פוסט-דוקטורט

תקופת לימודים ומחקר עצמאי שנעשית אחרי קבלת התואר דוקטור נקראת פוסט-דוקטורט (בקיצור: פוסט או פוסט-דוק), post-doctorate או "בתר-דוקטורט". אדם העוסק במחקר במסגרת כזו נקרא פוסט-דוקטורנט.

פוסט הדוקטורט מיוחדת משאר התקופות בהן אדם משתתף בעריכת מחקרים, בזה שבתקופה זו הוא אמור להיות האחראי היחידי לעבודתו. זאת בניגוד לתלמידי תואר שני ושלישי, אשר בעת הכנת עבודת המחקר שלהם אמורים להיעזר במנחה ובסיכומה יפרסמו מאמר בכתב עת בו המאמרים עוברים ביקורת עמיתים, או תזה, ובניגוד לחוקר במשרת מרצה, שמשמש כמנחה לתלמידי תואר שני ושלישי. הבדל שני בין תקופת מחקר זו לתקופות מחקר אחרות הוא שתוצר המחקר חייב לכלול מאמר בכתב עת עם ביקורת עמיתים ואינו כולל תזה.

נכון לעשור הראשון של שנות האלפיים, פוסט דוקטורט ממוסד לימודים שונה מהמוסד בו המועמד למד קודם לכן, הוא תנאי מקובל לקבלת משרת מרצה בתחומי מדעי הטבע, מדעי החברה וטכנולוגיה.

מוסדות אקדמיים בוחרים בדרך-כלל את החוקרים שהם מעסיקים על-פי יכולתם לעסוק במחקר באופן עצמאי. לעתים קרובות עבודת הדוקטורט אינה מוכיחה יכולת כזו באופן מספק, בשל ביזור האחריות בין התלמיד למנחה. מעבר לזאת מוסדות אקדמיים מעוניינים שהחוקרים שלהם יהיו אנשים רחבי אופקים שהשתתפו במחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם. משום כך התגבשה מסורת לפיה אדם המבקש משרה אקדמית צריך לעסוק כמה שנים במחקר, במוסד אחר מזה שבו כתב את הדוקטורט שלו. מסורת זו תורמת ליצירת קשרי עבודה חדשים והפריה הדדית.

במדינות אירופאיות ואסיאתיות רבות תנאי לקבלת דרגת פרופסור הוא עמידה בשלב הכשרה נוסף לאחר השלמת לימודי הדוקטורט. שלב זה קרוי הביליטציה (Habilitation) ובמהלכו עורך החוקר מחקר בהיקף דומה לזה של עבודת הדוקטורט (בגרמנית: Habilitationsschrift). על הדיסרטציה הנכתבת במהלך ההביליטציה נדרש החוקר להגן בפני ועדה מקצועית, בדומה להגנה על עבודת דוקטורט.