אפקט בוהר – הבדלי גרסאות
מ בוט החלפות: הוספת מקף; |
|||
שורה 2: | שורה 2: | ||
'''אפקט בוהר''' הוא תכונה של [[המוגלובין]] שתוארה לראשונה על ידי ה[[פיזיולוגיה|פיזיולוג]] ה[[דנמרק|דני]] [[כריסטיאן בוהר]] ב-[[1904]]. בגלל אפקט בוהר, עלייה ברמת [[פחמן דו-חמצני|הפחמן הדו-חמצני]], ירידה ב-[[pH]] או עלייה בטמפרטורת הגוף גורמים לזיקת החמצן להמוגלובין לרדת. |
'''אפקט בוהר''' הוא תכונה של [[המוגלובין]] שתוארה לראשונה על ידי ה[[פיזיולוגיה|פיזיולוג]] ה[[דנמרק|דני]] [[כריסטיאן בוהר]] ב-[[1904]]. בגלל אפקט בוהר, עלייה ברמת [[פחמן דו-חמצני|הפחמן הדו-חמצני]], ירידה ב-[[pH]] או עלייה בטמפרטורת הגוף גורמים לזיקת החמצן להמוגלובין לרדת. |
||
אפקט זה מקל על העברת [[חמצן]] כאשר [[המוגלובין]] קושר חמצן [[ריאות|בריאות]], אבל משחרר אותו [[רקמה|ברקמות]], ובמיוחד ברקמות שצריכות חמצן בכמויות גדולות. כשרמת [[מטבוליזם|המטבוליזם]] של רקמה עולה, היא מייצרת יותר פחמן דו |
אפקט זה מקל על העברת [[חמצן]] כאשר [[המוגלובין]] קושר חמצן [[ריאות|בריאות]], אבל משחרר אותו [[רקמה|ברקמות]], ובמיוחד ברקמות שצריכות חמצן בכמויות גדולות. כשרמת [[מטבוליזם|המטבוליזם]] של רקמה עולה, היא מייצרת יותר פחמן דו-חמצני. הפחמן הדו-חמצני הופך במהירות למולקולות [[ביקרבונט]] [[פרוטון|ופרוטונים]] חומציים על ידי האנזים קרבוניק אנהידראז: |
||
CO<sub>2</sub> + H<sub>2</sub>O → H<sup>+</sup> + HCO<sup>-</sup><sub>3</sub> |
CO<sub>2</sub> + H<sub>2</sub>O → H<sup>+</sup> + HCO<sup>-</sup><sub>3</sub> |
||
שורה 8: | שורה 8: | ||
דבר זה גורם ל-pH ברקמה לרדת, ולפיכך מגדיל את שחרור החמצן מההמוגלובין, מה שמאפשר לרקמה לקבל כמות חמצן העונה על דרישותיה. |
דבר זה גורם ל-pH ברקמה לרדת, ולפיכך מגדיל את שחרור החמצן מההמוגלובין, מה שמאפשר לרקמה לקבל כמות חמצן העונה על דרישותיה. |
||
עקומת הדיסוציאציה של חמצן נעה ימינה כאשר ריכוז פחמן דו |
עקומת הדיסוציאציה של חמצן נעה ימינה כאשר ריכוז פחמן דו-חמצני, טמפרטורה, או ריכוז יוני מימן גדל, דבר המקל על הגדלת שחרור החמצן. |
||
דבר זה הגיוני כיוון שריכוז פחמן דו |
דבר זה הגיוני כיוון שריכוז פחמן דו-חמצני גבוה וסינתזה הולכת וגוברת של [[חומצה לקטית]] מתרחשים כאשר שרירים צריכים כמות חמצן גדולה. שינוי זיקת החמצן להמוגלובין היא דרכו של הגוף להסתגל במהירות לבעיה זו. |
||
בהמוגלובין הירושימה אפקט בוהר מעומעם באופן שלחמצן יש זיקה הרבה יותר גבוהה להמוגלובין ורקמות בגוף עשויות לסבול מחוסר חמצן בעקבות מאמץ גופני. |
בהמוגלובין הירושימה אפקט בוהר מעומעם באופן שלחמצן יש זיקה הרבה יותר גבוהה להמוגלובין ורקמות בגוף עשויות לסבול מחוסר חמצן בעקבות מאמץ גופני. |
גרסה מ־15:40, 20 במרץ 2008
אפקט בוהר הוא תכונה של המוגלובין שתוארה לראשונה על ידי הפיזיולוג הדני כריסטיאן בוהר ב-1904. בגלל אפקט בוהר, עלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני, ירידה ב-pH או עלייה בטמפרטורת הגוף גורמים לזיקת החמצן להמוגלובין לרדת.
אפקט זה מקל על העברת חמצן כאשר המוגלובין קושר חמצן בריאות, אבל משחרר אותו ברקמות, ובמיוחד ברקמות שצריכות חמצן בכמויות גדולות. כשרמת המטבוליזם של רקמה עולה, היא מייצרת יותר פחמן דו-חמצני. הפחמן הדו-חמצני הופך במהירות למולקולות ביקרבונט ופרוטונים חומציים על ידי האנזים קרבוניק אנהידראז:
CO2 + H2O → H+ + HCO-3
דבר זה גורם ל-pH ברקמה לרדת, ולפיכך מגדיל את שחרור החמצן מההמוגלובין, מה שמאפשר לרקמה לקבל כמות חמצן העונה על דרישותיה.
עקומת הדיסוציאציה של חמצן נעה ימינה כאשר ריכוז פחמן דו-חמצני, טמפרטורה, או ריכוז יוני מימן גדל, דבר המקל על הגדלת שחרור החמצן.
דבר זה הגיוני כיוון שריכוז פחמן דו-חמצני גבוה וסינתזה הולכת וגוברת של חומצה לקטית מתרחשים כאשר שרירים צריכים כמות חמצן גדולה. שינוי זיקת החמצן להמוגלובין היא דרכו של הגוף להסתגל במהירות לבעיה זו.
בהמוגלובין הירושימה אפקט בוהר מעומעם באופן שלחמצן יש זיקה הרבה יותר גבוהה להמוגלובין ורקמות בגוף עשויות לסבול מחוסר חמצן בעקבות מאמץ גופני.