בדחן – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תיקון קישור
Yonidebot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: כדי;
שורה 3: שורה 3:
מעמד הבדחן הלך והתפתח בקהילות ישראל במזרח אירופה, והוא קנה לו כלים אמנותיים מגוונים, דיקלום והצגה, אילתור וזימרה ועוד. בתחילה, כונו הבדחנים 'לצים' או 'גחכנים', אולם בהמשך בעקבות שיפור מעמדם כונו בדחנים. בנוסף, נדרשה מהם שליטה מופלאה בטקסטים היהודיים על כל צורותיהם. במאתיים השנים האחרונות שלפני ההשמדה של [[יהדות מזרח אירופה]], הפכו הבדחנים למנחים ולמנהלי הטקסים היהודיים. [[חופה|חופות]] ולידות, [[ברית מילה|בריתות]] ו[[פדיון הבן|פדיונות]], טקסי חג ה[[פורים]] ועוד, נוהלו על ידי הבדחנים, אם בלווית [[תזמורת]] [[כליזמרים]], ואם בשירה עצמית.
מעמד הבדחן הלך והתפתח בקהילות ישראל במזרח אירופה, והוא קנה לו כלים אמנותיים מגוונים, דיקלום והצגה, אילתור וזימרה ועוד. בתחילה, כונו הבדחנים 'לצים' או 'גחכנים', אולם בהמשך בעקבות שיפור מעמדם כונו בדחנים. בנוסף, נדרשה מהם שליטה מופלאה בטקסטים היהודיים על כל צורותיהם. במאתיים השנים האחרונות שלפני ההשמדה של [[יהדות מזרח אירופה]], הפכו הבדחנים למנחים ולמנהלי הטקסים היהודיים. [[חופה|חופות]] ולידות, [[ברית מילה|בריתות]] ו[[פדיון הבן|פדיונות]], טקסי חג ה[[פורים]] ועוד, נוהלו על ידי הבדחנים, אם בלווית [[תזמורת]] [[כליזמרים]], ואם בשירה עצמית.


ברוב המקרים, היו הבדחנים אנשים [[עוני|עניים]] ופשוטים, ועל פי רוב כדי למצוא פרנסה הם נאלצו לנדוד מ[[עיר]] לעיר בכדי למצוא את פרנסתם. דוגמה לבדחנים כאלה שדמותם התפתחה לכדי [[סיפור עם|אגדה]] הם [[הרשלה]] ומקבילו, [[ג'וחא]], ב[[ארצות ערב]]. למרות זאת, היו גם בדחנים בעלי מעמד ועשירים.
ברוב המקרים, היו הבדחנים אנשים [[עוני|עניים]] ופשוטים, ועל פי רוב כדי למצוא פרנסה הם נאלצו לנדוד מ[[עיר]] לעיר כדי למצוא את פרנסתם. דוגמה לבדחנים כאלה שדמותם התפתחה לכדי [[סיפור עם|אגדה]] הם [[הרשלה]] ומקבילו, [[ג'וחא]], ב[[ארצות ערב]]. למרות זאת, היו גם בדחנים בעלי מעמד ועשירים.


לעתים, נודו הבדחנים על ידי רבני ונכבדי הקהילה, וזאת משתי סיבות עקריות: בשל עוניים של רוב הבדחנים, הנכבדים היו מושא לעגם וצחוקם; וכמו כן היו רבנים שהתנגדו לשימוש ה[[הומור|הומוריסטי]] שעשו לעתים הבדחנים בפסוקי [[תורה]] או [[גמרא]].
לעתים, נודו הבדחנים על ידי רבני ונכבדי הקהילה, וזאת משתי סיבות עקריות: בשל עוניים של רוב הבדחנים, הנכבדים היו מושא לעגם וצחוקם; וכמו כן היו רבנים שהתנגדו לשימוש ה[[הומור|הומוריסטי]] שעשו לעתים הבדחנים בפסוקי [[תורה]] או [[גמרא]].

גרסה מ־20:56, 3 בספטמבר 2007

בַּדְחָןיידיש: "בַּדְחְן") הוא כינוי ושם תואר למי ששימשו כמנחים היתוליים בטקסים יהודיים, חגים וימי מועד אחרים. הבדחנים הראשונים נזכרו כבר בסוף ימי הביניים, במאה השלוש עשרה והארבע עשרה. דמות הבדחן התפתחה בהשפעת דמות הליצן אצל האירופאית, כמקבילה יהודית לה. הבדחנים היו מעין אמנים נודדים, שהיו נוסעים מעיירה לעיירה ומכפר לכפר, מקהילים את הקהל ומשעשעים אותו בדברי בדיחה, בחרוזים ובשירים, הטפות מוסר היתוליות ועוד.

מעמד הבדחן הלך והתפתח בקהילות ישראל במזרח אירופה, והוא קנה לו כלים אמנותיים מגוונים, דיקלום והצגה, אילתור וזימרה ועוד. בתחילה, כונו הבדחנים 'לצים' או 'גחכנים', אולם בהמשך בעקבות שיפור מעמדם כונו בדחנים. בנוסף, נדרשה מהם שליטה מופלאה בטקסטים היהודיים על כל צורותיהם. במאתיים השנים האחרונות שלפני ההשמדה של יהדות מזרח אירופה, הפכו הבדחנים למנחים ולמנהלי הטקסים היהודיים. חופות ולידות, בריתות ופדיונות, טקסי חג הפורים ועוד, נוהלו על ידי הבדחנים, אם בלווית תזמורת כליזמרים, ואם בשירה עצמית.

ברוב המקרים, היו הבדחנים אנשים עניים ופשוטים, ועל פי רוב כדי למצוא פרנסה הם נאלצו לנדוד מעיר לעיר כדי למצוא את פרנסתם. דוגמה לבדחנים כאלה שדמותם התפתחה לכדי אגדה הם הרשלה ומקבילו, ג'וחא, בארצות ערב. למרות זאת, היו גם בדחנים בעלי מעמד ועשירים.

לעתים, נודו הבדחנים על ידי רבני ונכבדי הקהילה, וזאת משתי סיבות עקריות: בשל עוניים של רוב הבדחנים, הנכבדים היו מושא לעגם וצחוקם; וכמו כן היו רבנים שהתנגדו לשימוש ההומוריסטי שעשו לעתים הבדחנים בפסוקי תורה או גמרא.

אליקום צונזר (צונזער), יליד וילנה, 1835 עד 1913, נחשב לגדול הבדחנים של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, והוא מאפיין את דמות הבדחן במיטבה. הוא חיבר עשרות שירים בחרוזים והתאים להם לחנים משלו. ואת הלחנים היה מאלתר לפי טעם הקהל ודרישתו. בעת שמשוררי ההשכלה הראשונים שקדו על שירה עברית שקולה מנוייה וחרוזה, שורר אליקום צונזר את שיריו בלשון יידיש עממית. שלושה דורות של יהודים שרו את שיריו, פזמו את פזמוניו והתענגו על הלחנים שלו.

אליקום צונזר השכיל לשלב בפזמוני הבדחנות שלו משלים עממיים, מוסר השכל חכם וביקורת חברתית נוקבת. כל החברה היהודית, מכל המעמדות, נהתה אחר יצירתו העממית. והמשורר איציק מאנגר הגדירו כ"הבדחן הגדול, עתרת-תפארת של כל החתונות, מטיף המוסר הגדול וחורז החרוזים הנפלא אשר לעמך ישראל".

אמנות הבדחן, יותר מאמנויות אחרות, כמעט וכלתה עם השמדת יהדות מזרח אירופה בשואה, ולא התאוששה לאחריה.