המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של ישראל – הבדלי גרסאות
מ תקלדה |
מאין תקציר עריכה |
||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
==הגורמים למשבר== |
==הגורמים למשבר== |
||
כאשר הוחלפה [[לירה ארץ ישראלית|הלירה הארץ ישראלית]] (לא"י) [[לירה ישראלית|בלירה הישראלית]] עם קום המדינה נקבעו שערי חליפין עם שאר המטבעות, הוחלט ששוויו של המטבע החדש יהיה שווה ערך לשוויה של [[לירה שטרלינג |
כאשר הוחלפה [[לירה ארץ ישראלית|הלירה הארץ ישראלית]] (לא"י) [[לירה ישראלית|בלירה הישראלית]] עם קום המדינה נקבעו שערי חליפין עם שאר המטבעות, הוחלט ששוויו של המטבע החדש יהיה שווה ערך לשוויה של [[לירה שטרלינג]] אחת ולשוויו של שליש [[דולר אמריקאי]]. עד מהרה התברר שהשערים הללו לא ריאלים, דהיינו, בלירה ישראלית אחת אפשר לקנות פחות מאשר בלירה שטרלינג או בשליש דולר. במהלך השנים נמנעה המדינה לשנות את שער החליפין (פרט לשינוי זעיר ב[[ספטמבר]] [[1949]]). המניע נבע בעיקר מהרצון למנוע את התגברות ה[[אינפלציה]] (שהייתה גבוהה גם ככה) ולשמר את המחירים הנמוכים של מוצרי הצריכה כחלק מ[[מדיניות הקיצוב]]. למעשה ניתן לומר שהמדינה שמרה על שער חליפין נמוך בכדי לא להגדיל את החריגה בתקציב, אבל לא התחשבה במשמעות שיש לדבר לגבי [[מאזן התשלומים]] שלה- מדד המסכם את כל ההוצאות במטבע חוץ כנגד כל ההכנסות ממטבע חוץ. במצב של שער חליפין נמוך יש למטבע ערך גבוהה ביחס למטבעות אחרים ומתאפשר יבוא זול, המדינה משלמת על היבוא במטבע חוץ. היצוא לעומת זאת, עליו מקבלת המדינה תמורה במטבע חוץ נחלש, שכן בשל שער החליפין היצואנים מקבלים פחות תמורה (במטבע חוץ) על מוצרי היצוא (שיוצרו בתוך המדינה, במטבע מקומי). עד ל[[מדיניות הכלכלית החדשה]], נמשך המצב הזה ובמציאות נוצרו כמה וכמה שערי חליפין ועל המדינה היה לתמרן בין השער הרשמי, אותו קבעה לשערים ריאלים יותר. ריבוי השערים גרם בלבול רב, חוסר יכולת לתכנון כלכלי (שכן אף אחד לא יודע על פי איזה שער חליפין יקנו מוצרי היבוא), לחצים שונים שהופעלו על ידי בעלי אינטרסים (שביקשו לקבל שער חליפין שיגביר את הרווח שלהם מהעיסקה) והתעשרות מהירה של מי שידע לנצל את ההפרשים בין השערים. |
||
==המשבר ופתרונו== |
==המשבר ופתרונו== |
||
גרסה מ־13:36, 6 ביולי 2005
משבר 1951 הוא כינוי למשבר כלכלי שפקד את המשק הישראלי במהלך אותה שנה, 1951.
הגורמים למשבר
כאשר הוחלפה הלירה הארץ ישראלית (לא"י) בלירה הישראלית עם קום המדינה נקבעו שערי חליפין עם שאר המטבעות, הוחלט ששוויו של המטבע החדש יהיה שווה ערך לשוויה של לירה שטרלינג אחת ולשוויו של שליש דולר אמריקאי. עד מהרה התברר שהשערים הללו לא ריאלים, דהיינו, בלירה ישראלית אחת אפשר לקנות פחות מאשר בלירה שטרלינג או בשליש דולר. במהלך השנים נמנעה המדינה לשנות את שער החליפין (פרט לשינוי זעיר בספטמבר 1949). המניע נבע בעיקר מהרצון למנוע את התגברות האינפלציה (שהייתה גבוהה גם ככה) ולשמר את המחירים הנמוכים של מוצרי הצריכה כחלק ממדיניות הקיצוב. למעשה ניתן לומר שהמדינה שמרה על שער חליפין נמוך בכדי לא להגדיל את החריגה בתקציב, אבל לא התחשבה במשמעות שיש לדבר לגבי מאזן התשלומים שלה- מדד המסכם את כל ההוצאות במטבע חוץ כנגד כל ההכנסות ממטבע חוץ. במצב של שער חליפין נמוך יש למטבע ערך גבוהה ביחס למטבעות אחרים ומתאפשר יבוא זול, המדינה משלמת על היבוא במטבע חוץ. היצוא לעומת זאת, עליו מקבלת המדינה תמורה במטבע חוץ נחלש, שכן בשל שער החליפין היצואנים מקבלים פחות תמורה (במטבע חוץ) על מוצרי היצוא (שיוצרו בתוך המדינה, במטבע מקומי). עד למדיניות הכלכלית החדשה, נמשך המצב הזה ובמציאות נוצרו כמה וכמה שערי חליפין ועל המדינה היה לתמרן בין השער הרשמי, אותו קבעה לשערים ריאלים יותר. ריבוי השערים גרם בלבול רב, חוסר יכולת לתכנון כלכלי (שכן אף אחד לא יודע על פי איזה שער חליפין יקנו מוצרי היבוא), לחצים שונים שהופעלו על ידי בעלי אינטרסים (שביקשו לקבל שער חליפין שיגביר את הרווח שלהם מהעיסקה) והתעשרות מהירה של מי שידע לנצל את ההפרשים בין השערים.
המשבר ופתרונו
כאמור מדיניות שער החליפין יצרה גירעון במאזן התשלומים שהיה צורך לממן. המימון הגיע בחלקו הקטן ממגביות שנאספו בקרב יהודי חו"ל ומיתרות השטרלינג- סכום כסף שהיה שייך למדינה והוקפא אצל ממשלת בריטניה, שהסכימה לשחרר אותו רק ב-1949. מכיוון שלא היה במקורות אלו די נאלצה הממשלה לממן את עיקר הגירעון על ידי הלוואות לטווח קצר מהבנקים ומחברות הדלק העולמיות. בשלב מסויים הבינו המלווים שמצבה של המדינה לא הולך ומשתפר וכי יש סכנה בהלוואה כזאת בשל העובדה שיתכן והיא לא תוחזר ולכן הפסיקו להלוות כסף למדינה. כתוצאה מכך הגיעה המדינה למצב בו אין בידה מספיק יתרות של מטבע חוץ והיה חשש כן ואמיתי שהמדינה לא תוכל לתפקד.
המשבר גם לווה במשבר מקביל - מדיניות הקיצוב הלכה והתמוטטה בשל זעם ציבורי רב שהובע בבחירות המקומיות של נובמבר 1950, בבחירות אלו זכתה אומנם מפא"י - מנהיגת הצנע אך הציונים הכלליים יריביה בנפש שדרשו את ביטול הצנע וחסו תחת הסיסמה- "תנו לחיות בארץ הזו" היו רחוקים ממנה רק כדי 2.8%. כתוצאה מכך בוטל משרד האספקה והקיצוב והוקדמו הבחירות הכלליות ליולי 1951. במהלך הבחירות הכלליות איבדה מפא"י מנדט אחד, והציונים הכלליים, אויביה עלו משבעה לעשרים מנדטים. מפא"י. תוצאות הבחירות הכלליות שמו קץ לתקווה של מפא"י להתמודד עם המשבר על ידי הצנע והביאו לידי קבלת המדיניות הכלכלית החדשה, בה דגל שר האוצר, אליעזר קפלן.