מלחמות הקרקעות של ניו זילנד

מלחמות הקרקעות של ניו זילנד (באנגלית: New Zealand land wars ולעיתים מכונות Māori Wars - מלחמות המאורים) הוא השם שניתן לסדרה של קרבות בין שבטים מאורים שונים ובין המאורים למתיישבים האירופאים בניו זילנד בין 1845 ל-1872 ונסבו ברובם סביב השליטה על הקרקעות בניו זילנד.

רקע

ההגירה המסיבית אל ניו זילנד בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 הביאו לחיזוק משמעותי של הקשרים והחיכוכים בין המאורים למתיישבים החדשים. שבטים מאוריים מסוימים נהנו ממסחר פורה עם המתיישבים, הם סיפקו לערים החדשות את רוב המזון וחומרי הגלם ובתמורה קנו ציוד וטכנולוגיה אירופאית כמו ספינות וטחנות קמח. שבטים אלו הצליחו בדרך כלל לשמור על מרבית השטחים והאוטונומיה שלהם בהתאם להסכם ואיטנגי וזכו לרווחה כלכלית ותרבותית. באזורים אחרים האירופאים הפעילו על השבטים המאוריים לחץ כבד להעביר לידיהם קרקעות, הן באמצעים כלכליים והן באמצעים צבאיים. שבטים אלו נדחקו לשטחים מצומצמים במיוחד שלא איפשרו להם למשיך ולהתקיים מחקלאות וציד וכן הרגישו מרומים ומושפלים.

כתוצאה משינויים אלו נחתם בשנת 1840 הסכם ואיטנגי בין נציגי הממשל הבריטי לבין מספר גדול של ראשי שבטים מאורים. ההסכם נועד להסדיר את היחסים בין המאורים למתיישבים, לעגן את זכויותיהם של המאורים על הקרקע ולאפשר מנגנון הוגן לרכישת קרקעות על ידי מתיישבים. אולם ההסכם לא ייושם במלואו ועקב הבדלי תרבויות, שפה וניסוחים לצד הרצון של המתיישבים לרכוש קרקעות נוספות בכל מחיר נמשכו החיכוכים בעניין גם לאחר חתימת ההסכם.

עימותים צבאיים

החל מאמצע המאה ה-19 החלו להתפתח עימותים אלימים בין המתיישבים החדשים לשבטים המאוריים הנפגעים - סדרת העימותים הללו נקראים מלחמות הקרקעות של ניו זילנד (New Zealand land wars). העימות הראשון התרחש בשנת 1843 בצפון האי הדרומי בין מתיישבים בנלסון למאורים מוואיראו (Wairau) שפרץ כתוצאה מהשתלטות של מתיישבים פורעי חוק על קרקעות מאוריות. בעימות הקצר נהרגו 22 מתיישבים אירופאים ו-5 מאורים, אך הוא סימן את תחילתה של תקופת קרבות ארוכה בין המאורים למתיישבים.

אזורי והקפי העימותים התרחבו בשנים שלאחר מכן אל רוב חלקי האי הצפוני והגיעו לשיא במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 באזורי טראנאקי וואיקטו. בסך הכל נהרגו בעימותים יותר מ-2000 מאורים וכ-700 מתיישבים אירופאים. עם זאת לא כל המאורים היו מאוחדים במלחמתם נגד המתיישבים החדשים, שבטים מאוריים מסוימים הצטרפו למתיישבים מתוך יריבויות עתיקות בין השבטים ומתוך תקווה שההצטרפות לאירפאים תשפר את מעמדם וזכויותיהם. העמידה לצד האירופאים אכן השתלמה ובשנת 1867 הוקצו למאורים ארבעה מושבים בפרלמנט הניו זילנדי.

תוצאות

מלחמות הקרקעות, הדחיקה לשטחים מוגבלים, מגיפות ותחלואים אחרים שהגיעו עם המתיישבים החדשים גרמו לתמותה גבוהה ולירידה דרמטית בהיקף האוכלוסייה המאורית בניו זילנד, על פי הערכות שונות קטנה האוכלוסייה המאורית ב-30 עד 50 אחוזים בין סוף המאה ה-18 לסוף המאה ה-19. ההכרה בכך שידם של המתיישבים החדשים על העליונה בעימותים צבאיים הביאה את רוב השבטים המאורים לקבל את המתיישבים החדשים ולשתף איתם פעולה או לאמץ גישה של התנגדות פאסיבית וכך לקראת סוף המאה ה-19 מלחמות הקרקעות דעכו.