ז'אן-לואי אבנעזר רנייה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Yonidebot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: דיוויזי$1;
אין תקציר עריכה
שורה 16: שורה 16:
רינייה מת ב[[פריז]] בשנת [[1814]], ונטמן בפנתיאון, בו טומנת האומה הצרפתית את גדולי בניה.
רינייה מת ב[[פריז]] בשנת [[1814]], ונטמן בפנתיאון, בו טומנת האומה הצרפתית את גדולי בניה.


{{אין בינויקי|06:20, 17 מאי 2006 (IDT)}}
{{אין בינויקי|06:20, 17 מאי 2006 (IDT)|אישים מחו"ל}}


{{המלחמות הנפוליאוניות}}
{{המלחמות הנפוליאוניות}}

גרסה מ־06:29, 13 בספטמבר 2007

ז'אן-לואי אבנעזר רינייה

הרוזן ז'אן-לואי אבנעזר רינייה (14 בינואר 1771 - 27 בפברואר 1814) גנרל שווייצרי בצבא נפוליאון.

רינייה נולד בלוזאן בשווייץ. בצעירותו התלהב מרעיונות המהפכה הצרפתית והתנדב לצבא הצרפתי בשנת 1792. הוא שירת בתקופת המלחמות המהפכניות וזכה להכרה בכשרונותיו הצבאיים.

בשנת 1798 הצטרף אל נפוליאון בונפרטה במסעו במצרים ובארץ ישראל. השתתף בקרב הפירמידות, ולאחר מכן הצטרף לנפוליאון בדרכו לארץ ישראל. הדיוויזיה עליה פיקד יצאה ב-6 בפברואר 1799 ככוח חלוץ לסיני וקיבלה את המשימה לכבוש את אל עריש על מנת לאפשר לשאר הכוחות מנוחה והתרעננות במהלך חציית המדבר. כשל מודיעיני גרם לכך שרינייה לא ידע כי העיר מבוצרת ומוחזקת בידי 1,500 חיילים. רינייה צר על מצודת אל עריש במשך אחד עשר יום, בפברואר 1799, ורק לאחר ששאר הכוחות הגיעו, נפלה העיר.

לאחר מכן השתתף רינייה במבצעי נפוליאון במסע בארץ ישראל, לרבות השתתפות במצור הכושל על עכו.

עם שובו של נפוליאון לצרפת באוקטובר 1799 שב רינייה עמו. רינייה נשלח אל איטליה ועסק שם בפעולות של דיכוי ההתנגדות העממית לשלטון הצרפתי. ב-4 ביולי 1806 עמד רינייה בראש כוח בן 6,000 חיילים אשר התעמת עם המפקד הבריטי ג'ון סטיוארט, בעיר מאידה באיטליה. מערכת מאידה, בה נחל רינייה תבוסה, הייתה הפעם הראשונה במלחמות הנפוליאוניות בה עמד כוח אנגלי כנגד כוח צרפתי, ויכל לו, אך מבחינה אסטרטגית הייתה תבוסה זו חסרת משמעות. רינייה המשיך לפעול באיטליה, בממלכת נאפולי אשר ניתנה לאחיו של נפוליאון, ז'וזף בונפרט.

ב1810 נשלח רינייה לספרד, ושירת שם במערכה הרת האסון של הגנרל אנדרה מאסנה כנגד הדוכס מוולינגטון. רינייה היה אחד ממפקדי הדיוויזיות של מאסנה בתבוסה בהר בוסקה בפורטוגל ב-27 באוקטובר 1810. לימים, ייחס נפוליאון את כשלונו ל"הקזת הדם האין סופית בחצי האי האיברי", ואילו מאסנה, מצידו, הטיל את האחריות לכישלון על יחסיו הגרועים עם הכפופים לו - רינייה, ז'ונו וניי.

רינייה קיבל תואר "רוזן של הקיסרות" בשנת 1811, ולאחר מכן קיבל את הפיקוד על הכוחות של מלכות סקסוניה, ו"ייעוץ" לכוחות האוסטרים שצורפו ל"גרנד ארמה" בפלישה הרת האסון לרוסיה. צבאו של רינייה היה באגף הימני של הכוחות, ולא השתתף במסע האומלל למוסקבה. הצבא הגיע עד לאזור ווהלין (כיום באוקראינה), ומשם נסוג תוך אבידות קשות דרך פולין עד לעיר דרזדן. שרידי הכוח השתתפו בקרב האומות בלייפציג ב-19 באוקטובר 1813, ובמהלך התבוסה, שהייתה התבוסה האיומה ביותר שספג נפוליאון אי פעם, נתפס רינייה בידי האויב ונפל בשבי.

רינייה מת בפריז בשנת 1814, ונטמן בפנתיאון, בו טומנת האומה הצרפתית את גדולי בניה.

תבנית:אין בינויקי

תבנית:המלחמות הנפוליאוניות