ניקולא שאמפור – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־04:17, 26 במרץ 2009

ניקולה שאמפור (בצרפתית: Nicolas Chamfort;‏ 6 באפריל 1741 – 13 באפריל 1794) היה סופר, משורר ופובליציסט צרפתי, שנודע כמחברם של אפיגרמות ובאפוריזמים השנונים. התאבד בתקופת המהפכה הצרפתית.

ניקולה-סבסטיאן רוֹש (בצרפתית: Nicolas-Sébastien Roch) נולד בעיר קלרמון-פראן, בחבל אוברן שבצרפת. למד בקולז' גראסן בפריז, הצטיין בלימודיו, זכה במלגה ואימץ לעצמו את השם שאמפור. התפרנס מהוראה ומכתיבה מזדמנת, ובשל שנינותו והופעתו הנאה זכה לתשומת לב מצד אנשי החברה הגבוהה של פריז. ב- 1764 כתב את הקומדיה "ההודית הצעירה" שזכתה להצלחה, ובעקבותיה כתב שורת מאמרים ושירים. ב-1769 זכה בפרס האקדמיה הצרפתית עבור יצירתו "שיר הלל" שהקדיש למולייר. ב-1770 כתב את הקומדיה "הסוחר מאיזמיר", וב-1774 זכה בפרס האקדמיה של מארסיי עבור יצירתו "שיר תהילה" שהקדיש לז'אן דה לה פונטיין.

ב-1776 כתב את הטרגדיה "מוסטפה וזאנגיר" שהועלתה על הבמה בפונטנבלו בנוכחותם של המלך לואי השישה עשר ושל אשתו מארי אנטואנט. המלך העניק לו קצבה שנתית והוא נתמנה למזכירו של לואי החמישי, ז'וזף דה בורבון-קונדה, שהיה מאנשי בית המלוכה. אולם, ניקולה שאמפור שמאס עד מהרה בחיי חצר המלכות, התפטר מתפקידו ופרש לאוטיי שממערב לפריז. בהשראת אמרותיהם של פרנסואה דה לה רושפוקו, של המרקיז דה וובנארז' ושל וולטר, החל ניקולה שאמפור לכתוב שם את אמרותיו השנונות, וב-1781 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית.

ב-1783 פגש באונורה מיראבו והפך למבקר חריף של הממשלה. ב-1789 היה אחד מדובריה של המהפכה הצרפתית, כתב מנשרים, נשא נאומים ברחובותיה של פריז והיה מן הראשונים שנכנסו לבסטיליה ב-14 ביולי של אותה שנה. שימש כמזכיר מועדון היעקובינים (1790–1791) וכתב מאמרים חוצבי להבות בזכות המהפכה בעיתון "מרקור דה פראנס" ובעיתונים אחרים.

אחרי הפיכת היעקובינים (10 באוגוסט 1792) התנגד לאנשי הקומונה הפריזאית, שבתמיכת היעקובינים ערכו טבח באסירים המלוכנים (2–3 בספטמבר של אותה שנה), ותמך בז'ירונדינים (רפובליקנים מתונים). כתוצאה, נחשד בבגידה ותפקידו הפוליטי הגיע לקצו. באוגוסט 1793 הושם במעצר ושוחרר כעבור ימים מספר. אך בספטמבר של אותה שנה, משום שידע כי ימיו ספורים, ניסה להתאבד בירייה. הוא נפצע באופן אנוש וסבל ייסורים נוראים עד מותו באפריל 1794.

יצירת המופת של ניקולה שאמפור "אמרות ומחשבות, דמויות ומעשיות" יצאה לאור שנה אחרי מותו. ביצירתו זו הוא מביע בעיקר את אכזבתו מן החיים. ניקולה שאמפור שתלה את תקוותו במהפכה הצרפתית, אך נאלץ להיות עד לטרור של ז'ורז' דנטון, של ז'אן פול מארה ושל רובספייר, נתפס לייאוש שאין כמותו: "התקווה כמוה כרופא אליל המתעתע בנו תמיד, ובאשר לי, אושרי החל כאשר נטשתי אותה." "בצרפת ישנם שבעה מיליון מבקשי צדקה, ושנים עשר מיליון שאינם מסוגלים לתת דבר." לפני מותו אמר: "לבסוף, אני עוזב את העולם הזה, שבו הלב חייב להישבר."

קישורים חיצוניים

ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
+'''ניקולה שאמפור''' (ב[[צרפתית]]: '''Nicolas Chamfort''';{{כ}} [[6 באפריל]] [[1741]] – [[13 באפריל]] [[1794]]) היה [[סופר]], [[משורר]] ו[[פובליציסט]] [[צרפתים|צרפתי]], שנודע כמחברם של [[אפיגרמות]] וב[[אפוריזם|אפוריזמים]] השנונים. התאבד בתקופת [[המהפכה הצרפתית]].
-'''ניקולה שאמפור''' ([[צרפתית]]: Nicolas Chamfort; &רלמ;
-[[6 באפריל]] [[1741]] - [[13 באפריל]] [[1794]]) [[סופר]] [[צרפת]]י שנודע באמרותיו ובדבריו השנונים. התאבד בתקופת [[המהפכה הצרפתית]].
-ניקולה סבסטיין רוש נולד בקלרמון פראן בחבל [[אוברן]] ב[[צרפת]]. למד בקולז' גראסן ב[[פריז]], הצטיין בלימודיו, זכה במלגה ואימץ לעצמו את השם שאמפור. התפרנס מהוראה ומכתיבה מזדמנת, ובשל שנינותו והופעתו הנאה זכה לתשומת לב מצד אנשי החברה הגבוהה של פריז. ב- [[1764]] כתב את הקומדיה "ההודית הצעירה" שזכתה להצלחה, ובעקבותיה כתב שורת מאמרים ושירים. ב-[[1769]] זכה בפרס [[האקדמיה הצרפתית]] עבור יצירתו "שיר הלל" שהקדיש ל[[מולייר]]. ב-[[1770]] כתב את הקומדיה "הסוחר מאיזמיר", וב-[[1774]] זכה בפרס האקדמיה של [[מארסיי]] עבור יצירתו "שיר תהילה" שהקדיש ל[[ז'אן דה לה פונטיין]].
+ניקולה-סבסטיאן רוֹש (בצרפתית: '''Nicolas-Sébastien Roch''') נולד בעיר [[קלרמון-פראן]], בחבל [[אוברן]] שב[[צרפת]]. למד בקולז' גראסן ב[[פריז]], הצטיין בלימודיו, זכה במלגה ואימץ לעצמו את השם שאמפור. התפרנס מהוראה ומכתיבה מזדמנת, ובשל שנינותו והופעתו הנאה זכה לתשומת לב מצד אנשי החברה הגבוהה של פריז. ב- [[1764]] כתב את הקומדיה "ההודית הצעירה" שזכתה להצלחה, ובעקבותיה כתב שורת מאמרים ושירים. ב-[[1769]] זכה בפרס [[האקדמיה הצרפתית]] עבור יצירתו "שיר הלל" שהקדיש ל[[מולייר]]. ב-[[1770]] כתב את הקומדיה "הסוחר מאיזמיר", וב-[[1774]] זכה בפרס האקדמיה של [[מארסיי]] עבור יצירתו "שיר תהילה" שהקדיש ל[[ז'אן דה לה פונטיין]].
-ב-[[1776]] כתב את ה[[טרגדיה]] "מוסטפה וזאנגיר" שהועלתה על הבמה ב[[פונטנבלו]] בנוכחותם של המלך [[לואי השישה עשר]] ושל אשתו [[מארי אנטואנט]]. המלך העניק לו קצבה שנתית והוא נתמנה למזכירו של לואי החמישי, ז'וזף דה בורבון-קונדה, שהיה מאנשי בית המלוכה. אולם, ניקולה שאמפור שמאס עד מהרה בחיי חצר המלכות, התפטר מתפקידו ופרש לאוטיי שממערב לפריז. בהשראת אמרותיהם של [[פרנסואה דה לה רושפוקו]], של [[המרקיז דה וובנארז']] ושל [[וולטר]], החל ניקולה שאמפור לכתוב שם את אמרותיו השנונות, וב-[[1781]] נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית.
+ב-[[1776]] כתב את ה[[טרגדיה]] "מוסטפה וזאנגיר" שהועלתה על הבמה ב[[פונטנבלו]] בנוכחותם של המלך [[לואי השישה עשר]] ושל אשתו [[מארי אנטואנט]]. המלך העניק לו קצבה שנתית והוא נתמנה למזכירו של לואי החמישי, ז'וזף דה בורבון-קונדה, שהיה מאנשי בית המלוכה. אולם, ניקולה שאמפור שמאס עד מהרה בחיי חצר המלכות, התפטר מתפקידו ופרש לאוטיי שממערב לפריז. בהשראת אמרותיהם של [[פרנסואה דה לה רושפוקו]], של [[המרקיז דה וובנארז']] ושל [[וולטר]], החל ניקולה שאמפור לכתוב שם את אמרותיו השנונות, וב-[[1781]] נבחר לחבר [[האקדמיה הצרפתית]].
-ב-[[1783]] פגש ב[[אונורה מיראבו]] והפך למבקר חריף של הממשלה. ב-[[1789]] היה אחד מדובריה של המהפכה הצרפתית, כתב מנשרים, נשא נאומים ברחובותיה של פריז והיה מן הראשונים שנכנסו ל[[נפילת הבסטיליה|בסטיליה]] ב-[[14 ביולי]] של אותה שנה. שימש כמזכיר [[המועדון היעקוביני|מועדון היעקובינים]] ( [[1790]]- [[1791]]) וכתב מאמרים חוצבי להבות בזכות המהפכה בעיתון "[[מרקור דה פראנס]]" ובעיתונים אחרים.
+ב-[[1783]] פגש ב[[אונורה מיראבו]] והפך למבקר חריף של הממשלה. ב-[[1789]] היה אחד מדובריה של המהפכה הצרפתית, כתב מנשרים, נשא נאומים ברחובותיה של פריז והיה מן הראשונים שנכנסו ל[[נפילת הבסטיליה|בסטיליה]] ב-[[14 ביולי]] של אותה שנה. שימש כמזכיר [[המועדון היעקוביני|מועדון היעקובינים]] ([[1790]]–[[1791]]) וכתב מאמרים חוצבי להבות בזכות המהפכה בעיתון "[[מרקור דה פראנס]]" ובעיתונים אחרים.
-אחרי הפיכת היעקובינים ([[10 באוגוסט]] [[1792]]) התנגד לאנשי [[הקומונה הפריזאית]], שבתמיכת היעקובינים ערכו טבח באסירים המלוכנים (2 - [[3 בספטמבר]] של אותה שנה), ותמך ב[[ז'ירונדינים]] (רפובליקנים מתונים). כתוצאה, נחשד בבגידה ותפקידו הפוליטי הגיע לקצו. באוגוסט [[1793 ]]הושם במעצר ושוחרר כעבור ימים מספר. אך בספטמבר של אותה שנה, משום שידע כי ימיו ספורים, ניסה להתאבד בירייה. הוא נפצע באופן אנוש וסבל ייסורים נוראים עד מותו באפריל 1794.
+אחרי הפיכת היעקובינים ([[10 באוגוסט]] [[1792]]) התנגד לאנשי [[הקומונה הפריזאית]], שבתמיכת היעקובינים ערכו טבח באסירים המלוכנים ([[2 בספטמבר|2]]–[[3 בספטמבר]] של אותה שנה), ותמך ב[[ז'ירונדינים]] (רפובליקנים מתונים). כתוצאה, נחשד בבגידה ותפקידו הפוליטי הגיע לקצו. באוגוסט [[1793 ]]הושם במעצר ושוחרר כעבור ימים מספר. אך בספטמבר של אותה שנה, משום שידע כי ימיו ספורים, ניסה להתאבד בירייה. הוא נפצע באופן אנוש וסבל ייסורים נוראים עד מותו באפריל 1794.
 יצירת המופת של ניקולה שאמפור "אמרות ומחשבות, דמויות ומעשיות" יצאה לאור שנה אחרי מותו. ביצירתו זו הוא מביע בעיקר את אכזבתו מן החיים. ניקולה שאמפור שתלה את תקוותו במהפכה הצרפתית, אך נאלץ להיות עד לטרור של [[ז'ורז' דנטון]], של [[ז'אן פול מארה]] ושל [[רובספייר]], נתפס לייאוש שאין כמותו: "התקווה כמוה כרופא אליל המתעתע בנו תמיד, ובאשר לי, אושרי החל כאשר נטשתי אותה." "בצרפת ישנם שבעה מיליון מבקשי צדקה, ושנים עשר מיליון שאינם מסוגלים לתת דבר." לפני מותו אמר: "לבסוף, אני עוזב את העולם הזה, שבו הלב חייב להישבר."
@@ שורה 14: / שורה 13: @@
 ==קישורים חיצוניים==
 {{מיזמים|ויקיציטוט=ניקולה שאמפור}}
+{{קצרמר|אישים}}
 {{מיון רגיל:שאמפור, ניקולה}}
 [[קטגוריה:סופרים צרפתים]]
+[[קטגוריה:משוררים צרפתים]]
+[[קטגוריה:מחזאים צרפתים]]
+[[קטגוריה:פובליציסטים צרפתים]]
+[[קטגוריה:המהפכה הצרפתית]]
+[[קטגוריה:מתאבדים: סופרים]]
+[[קטגוריה:מתאבדים: משוררים]]
 [[en:Nicolas Chamfort]]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ניקולה שאמפור
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ניקולא שאמפור