לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "המוציא מחברו עליו הראיה"

{{לשכתב|תחת הכותרת "מקור" מובאות דוגמאות שאינן מקור אלא ביטוי לדין; כמו כן ישנם אי-דיוקים רבים לאורך הערך|נושא=יהדות}}
'''המוציא מחברו - עליו הראיה''' הוא כלל [[דיני הראיות|ראייתי]] ב[[דיני ממונות]] ב[[משפט עברי|משפט העברי]]. כלל זה הינו אחד מכללים רבים אשר נועדו להתמודד עם מצב של ספק ממוני. הכלל מטיל על אדם, שתובע ממון המצוי בידו של חברו, את החובה להביא ראיה שאכן יש צדק בתביעתו.<ref>הרב ברוך קהת '''המוציא מחברו עליו הראיה בספרות חז״ל''' עמוד 1 (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן- המחלקה לתלמוד, התשע"א).</ref> כלל זה מופיע פעמים רבות ב[[ספרות חז"ל]]. לפי ה[[תלמוד בבלי|גמרא]] מקור הכלל בתורה כלל זה תואר על-ידי שמואל כ"כלל גדול בתורה"<ref>{{בבלי|בבא קמא|מו|א}}</ref>.
 
 
== יישום הכלל במצבים שונים ==
1) הספק על החזקת הממון נובע מטענות בעלי הדין - כאשר אין סיבה לחשוב שהממון לא שייך למי שמחזיק בו, והספק לגביו נובע רק מטענותיו של התובע, אין מחלוקת על תחולת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". כך יהיה, למשל, במקרה בו רק אחד מהצדדים אוחז בטלית.<ref>ראה הנ"ל ליד הע' 8.</ref>
 
1)* הספק על החזקת הממון נובע מטענות בעלי הדין - כאשר אין סיבה לחשוב שהממון לא שייך למי שמחזיק בו, והספק לגביו נובע רק מטענותיו של התובע, אין מחלוקת על תחולת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". כך יהיה, למשל, במקרה בו רק אחד מהצדדים אוחז בטלית.<ref>ראה הנ"ל ליד הע' 8.</ref>
2)* הספק לגבי החזקת הממון קיים אצל בית הדין, גם ללא טענות הצדדים - כאשר הספק בהחזקת הממון נובע מן המציאות עצמה, חכמים קבעו ש"המוציא מחברו עליו הראיה", ונטל הראיה מוטל על התובע. מנגד, סומכוס סבור שבמקרה כזה הצדדים חולקים את הממון נשוא המחלוקת. כך עולה מהמקרה התלמודי הבא:{{ציטוט|תוכן=שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה -
{{ציטוט|תוכן=שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה -
 
סומכוס אומר: משלם חצי כפרו לפרה ורביע לולד. וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה סומכוס אומר משלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הולד|מקור=משנה, בבא קמא ה, א.}}
שור תם נגח למוות פרה הרה ובזירת הנגיחה נמצאה גם גופת הולד של הפרה. עובדתית, לא ידוע אם השור נגח את הפרה כשהולד היה עוד ברחמה והוא הגורם להפלה, והבעלים של השור הנוגח חייב לשלם על הריגתו, או שהפרה הפילה עוד לפני הנגיחה, ובעל השור פטור מתשלום על הולד.
 
[[סומכוס]] סבור שבעל השור נדרש לשלם חצי משווי הפרה ורבע משווי הולד. מדובר בפיצויי נזיקין בהתאם למקובל בשור תם (חצי נזק): נזק הפרה ישולם כמקובל (חצי משווי הפרה). לעומת זאת, נזק הוולד ישולם רק מחצית מן המקובל (רבע משווי הוולד), מחמת הספק הנזכר, ועל פי הכלל הקובע "ממון המוטל בספק – חולקים [ומשלמים את מחציתו]"
 
כלומרחכמים חולקים על סומכוס ולדעתם יחול כאן הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה". כלומר: בעל השור הנוגח חייב לשלם על הפרה בלבד (חצי נזק), והוא פטור מלשלם על נזקי הוולד, משום שספק אם השור גרם להם, ולא ניתן לחייב בהם עד שיוכח שהנזק נגרם על ידי השור.<ref>בבבלי, בבא קמא מו, א-ב. מובא מקרה נוסף המדגים את מחלוקת סומכוס וחכמים: שור שרדף אחר שור אחר והוזק הנרדף, ספק מחמת השור הרודף, ספק מחמת סלע. לדעת חכמים השור הרודף פטור, משום ש"המוציא מחברו עליו הראיה". סומכוס חולק על כך ולדעתו יתחייב השור הרודף במחצית הפיצויים המקובלים, משום ש"ממון המוטל בספק חולקים".</ref>
חכמים חולקים על סומכוס ולדעתם יחול כאן הכלל: 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
 
3)* [[חזקת ממון|חזקת מרא קמא]] - במקרה בוישבו יש ספק למי שייך הנכס בהווה אבל ידוע למי היה שייך בעבר, מודה סומכוס לחכמים שחל הכלל '"המוציא מחברו עליו הראיה'", כיוון שיש חזקה קודמת.  דוגמא למקרה כזה: {{ציטוטון|המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה - זה אומר: עד שלא מכרתי, וזה אומר: משלקחתי – יחלוקו...}}'.<ref>בבלי, בבא מציעא ק,א.</ref>
כלומר : בעל השור הנוגח חייב לשלם על הפרה בלבד (חצי נזק), והוא פטור מלשלם על נזקי הוולד, משום שספק אם השור גרם להם, ולא ניתן לחייב בהם עד שיוכח שהנזק נגרם על ידי השור.<ref>בבבלי, בבא קמא מו, א-ב. מובא מקרה נוסף המדגים את מחלוקת סומכוס וחכמים: שור שרדף אחר שור אחר והוזק הנרדף, ספק מחמת השור הרודף, ספק מחמת סלע. לדעת חכמים השור הרודף פטור, משום ש"המוציא מחברו עליו הראיה". סומכוס חולק על כך ולדעתו יתחייב השור הרודף במחצית הפיצויים המקובלים, משום ש"ממון המוטל בספק חולקים".</ref>
 
המוכר שפחתו וילדה, ואין ידוע אם ילדה לפני המכירה או לאחריה: אם השפחה נמצאת במקום ניטראלי שאינו ברשותו של אחד מן הצדדים ('באגם'), באופן שאין אחד מהם מוחזק בולד, אלא שלמוכר יש חזקה קודמת, שקודם לכן הייתה השפחה שלו, חכמים וסומכוס מסכימים שבנסיבות אלה יחול הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
3) [[חזקת ממון|חזקת מרא קמא]] - במקרה בויש ספק למי שייך הנכס בהווה אבל ידוע למי היה שייך בעבר, מודה סומכוס לחכמים שחל הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה', כיוון שיש חזקה קודמת.  דוגמא למקרה כזה:
 
4)* [[חזקת ממון]] – במקרה הקודם טענת החזקה הקודמת  היא טענה וודאית (ברי). ברם, אם  הנתבע טוען טענת שאינה וודאית (שמא) על חזקה קודמת שלו בנכס - חכמים יסכימו עם דעת סומכוס שחולקים (ומשלמים את מחצית הפיצויים) .<ref>בבלי, בבא מציעא ב, ב. במקרה בו טענת השמא (של הנתבע) מתייחסת לחזקת ממון עכשווית, חוזרת המחלוקת: לדעת חכמים חל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ואילו סומכוס סובר שחולקים.</ref>
{{ציטוטון|המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה - זה אומר: עד שלא מכרתי, וזה אומר: משלקחתי – יחלוקו...}}'.<ref>בבלי, בבא מציעא ק,א.</ref>
 
5)* למחזיק הממון יש חזקה נוספת - בנסיבות בהן הממון עצמו מצוי אצל הנתבע, ובנוסף יש ראיה נוספת שהממון שייך לו: כאן אין מחלוקת בין סומכוס לבין חכמים ולדעת כולם יחול הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
המוכר שפחתו וילדה, ואין ידוע אם ילדה לפני המכירה או לאחריה: אם השפחה נמצאת במקום ניטראלי שאינו ברשותו של אחד מן הצדדים ('באגם'), באופן שאין אחד מהם מוחזק בולד, אלא שלמוכר יש חזקה קודמת, שקודם לכן הייתה השפחה שלו, חכמים וסומכוס מסכימים שבנסיבות אלה יחול הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
 
6)* מקרים בהם הספק אינו במציאות אלא בדין -  לדעת הגאונים במקרים אלו ממון המוטל בספק (בדין) – חולקים.<ref>רב האי גאון, המקח והממכר, שער מ ובמשפטי שבועות שער ה והובא בתוס' יבמות וגיטין.</ref>
4) [[חזקת ממון]] – במקרה הקודם טענת החזקה הקודמת  היא טענה וודאית (ברי). ברם, אם  הנתבע טוען טענת שאינה וודאית (שמא) על חזקה קודמת שלו בנכס - חכמים יסכימו עם דעת סומכוס שחולקים (ומשלמים את מחצית הפיצויים) .<ref>בבלי, בבא מציעא ב, ב. במקרה בו טענת השמא (של הנתבע) מתייחסת לחזקת ממון עכשווית, חוזרת המחלוקת: לדעת חכמים חל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ואילו סומכוס סובר שחולקים.</ref>
 
5) למחזיק הממון יש חזקה נוספת - בנסיבות בהן הממון עצמו מצוי אצל הנתבע, ובנוסף יש ראיה נוספת שהממון שייך לו: כאן אין מחלוקת בין סומכוס לבין חכמים ולדעת כולם יחול הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
 
6) מקרים בהם הספק אינו במציאות אלא בדין -  לדעת הגאונים במקרים אלו ממון המוטל בספק (בדין) – חולקים.<ref>רב האי גאון, המקח והממכר, שער מ ובמשפטי שבועות שער ה והובא בתוס' יבמות וגיטין.</ref>
 
== חריגים לכלל ==
במקרים מסוימים נקבע כי לא הולכים לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה":
 
1)# סחר חליפין -  כאשר מתקיימת עיסקת חליפין שמושאיה הם פרה וחמור,  ולאחר שבעל החמור לקח את הפרה, בא בעל הפרה לקחת את החמור ומצא שהחמור מת. לפי הירושלמי, בעל החמור שהפך להיות בעל הפרה, צריך להביא ראיה לכך שבעת העיסקה החמור היה חי.<ref>ירושלמי, קידושין, פרק א' הלכה ו' (דף י"ח, ע"ב). בבבלי (כתובות ע"ו עמודים א-ב), נחלקו הדעות אם במקרה כזה יפול נטל הראיה על בעל הפרה, עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".</ref>
2)# פועלים -  כאשר פועלים תובעים את בעל הבית, בעל הבית הוא שצריך להביא ראיה.<ref>פ"מ ומרה"פ שם, וכ"פ בר"א פולדא ושדה יהושע שם. ועי' מ"מ שכירות פ"ט ה"א. וע"ע מנהג וע' פועלים.</ref>
 
3)# גאונים כתבו כי ישנם שלושה חריגים לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"-:
2) פועלים -  כאשר פועלים תובעים את בעל הבית, בעל הבית הוא שצריך להביא ראיה.<ref>פ"מ ומרה"פ שם, וכ"פ בר"א פולדא ושדה יהושע שם. ועי' מ"מ שכירות פ"ט ה"א. וע"ע מנהג וע' פועלים.</ref>
1.## אומנים בין שהם עובדי קבלנות, או שכירי יום, בין בביתם או אצל בעל העבודה, כתובעים לא יחול עליהם הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".<ref name=":0">ס' המקח לר"ה גאון שער מ. וע"ע חזקת מטלטלים האופנים שאמרו האומן אין לו חזקה והדעות שנאמרו בדבר. וע"ע דברים העשויים להשאיל ולהשכיר כרך ז האופנים שיצא מבית חברו וחפץ מוטמן וכו' ובאורי השיטות. הדבר השלישי לא הוזכר אח"כ ברה"ג למה נתכוון.</ref>
 
2.## בדברים שרגילים בני אדם לתת לתקנם - אומן שנתנו לו לתקן וקילקל, הרי הוא חייב לשלם.<ref name=":0" />
3) גאונים כתבו כי ישנם שלושה חריגים לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"-
3.## אדם יוצא מבית חברו עם חפץ מוטמן תחת כנפיו ואומר שהחפץ שייך לו. למרות שבפועל הוא המחזיק את החפץ והיה אפשר לחשוב שחברו הוא שצריך להביא הוכחה כי החפץ שלו, אין הדבר כן.<ref name=":0" />
 
4)# ספק ירושה - במקרה שיורש אחד מחזיק בירושה ושאר היורשים אמורים לקבל גם הם מהירושה, היורש שאצלו מוחזק הממון הוא זה שצריך להביא ראיה, ולא שאר היורשים אשר לא מחזיקים בדבר.<ref>תוס' יבמות לז ב ד"ה וממון.</ref>
1. אומנים בין שהם עובדי קבלנות, או שכירי יום, בין בביתם או אצל בעל העבודה, כתובעים לא יחול עליהם הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".<ref name=":0">ס' המקח לר"ה גאון שער מ. וע"ע חזקת מטלטלים האופנים שאמרו האומן אין לו חזקה והדעות שנאמרו בדבר. וע"ע דברים העשויים להשאיל ולהשכיר כרך ז האופנים שיצא מבית חברו וחפץ מוטמן וכו' ובאורי השיטות. הדבר השלישי לא הוזכר אח"כ ברה"ג למה נתכוון.</ref>
5)# [[ברי ושמא|התובע טוען ברי והנתבע שמא]] - חלק מהאמוראים אומרים שיש לפעול לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ויש שאומרים שיש ללכת לפי דעת סומכוס ולחלק.<ref>ע"ע ברי ושמא כרך ד. תוס' כתובות יב ב ד"ה רב הונא, ובמשנה בבא מציעא צז א בברי ושמא לסומכוס שזכה בגדול הרי זה כשיש עסק שבועה ביניהם עי"ש בגמ'.</ref>
 
6)# כשהנתבע הוא אדם אלים ותקיף - הוא זה שצריך להביא ראיה ולא התובע.<ref>כתובות כז ב.</ref>
2. בדברים שרגילים בני אדם לתת לתקנם - אומן שנתנו לו לתקן וקילקל, הרי הוא חייב לשלם.<ref name=":0" />
 
3. אדם יוצא מבית חברו עם חפץ מוטמן תחת כנפיו ואומר שהחפץ שייך לו. למרות שבפועל הוא המחזיק את החפץ והיה אפשר לחשוב שחברו הוא שצריך להביא הוכחה כי החפץ שלו, אין הדבר כן.<ref name=":0" />
 
4) ספק ירושה - במקרה שיורש אחד מחזיק בירושה ושאר היורשים אמורים לקבל גם הם מהירושה, היורש שאצלו מוחזק הממון הוא זה שצריך להביא ראיה, ולא שאר היורשים אשר לא מחזיקים בדבר.<ref>תוס' יבמות לז ב ד"ה וממון.</ref>
 
5) [[ברי ושמא|התובע טוען ברי והנתבע שמא]] - חלק מהאמוראים אומרים שיש לפעול לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ויש שאומרים שיש ללכת לפי דעת סומכוס ולחלק.<ref>ע"ע ברי ושמא כרך ד. תוס' כתובות יב ב ד"ה רב הונא, ובמשנה בבא מציעא צז א בברי ושמא לסומכוס שזכה בגדול הרי זה כשיש עסק שבועה ביניהם עי"ש בגמ'.</ref>
 
6) כשהנתבע הוא אדם אלים ותקיף - הוא זה שצריך להביא ראיה ולא התובע.<ref>כתובות כז ב.</ref>
 
== "המוציא מחברו עליו הראיה" במשפט האזרחי ==
==ראו גם==
*[[נטל ההוכחה]]
*[[ברי ושמא]]
*[[חזקת ממון]]
 
==קישורים חיצוניים==