לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "המוציא מחברו עליו הראיה"

החלפה (אף על פי ש, הוא, היא), הסרה (יש לציין כי)
(עריכה)
(החלפה (אף על פי ש, הוא, היא), הסרה (יש לציין כי))
'''המוציא מחברו - עליו הראיה''' הוא כלל [[דיני הראיות|ראייתי]] ב[[דיני ממונות]] ב[[משפט עברי|משפט העברי]]. כלל זה הינוהוא אחד מכללים רבים אשר נועדו להתמודד עם מצב של [[ספק ממון|ספק ממוני]]. הכלל מטיל על אדם, שתובע ממון המצוי בידו של חברו, את החובה להביא ראיה שאכן יש צדק בתביעתו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=הרב ד"ר ברוך קהת|שם='המוציא מחברו עליו הראיה' בספרות חז"ל|שנת הוצאה=2010|קישור=http://asif.co.il/download/YomaLibrary/tnk/tnolhs1/tnolhs1br/br%20k%20d.pdf|עמ=1}}</ref> כלל זה מופיע פעמים רבות ב[[ספרות חז"ל]]. לפי ה[[תלמוד בבלי|גמרא]] מקור הכלל הוא בתורה וכלל זה תואר על ידי [[שמואל (אמורא)|שמואל]] כ"כלל גדול בתורה".<ref>{{בבלי|בבא קמא|מו|א}}</ref>
 
==מקור הכלל==
 
{{ציטוט|תוכן=שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שתפוס וזה נוטל עד מקום שתפוס במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהם תופסין בה אבל אם היתה בידו של אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה|מקור={{ויקיטקסט|תוספתא/בבא מציעא/א|תוספתא, בבא מציעא פ"א, ה"א}}}}
מדובר במקרה בו אדם מחזיק ב[[טלית]], ואדם אחר טוען כי אותה טלית שלו היא. האחרון הוא זה שצריך להביא הוכחה כי אותה טלית שייכת לו.{{הערה|שם=אנציקלופדיה תלמודית}} ברישא של התוספתא מדובר במקרה שבשעה ששני הצדדים באים לפני בית הדין שניהם אוחזים בטלית, ובסיפא מתייחסת התוספתא למקרה שבאותה שעה הטלית נמצאת בידו של אחד מהם.{{הערה|שם=עמוד 14|{{צ-מאמר|מחבר=הרב ד"ר ברוך קהת|שם='המוציא מחברו עליו הראיה' בספרות חז"ל|שנת הוצאה=2010|קישור=http://asif.co.il/download/YomaLibrary/tnk/tnolhs1/tnolhs1br/br%20k%20d.pdf|עמ=14}}}} במקרה הראשון מדובר בוויכוח, מי מהצדדים הצליח להגביהה את האבידה ראשון וזכה בה. במקרה השני שניהם ניסו לזכות בה אבל הטלית נמצאת בידו של אחד מהם.{{הערה|שם=עמוד 14}} במצב שכזה, "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר האדם אשר הטלית אינה בידו צריך להוכיח כי הוא זכה בה. יש לציין כי כל המקורות התנאיים מתייחסים למקרה שבהם טוען אדם לבעלות של חפץ או ממון שנמצא בידי חברו כאשר יש בסיס אובייקטיבי לטענתו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=הרב ד"ר ברוך קהת|שם='המוציא מחברו עליו הראיה' בספרות חז"ל|שנת הוצאה=2010|קישור=http://asif.co.il/download/YomaLibrary/tnk/tnolhs1/tnolhs1br/br%20k%20d.pdf|עמ=13}}</ref>
 
ה[[אמוראים]] לומדים כלל זה מפסוק אחר:
במקרים מסוימים נקבע כי לא הולכים לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה":
 
# סחר חליפין – כאשר מתקיימת עסקת חליפין שמושאיה הם פרה וחמור, ולאחר שבעל החמור לקח את הפרה, בא בעל הפרה לקחת את החמור ומצא שהחמור מת. לפי הירושלמי, בעל החמור שהפך להיות בעללבעל הפרה, צריך להביא ראיה לכך שבעת העסקה החמור היה חי.<ref>ירושלמי, קידושין, פרק א' הלכה ו' (דף י"ח, ע"ב). בבבלי (כתובות ע"ו עמודים א-ב), נחלקו הדעות אם במקרה כזה יפול נטל הראיה על בעל הפרה, על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".</ref>
# פועלים – כאשר פועלים תובעים את בעל הבית, בעל הבית הוא שצריך להביא ראיה.<ref>פ"מ ומרה"פ שם, וכ"פ בר"א פולדא ושדה יהושע שם. ועי' מ"מ שכירות פ"ט ה"א. וע"ע מנהג וע' פועלים.</ref>
# גאונים כתבו כי ישנם שלושה חריגים לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה":
## אומנים בין שהם עובדי קבלנות, או שכירי יום, בין בביתם או אצל בעל העבודה, כתובעים לא יחול עליהם הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
## בדברים שרגילים בני אדם לתת לתקנם - אומן שנתנו לו לתקן וקילקל, הרי הוא חייב לשלם.<ref name=":0" />
## אדם יוצא מבית חברו עם חפץ מוטמן תחת כנפיו ואומר שהחפץ שייך לו. למרותאף על פי שבפועל הוא המחזיק את החפץ והיה אפשר לחשוב שחברו הוא שצריך להביא הוכחה כי החפץ שלו, אין הדבר כן.<ref name=":0" />
# ספק ירושה – במקרה שיורש אחד מחזיק בירושה ושאר היורשים אמורים לקבל גם הם מהירושה, היורש שאצלו מוחזק הממון הוא זה שצריך להביא ראיה, ולא שאר היורשים אשר לא מחזיקים בדבר.<ref>תוס' יבמות לז ב ד"ה וממון.</ref>
# [[ברי ושמא|התובע טוען ברי והנתבע שמא]] – חלק מהאמוראים אומרים שיש לפעול לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ויש שאומרים שיש ללכת לפי דעת סומכוס ולחלק.<ref>ע"ע ברי ושמא כרך ד. תוס' כתובות יב ב ד"ה רב הונא, ובמשנה בבא מציעא צז א בברי ושמא לסומכוס שזכה בגדול הרי זה כשיש עסק שבועה ביניהם עי"ש בגמ'.</ref>
חובת הראיה, היא החובה להביא ראיות, והיא שונה בין מי שנטל השכנוע עליו, ליריבו. כאשר מדובר בתובע שנושא בנטל השכנוע, עליו להביא את הראיות הדרושות לכאורה להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה במידה הדרושה למתן פסק דין לטובתו.
 
לעומת התובע, אצל הנתבע חובת הראיה הינההיא למעשה התראה שאם לא יביא ראיות מטעמו, עלול בית המשפט לפסוק נגדו.<ref>יצחק זמיר '''הסמכות המינהלית''' כרך ד- סדרי הביקורת המשפטית פרק 74 (2017).</ref> עליו להחליט אם להביא ראיות כנגד הראיות שהביא התובע, או לקחת את הסיכון שהתובע לא הרים את נטל השכנוע עם הראיות שהביא, ולהימנע מהבאת ראיות.
 
==ראו גם==