יואב לביא – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־14:57, 25 ביוני 2021

יואב לביא (נולד ב-19 ביוני 1946) הוא מתרגם, פובליציסט, סופר, יועץ, חוקר ומרצה ישראלי.

ביוגרפיה

נולד בכ' בסיוון תש"ו, 19 ביוני 1946, בירושלים, דור שלישי בעיר, לד"ר שלום לוין (1916–1995), חבר הכנסת (1969–1977), מזכ"ל ונשיא הסתדרות המורים ונשיא הפדרציה העולמית של ארגוני המורים, ודימונה (דימה) לבית שלי (1920–1989), מחנכת ומנהלת. הוא נכדם של מולה וחיים שלי (איש העלייה השנייה), ממייסדי בית הכרם.

למד בבית הספר "בית הכרם" בירושלים, בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון ובתיכון חדש (במגמה הריאלית) בתל אביב, ומוזיקה בקונסרבטוריון רון בתל אביב.

כחבר גרעין "הנוער העובד והלומד" שירת בנח"ל והגיע לקיבוץ נחל עוז, שבו היה חבר שבע שנים (1966–1973) ועבד כחקלאי וכמנהל פרדסי הדרים. כתב והלחין (ולעיתים עיבד) שירים ופזמונים לאירועים בקיבוץ, פרסם שירים ודברים בחוברות זיכרון לנופלים, שערך והפיק. יזם את המהפך לקידום לימודים אקדמיים לפי בחירה של חברי קיבוץ חדשים, באמצעות תקנון לימודים גבוהים המיוחד לחברי גרעינים בתום שירותם הצבאי, שהיה ראשון ותקדימי מסוגו בתנועה הקיבוצית. במאי 1968 ניצל ממארב ממוקש על גבול רצועת עזה, שבו נהרגו שניים ונפצעו חמישה.

ב-1973 סיים לימודי תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנים 76–1974 היה תלמיד המחזור הראשון של תוכנית המוסמך במינהל ציבורי באוניברסיטה העברית ומתרגל-מרצה לתלמידי תואר ראשון במדע המדינה.

אחרי השירות הסדיר בצה"ל שירת במילואים בפיקוד הדרום ואחר כך במפקדת קצין חינוך ראשי בצוות ההיגוי של הנחלת תולדות הציונות בצה"ל, ובאגף ההסברה של חיל החינוך כמרצה ביחידות צה"ל וככותב חומרי הסברה.

ב-1965 הצטרף לרפ"י, רשימת פועלי ישראל) בראשות דוד בן-גוריון והיה חבר ועדת החינוך שלה. ב-1968 היה צעיר קבוצת המייסדים מתוך רפ"י, שהקימה את "הרשימה הממלכתית" (ע"מ), והציבה את בן-גוריון בראשה, והיה חבר מזכירות המפלגה. בשנותיו האחרונות של בן-גוריון ניהל עמו לביא מנחל עוז חילופי מכתבים ונהג לבקרו בשדה בוקר ובתל אביב. ב-1971 הודיע בן-גוריון במכתב ללביא, כי פרש מהרשימה הממלכתית ומפעילות פוליטית וציין, כי אילו היה בוחר לפעול פוליטית היה חוזר למפלגת העבודה^[1]; בן-גוריון ביקש לתת למכתב הזה פומבי.

אחרי פרישת בן-גוריון מהרשימה הממלכתית ומהמערכת הפוליטית בכלל קרא לביא להצטרפות המפלגה למערך^[2]. אחרי ויכוח פנימי קשה, הרוב ברשימה החליט להצטרף לליכוד ולביא, בתוך קבוצת המיעוט, הצטרף למפלגת העבודה^[3].

ב-1973 ושוב ב-1974 היה דובר במטה הבחירות של מפלגת העבודה הישראלית. בשנים 1974–1981 עבד במחלקת המחקר של בית ברל ושימש בה כמרכז המחקר הכלכלי חברתי. במסגרת עבודתו פרסם עבודות מחקר, חוברות ומאמרים. (המחקר המלא שלו על מערכת הבחירות של המערך ב-1977 הופיע בספרם של שבח וייס ויונה יהב "אנטומיה של נפילה"). באמצע התקופה הזאת, ב-79–1977, היה גם יועץ כלכלי חברתי של סיעת המערך בכנסת; ב-1979–1980 עבד במשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו-יורק.^[4] ב-1981 שימש יועץ לראש מטה הבחירות של המערך.

במהלך שנות השמונים ובעיקר ב-83–1981 עסק בתרגום מאנגלית לעברית של ספרים מסוגות שונות, בהם "כלב רץ" מאת דון דלילו, "פוליאנה" מאת אלינור הודג'מן פורטר, "מה שכל אשה צריכה לדעת על גברים" מאת ד"ר ג'ויס בראדרס, "הקרוסלה הכחולה" מאת אביגדור דגן, "המוות השחור" מאת גווינת קרייוונס וג'ון ס. מאר, "ראש הגבעה" מאת אירווין שו, "מזלו של לוסיאנו" מאת ג'ק היגינס, "הורים אחרי גיל 30" מאת מארי קפלמן ופול אקרמן, "כל הטובים נשואים" מאת מריון זולה. ב-1983 ההדיר, ערך, כתב מבואות והביא לבית הדפוס את ספרו של סבו, חיים שלי, "תרגום לעברית של נוסח השבעים לנביאים ראשונים".

בשנים 1984–1986 היה לביא העורך הראשי ומ"מ מנהל השיווק של מיל"ת, המועדון הישראלי לתרבות (בבעלות כלל, ידיעות אחרונות וברטלסמן גרמניה – הוצאה לאור בינלאומית, שהייתה בעלת רשת מועדוני תרבות ברחבי העולם). במסגרת תפקידו היה עורך הרבעון בהוצאת המועדון ואחראי על מבחר הספרים והתקליטים שסיפק המועדון לכ-100,000 בתי אב.

לביא חיבר שלושה ספרים: "ההחמצה הגדולה" על תבוסת שמעון פרס והמערך בבחירות 1981 (הוצאת רביבים 1982),^[5] "ניו-יורק לישראלי" (הוצאת אור-עם, 1992; מהדורה מקוצרת ומעודכנת, 1996), "מדריחו"ל" (הוצאת אור-עם, 1996).

בראשית שנות ה-90 היה איש המכון למורשת בן-גוריון ועסק בעיקר בראיונות עם דמויות שהיו בקשר עם בן-גוריון במהלך השנים^[6].

מאמר על ממשלת רבין הראשונה שפרסם בינואר 1992 ב"דבר", "הממשלה הטובה שהושכחה", הודפס והופץ בעשרות אלפי עותקים על ידי מטה הפריימריס של יצחק רבין. בשנים 1992–1993 שימש כמתאם פעולות הייעוץ והחשיבה של מפלגת העבודה, מנהל צוות החשיבה ומנהל מטה ההסברה והסקרים של הבחירות המוניציפליות ב-1993. יזם והקים את הסמינר הגבוה להכשרת מנהיגות צעירה של "העבודה" בבית ברל. ב-1995 היה גם יועץ מיוחד ללשכת ראש הממשלה יצחק רבין עד ליל הרצח. ב-2 בנובמבר 1995 התמנה לביא לחבר המוסד לבירור עתירות של מפלגת העבודה וכתב המינוי שלו היה המינוי הרשמי האחרון שעליו חתם רבין לפני הירצחו.

בשנים 1999–2001 היה יועץ מיוחד לשר לענייני ירושלים ושר הפנים חיים רמון. ב-2005 היה שוב יועץ לשר רמון ושימש גם כמרכז ועדת השרים לביקורת המדינה. בשנים 2006–2007 שימש כיועץ מיוחד לשרי המשפטים רמון, ציפי לבני ודניאל פרידמן. ב-2007–2009 שימש יועץ מיוחד במשרד ראש הממשלה למשנה לראש הממשלה חיים רמון והיה מעורב, בין כלל הנושאים, בערוץ המשא ומתן החשאי המקביל שניהל רמון עם בכירי הרשות הפלסטינית במשך השנים האלה.

מאז 2009 הוא מנהל-שותף פעיל של חברת טל-מרפא העוסקת בעיקר בתחומי הביומד ובייעוץ לחברות ביו-טק והיי-טק.

במהלך השנים, מאז 1965, פרסם לביא מאות מאמרים, מחקרים, שירים ורשימות בעיקר בעיתונות התקופתית והמקצועית. דבריו התפרסמו במשך השנים בעיקר ביומונים "דבר", "הארץ", "ידיעות אחרונות" (ובכלל זה בטור אישי "לביא שואג" בידיעות תל אביב). פרסם גם ב"מעריב", "ג'רוזלם פוסט", "מבט חדש", וכן בתקופונים כמו "סקירה חודשית" (ירחון לקציני צה"ל), "הד החינוך", "מגוון" (ירחון בית ברל), "הרבעון למחקר חברתי" (אוניברסיטת חיפה), "נתיבי ארגון ומינהל". הוא מפרסם מעת לעת דברים ב"הארץ".^[7] רבים מהחוברות, מהמחקרים והמאמרים בעיתונות היומית והתקופתית שאותם פרסם הם על דוד בן-גוריון ומורשתו. בהם החוברות "העולה במעלה ההר" (הוצאת מרכז ההסברה, 1986), "דוד בן-גוריון" (מרכז ההסברה, 1986, עם פרופ' ישראל קולת וגרשון ריבלין), "דוד בן-גוריון – איש חזון ומעש" (הופיע ברוסית בהוצאת המכון למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, 1991; ההדיר – פרופ' מאיר אביזוהר, תרגמו לרוסית – פרופ' מיכאל אגורסקי ואלכס יופה).

משפחתו

לביא נשוי לד"ר חמוטל מאירי (נולדה ב-1949), מרצה, חוקרת מדעית, מנכ"ל, מנהלת פרויקטים ויועצת בהווה ל"מעבדות חי" (היצרניות העיקריות של ערכות הבדיקה לקורונה) ולחברות מתפתחות. להם שתי בנות – יפעה (מהנדסת ב"אינטל ישראל") ואוריה (קלינאית תקשורת בסוראסקי ובמיחא), ובן – עידו לביא, מהנדס הייטק ובעבר פיבוט ושחקן מרכז ההגנה של נבחרת ישראל בכדוריד.

לקריאה נוספת

יואב לביא ומרדכי נסיהו, "דרך להסדר מדיני" – מצע לדיון מדיני אסטרטגי, בית ברל, 1974
יואב לביא, "חינוך לאור ערכים", הד החינוך, תשל"ג, 14 ביוני, 1973

קישורים חיצוניים

מידע על יואב לביא בקטלוג הספרייה הלאומית
הספרים של יואב לביא, באתר "סימניה"

ממאמריו:

צעירי הממשלה הבאה, דבר, 3 במאי 1973
חזרה לסגנון בן־גוריון, דבר, 24 בספטמבר 1973
הדולרים השחורים והשקרים הלבנים, דבר, 7 ביולי 1976
שמעון פרס - כאתגר לוועידה, דבר, 21 בפברואר 1977

הערות שוליים

^ בן-גוריון: מכתב ליואב לביא, 10 ביולי 1971, ארכיון בן-גוריון
^ "על ע"מ להצטרף למערך", מאת יואב לביא, 1971
^ העבודה דנה עם פורשי ע"מ, דבר, 5 בינואר 1973
^ יעקב ארז, יואב שונא בזבוזים, מעריב, 28 בינואר 1983
^ מנחם רהט, הספר 'ההחמצה הגדולה' על המערך יופץ בקרב פעילי הליכוד, מעריב, 26 ביולי 1988
^ חנוך ברטוב, ארבעה בעקבות "הזקן": מבט ממרחקים, מעריב, 17 באוקטובר 1986
^ מאמרי יואב לביא, באתר "הארץ"

[מכתב-1] בן-גוריון: מכתב ליואב לביא, 10 ביולי 1971, ארכיון בן-גוריון

[2] "על ע"מ להצטרף למערך", מאת יואב לביא, 1971

[3] העבודה דנה עם פורשי ע"מ, דבר, 5 בינואר 1973

[4] יעקב ארז, יואב שונא בזבוזים, מעריב, 28 בינואר 1983

[5] מנחם רהט, הספר 'ההחמצה הגדולה' על המערך יופץ בקרב פעילי הליכוד, מעריב, 26 ביולי 1988

[6] חנוך ברטוב, ארבעה בעקבות "הזקן": מבט ממרחקים, מעריב, 17 באוקטובר 1986

[7] מאמרי יואב לביא, באתר "הארץ"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

@@ שורה 3: / שורה 3: @@
 ==ביוגרפיה==
 נולד ב[[כ' בסיוון]] [[תש"ו]], 19 ביוני 1946, ב[[ירושלים]], דור שלישי בעיר, לד"ר [[שלום לוין]] (1916–1995), [[חבר הכנסת]] (1969–1977), מזכ"ל ונשיא [[הסתדרות המורים]] ונשיא הפדרציה העולמית של ארגוני המורים, ודימונה (דימה) לבית שלי (1920–1989), מחנכת ומנהלת. הוא נכדם של מולה ו[[חיים שלי (איש העלייה השנייה)]], ממייסדי [[בית הכרם]].
@@ שורה 27: / שורה 26: @@
 בשנים 1984–1986 היה לביא העורך הראשי ומ"מ מנהל השיווק של מיל"ת, המועדון הישראלי לתרבות (בבעלות [[כלל תעשיות|כלל]], [[ידיעות אחרונות]] וברטלסמן גרמניה – הוצאה לאור בינלאומית, שהייתה בעלת רשת מועדוני תרבות ברחבי העולם). במסגרת תפקידו היה עורך הרבעון בהוצאת המועדון ואחראי על מבחר הספרים והתקליטים שסיפק המועדון לכ-100,000 בתי אב.
-לביא חיבר שלושה ספרים: "ההחמצה הגדולה" על תבוסת [[שמעון פרס]] והמערך בבחירות 1981 (הוצאת רביבים 1982),{{הערה|{{מעריב|מנחם רהט|הספר 'הההמצה הגדולה' על המערך יופץ בקרב פעילי הליכוד|19880726|74}}}} "ניו-יורק לישראלי" (הוצאת אור-עם, 1992; מהדורה מקוצרת ומעודכנת, 1996), "מדריחו"ל" (הוצאת אור-עם, 1996).
+לביא חיבר שלושה ספרים: "ההחמצה הגדולה" על תבוסת [[שמעון פרס]] והמערך בבחירות 1981 (הוצאת רביבים 1982),{{הערה|{{מעריב|מנחם רהט|הספר 'ההחמצה הגדולה' על המערך יופץ בקרב פעילי הליכוד|19880726|74}}}} "ניו-יורק לישראלי" (הוצאת אור-עם, 1992; מהדורה מקוצרת ומעודכנת, 1996), "מדריחו"ל" (הוצאת אור-עם, 1996).
 בראשית שנות ה-90 היה איש [[המכון למורשת בן-גוריון]] ועסק בעיקר בראיונות עם דמויות שהיו בקשר עם בן-גוריון במהלך השנים{{הערה|{{מעריב|חנוך ברטוב|ארבעה בעקבות "הזקן": מבט ממרחקים|19861017|136}}}}.
@@ שורה 41: / שורה 40: @@
 ==משפחתו==
+לביא נשוי לד"ר חמוטל מאירי (נולדה ב-1949), מרצה, חוקרת מדעית, מנכ"ל, מנהלת פרויקטים ויועצת בהווה ל"מעבדות חי" (היצרניות העיקריות של ערכות הבדיקה לקורונה) ולחברות מתפתחות. להם שתי בנות – יפעה (מהנדסת ב"[[אינטל ישראל]]") ואוריה (קלינאית תקשורת ב[[המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי|סוראסקי]] ובמיחא), ובן – [[עידו לביא]], מהנדס הייטק ובעבר פיבוט ושחקן מרכז ההגנה של [[נבחרת ישראל בכדוריד]].
-לביא נשוי לד"ר חמוטל מאירי (נולדה ב-1949), מרצה, חוקרת מדעית, מנכ"ל, מנהלת פרויקטים ויועצת בהווה ל"מעבדות חי" (היצרניות העיקריות של ערכות הבדיקה לקורונה) ולחברות מתפתחות. להם שתי בנות – יפעה (מהנדסת ב"[[אינטל ישראל]]") ואוריה (קלינאית תקשורת ב[[המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי| סוראסקי]] ובמיחא), ובן – [[עידו לביא]], מהנדס הייטק ובעבר פיבוט ושחקן מרכז ההגנה של [[נבחרת ישראל בכדוריד]].
 ==לקריאה נוספת==
@@ שורה 49: / שורה 47: @@
 ==קישורים חיצוניים==
+{{מיזמים}}
-{{ויקישיתוף בשורה|Category:Yoav Lavi}}
 * {{מרחב|יואב לביא}}
 * {{סימניה סופר|7186}}

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יואב לביא
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יואב לביא