יכולים לפגוע בנימי הדם בדרכי השתן. בעבר היה נהוג להפיק מהחמציץ גבישים של סידן אוקסלט כדי לטפל במחלות,[1] ולהפקת חומצה ציטרית (שמוכרת כ"מלח לימון"). החמציץ גם משמש לבישול. ילדים רבים נוהגים למצוץ את גבעולו עקב טעמו החמוץ.

  • תקריב על צמד פרחים פתוחים ומתחתיהם פרח סגור (בצורת צינורית)
    תקריב על צמד פרחים פתוחים ומתחתיהם פרח סגור (בצורת צינורית)
  • עלה
    עלה
  • שורש עם בצלים
    שורש עם בצלים

בתי גידול, תקופת פריחה ותפוצה

בית גידול

בישראל החמציץ הנטוי נפוץ בצפון הארץ ובמרכזה, הוא גדל בעיקר באזורים מושקים ומוצלים למחצה, בהם גינות, מעזבות, שולי דרכים, שולי פרדסים, שולי מטעים, מדשאות, שטחים פתוחים בערים ועוד.

למרות שהחמציץ נפוץ בעיקר בשטחים מופרים, שהופרעו על ידי האדם, הוא הולך ונהייה נפוץ יותר ויותר גם בשטחים פתוחים ואף בשמורות טבע. החמציץ סתגלן ביותר ומצליח לשגשג במגוון בתי גידול. כך למשל, חמציצים נצפו גם בשטחי חולות מיוצבים סמוך לחוף הים.

תקופת פריחה

בישראל, החמציץ הנטוי פורח בעיקר בחורף ובאביב, אחרי הגשמים הראשונים ועד החמסינים הראשונים של הקיץ. נביטת העלים מתחילה בחודש נובמבר וכבר בדצמבר מתחילה הפריחה.[5][6] החמציץ פורח עד סוף אפריל ותחילת מאי אך במקומות מוצלים ומושקים היטב, בשנים מסוימות (תלוי במשטר הגשמים וגלי החום), החמציץ יכול לשרוד גם עד אמצע מאי.[7] שיא הפריחה חל בחודשים פברואר-מרץ. החמציץ הנטוי חי שנה-שנתיים.

תפוצה עולמית

מקורו של החמציץ הנטוי הוא דרום אפריקה, אך הוא יובא למקומות רבים ברחבי העולם בתור צמח נוי, וכיום הוא נפוץ באזורים נרחבים, בהם אמריקה הצפונית (בעיקר בקליפורניה), אוסטרליה ואגן הים התיכון (כולל חצי האי האיברי והאיים הקנריים), בתור מין פולש ועשב שוטה. המין נפוץ גם בישראל.

פולשנות בישראל

המין גדל באופן טבעי בדרום אפריקה[2] והופץ בעולם כצמח נוי. תחילה הוא הובא לאירופה (ב-1796) וב-1841 הובא גם לאוסטרליה.[8] בהמשך התפשט באגן הים התיכון ואף הגיע לאמריקה הצפונית. נטייתו להתפשט והקושי לסלקו ממקומות לא רצויים גרמו עד מהרה לסיווגו כעשב שוטה ומין פולש בעייתי.

לישראל הגיע החמציץ הנטוי כנראה דרך אירופה בסוף המאה ה-19 והתגלה לראשונה בארץ בשנת 1906.[1] במאה השנים שעברו התאקלם החמציץ בארץ ישראל והתפשט למקומות רבים: החל בגינות עירוניות, מדשאות, שולי פרדסים ומעזבות ובעשורים האחרונים גם לשטחים פתוחים ושמורות טבע.[8] מודעות לפולשנות של החמציץ החלה רק בשנים האחרונות ונעשו ניסיונות לסלקו אך בהצלחה מועטה.

בישראל, כמו במקומות נוספים בעולם אליהם פלש המין, החמציץ הנטוי אינו עושה זרעים. זאת משום שרק אחד משלושת הטיפוסים המורפולוגיים של הפרחים קיים באוכלוסייה, ולכל טיפוס מורפולוגי אי-סבילות עצמית. הטיפוס שקיים בישראל הוא בעל פרחים עם עמודי עלי קצרים, ואבקנים בינוניים וארוכים.[2]

למרות שאינו עושה זרעים בישראל, החמציץ הנטוי מצליח להתרבות ואף להתפשט באופן אגרסיבי אל שטחים חדשים (בעיקר שטחים בהם הופרעה הקרקע), בזכות מנגנון יעיל ביותר של רבייה וגטטיבית. הפצה למרחק ויצירה של מוקדי פלישה חדשים נגרמות הן על ידי האדם (באמצעות העברת קרקעות ממקום למקום, לצורכי גינון, בנייה, עבודות עפר וכדומה), והן באמצעות וקטורים טבעיים שונים (החולד הארצישראלי,[2] וזרימת מי נחלים).

מחקר שבוצע באוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה על אוכלוסיית החמציץ הנטוי בישראל, הראה שלמרות שאין ייצור זרעים באוכלוסייה זו, יש בה שונות גנטית משמעותית, שמקורה ככל הנראה בהצטברות של מוטציות סומטיות (Rottneberg and Parker 2004). קיומם של פרטים בעלי פרחים מרובי עלי-כותרת, לצד פרטים בעלי פרחים במופע הרגיל, במקומות רבים בישראל, מעיד על התופעה הנ"ל. כמו כן, בשטחים פתוחים בפאתי העיר ובשולי פרדסים נפוצים חמציצים בהם הפרח הוא בצבע קרם-צהוב-חיוור, שבהיר וחיוור באופן ניכר מהמופע הצהוב הרגיל.[9]

מעבר להיותו מטרד בגינות נוי, החמציץ הנטוי פולש בהדרגה אל תוך שטחים טבעיים בישראל. במקומות אליהם פלש הוא יוצר לרוב מרבדי צמיחה צפופים, וכך הוא דוחק את הצומח המקומי. דוגמאות לתופעה ניתן לראות בוואדיות שבין שכונות העיר חיפה, בפארק הכרמל באזור הקרוב לאוניברסיטת חיפה, ובשמורת חרוצים בשרון. בשל כושר הרבייה הווגטטיבית הגבוה של המין, הטיפול במוקדי הפלישה בעייתי. עקירה של הצמחים אינה מחסלת אותם, משום ששורשי הצמח מפתחים מספר רב של בצלים קטנים תת-קרקעיים, הניתקים מצמח האם; כשעוקרים את צמח האם, הבצלים נשארים בקרקע, ומצמיחים גבעולים חדשים. מחקר שערכו פרופ' עמרם אשל וד"ר אילנה שטיין, שפורסם ב-2018, גילה שהחמציץ בנוי כך שכאשר מנסים לעוקרו העלים ניתקים בקלות ואילו הבצלים והחלקים החשובים של הצמח נשארים בטוחים במקומם, הוא השווה זאת לאוטוטומיה בבעלי חיים: הקרבת איבר כדי להבטיח את הישרדות האורגניזם.[10]

עם כל זאת, ניתן לבצע חיסול של מוקד פלישה באמצעות אחת מהדרכים הבאות:

  1. עקירה חוזרת ונשנית משנה לשנה, תוך סילוק החומר שנעקר אל מקום בו לא יהווה מטרד או סיכון אקולוגי (אין למחזר לקומפוסט)
  2. הסרה מלאה של כל שכבת הקרקע העליונה (בעובי כחצי מטר)
  3. ריסוס בקוטלי עשבים

כמו בכל טיפול במינים פולשים, ניטור של מצב השטח במשך מספר שנים ממועד תום הטיפול, יהיה הכרחי.

בשנים האחרונות החלה התפשטות מואצת של החמציץ הנטוי בישראל גם בשטחים טבעיים. מחקרים שנעשו מראים שייתכן והחמציצים שפלשו לאגן הים התיכון, לרבות ישראל ופורטוגל, החלו גם להתרבות רבייה מינית וליצור זרעים פוריים.[8]

אטימולוגיה ושמות

שמו המדעי של החמציץ הנטוי הוא Oxalis pes-caprae שפירושו "חמציץ רגל העז". המילה Oxalis מתייחסת לחומצה האוקסלית שבתוך החמציץ. לחמציץ הנטוי יש שם מדעי נרדף (סינונים) והוא Oxalis cernua שפירושו "חמציץ נטוי" בלטינית.

שמו העברי הוא "חמציץ נטוי", על שם טעמו החמצמץ. שם המין "נטוי" הוא עברות של השם המדעי הנרדף cernua, שבלטינית פירושו "נטוי". שם זה כנראה ניתן למין זה מכיוון שהגבעול והפרח נוטים קמעה באלכסון.

באנגלית לחמציץ הנטוי שמות עממיים רבים, בהם: Buttercup Oxalis ו-Bermuda Buttercup (פירוש המילה Buttercup הוא "ספל חמאה", המרמז למבנה והצבע הצהוב המאפיין את פרח החמציץ הנטוי), Wood Sorrel,‏ African Wood-Sorrel‏, Nodding Wood Sorrel,‏ Yellow Wood Sorrel,‏ Cape Sorrel,‏ English weed,‏ Goat's-Foot (תרגום שם המין המדעי), sourgrass ("עשב חמוץ"),‏ Soursob (באוסטרליה) ו-Soursop.

בגרמנית הוא נקרא Nickender Sauerklee.

בתרבות הישראלית

למרות היותו "עולה חדש" (החמציץ הגיע לארץ רק בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20), התפשטותו המהירה ותפוצתו הרחבה - בעיקר במעזבות, מדשאות וגינות בקרבת ובתוך אזורי יישוב ובמיוחד בערים - והיותו בעל פרח בולט, הפכו את החמציץ לחלק מהנוף הישראלי ולגבי ישראלים רבים - חלק מנוף ילדותם. בשל טעמם החמצמץ נוהגים ילדים למצוץ את גבעולי החמציץ. בלשון הדיבור (בעיקר באזור ירושלים) הוא נקרא לעיתים "חַמְצוּץ".

נעמי פולני - אמנית, מוזיקאית, במאית וכוריאוגרפית של הצ'יזבטרון, הלהקות הצבאיות ולהקת "התרנגולים" - הקימה ב-1966 את להקת "החמציצים", אך הלהקה לא זכתה להצלחה והתפרקה כעבור שנה.

בתוכנית הטלוויזיה ההומוריסטית "פלטפוס" בלטו מערכוני "נווה חמציצים" שהיו פארודיה על תופעת שכונות יוקרה שכונו "סביונים" או "נווה סביון" על שם היישוב העשיר סביון. "נווה חמציצים" תוארה כשכונה ישראלית ממוצעת ועממית והמערכונים הציגו את חיי היום-יום של תושבי השכונה: ילדים, זקנים ואנשים מוזרים ומצחיקים.

גלריה

מקורות

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חמציץ נטוי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 חמציץ נטוי, באתר "צמח השדה".
  2. ^ 1 2 3 4 5 חמציץ נטוי, באתר "צמחיית ישראל וסביבתה".
  3. ^ צחי אבנור, תמונה של חמציץ בגובה 74 ס"מ בפליקר, 9 בינואר 2016.
  4. ^ ראו תיעוד של דבורת דבש על חמציץ נטוי: תמונה 1, תמונה 2 ותמונה 3 בפליקר.
  5. ^ בשנת 2009 תועד חמציץ נטוי שפרח כבר ב-3 בדצמבר ובשנת 2014 תועד חמציץ נטוי שפרח כבר ב-1 בדצמבר.
  6. ^ בשנת 2016 תועד חמציץ נטוי באוניברסיטת תל אביב שפרח כבר ב-30 בנובמבר, ראו תמונה בפליקר.
  7. ^ ראו למשל תמונה:Oxalis-pes-caprae-2015-05-14.jpg.
  8. ^ 1 2 3 ז'אן-מארק דופור-דרור, פלישת חמציץ נטוי בשטחים טבעיים: האם החל שלב הפלישה המואצת ?, כלנית (כתב עת), 5 במרץ 2015.
  9. ^ ראו בתמונות הבאות בפליקר: פרח חיוור וברקע פרח רגיל וחמציצים חוורים.
  10. ^ אילנה קוריאל, סוד ההגנה של החמציצים, באתר ynet, 5 בפברואר 2018.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חמציץ_נטוי&oldid=31072167"