מלאכת אוכל נפש

אוכל נפש בהלכה, הוא הגדרה הלכתית המשמשת בשני עניינים :

1. אוכל נפש שמלאכתו מותרת ביום טוב.

2. כלי מלאכת אוכל נפש אסורים בלקיחה עבור משכון.

ביום טוב

בשבת אסורה מלאכה כלל ועיקר, ואילו ביום טוב התירו מלאכות לצורך "אוכל נפש", וזאת על פי הפסוק "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות, י"ב, ט"ז). כך הותרו שחיטה, לישה, אפייה וכיוצא באלה.

ההלכה נפסקה כמו בית הלל שמסגרת "אוכל נפש", היא גם לשאר ההנאות, גם אם אינם קשורות דווקא באוכל. החכמים אסרו לעשות כל מלאכה שאפשר לעשותה בערב יום טוב מבלי שיהיה בה הפסד או חיסרון, זאת כדי שאדם לא ידחה ליום טוב את כל המלאכות שהן לצורך אוכל נפש כגון טחינה וניפוי הקמח וכיוצא באלה, ואז ייטרד בהן כל היום ויימנע משמחת החג. כמו כן. נחלקו האחרונים לגבי עישון ביום טוב, ולדעת רוב הפוסקים, העישון מותר למי שהורגל בכך, משום שזה צורך השווה לכל נפש, אולם הדלקה וכיבוי האש נאסרו, כשם שנאסרה הדלקה לבישול, והותרה רק העברת אש.

במשכון

איסור משכון כלי אוכל נפש הוא משום משום "כי נפש הוא חבל" (דברים, כ"ד ו'). מדובר בכלים המשמשים למאכל ממש כמו ריחיים של תבואה וסכין שחיטה. תבנית:הלכה

קישורים חיצוניים

• 'אוכל נפש', באתר 'דעת'

ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.