יום ראשון העקוב מדם

קובץ:Derry mural 4.jpg

ציור קיר בדרי.

יום ראשון העקוב מדם (ידוע גם בשם "יום ראשון הארור" ובאנגלית: Bloody Sunday) הוא אירוע שהתרחש ביום ראשון ב-30 בינואר בשנת 1972. ביום זה צנחנים בריטים ירו למוות ב-14 גברים ונערים קתולים לא חמושים לאחר מצעד למען זכויות אדם בשכונת העוני בוגסייד בעיר דרי שבצפון אירלנד. יום ראשון העקוב מדם נחשב כאירוע מכונן אשר הביא לתחילתן של 30 שנות אלימות מצד המחתרת האירית ("הצבא האירי הרפובליקני") נגד בריטניה.

מצעד זכויות האדם ביום זה אורגן על ידי איוון קופר, חבר הפרלמנט של צפון אירלנד כדי למחות על כליאתם של אירים, קתולים ברובם, בצפון אירלנד. חשיבותו של היום היא לא רק באירוע עצמו, אלא בסמליותו, מאחר שהוא נחשב לתחילת המאבק המזוין נגד השליטה הבריטית בצפון אירלנד על ידי ה-IRA בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

רקע היסטורי

ה-IRA נוסד על ידי מייקל קולינס ב-1919, אך האלימות בין הקתולים לממשל הבריטי הגיעה לשלב חדש רק בסוף שנות השישים של המאה ה-20. הרפובליקה של אירלנד קיבלה את עצמאותה לאחר מלחמה בבריטניה ולאחריה מלחמת אזרחים עוד בשנת 1922, אך שישה מחוזות בצפונה של אירלנד בחבל אלסטר, נותרו מחוץ לגבולות המדינה החדשה. במלחמת האזרחים האירית ניצחו תומכי ההסכם עם בריטניה את מתנגדי ההסכם, בראשם עמד אמון דה ואלירה. ההסכם נתן עצמאות לאירלנד, אך קרע מעליה את חבליה הצפוניים. דבר זה הביא לדעיכת מפלגת שין פיין, ולדעיכתו של ארגון ה-IRA, אשר הובס במלחמה. במשך למעלה מארבעה עשורים היה המאבק לאיחודן של צפון אירלנד ודרום אירלנד הצהרתי בעיקרו. אנשי הדרום מעולם לא קיבלו את החלוקה, אך לא עשו כל צעד מעשי על מנת להביא לאיחוד עם הצפון. הצפון היה תחת שליטה בריטית, וההרכב האתני שלו לא היה הומוגני. הוא כלל רוב פרוטסטנטי אל מול מיעוט קתולי (על אף שרוב זה הלך והצטמצם), דעך המאבק המזוין, וההתנגדות לשלטון הבריטי לא הביאה לרוב לאלימות. המיעוט הקתולי היה מדוכא, והממשל המקומי היה מורכב, רובו ככולו, מ"יוניוניסטים" (פרוטסטנטים תומכי האיחוד עם בריטניה), תוך אפליה מוצהרת כמעט של האוכלוסייה הקתולית.

ב־1968 החלו הקתולים בצפון אירלנד לפעול לשם השגת זכויות אזרח שוות מן הממשלה הבריטית, כשהם מושפעים מהתנועות לזכויות האזרח בארצות הברית וממרטין לותר קינג. התנועה לזכויות האזרח לא הייתה לאומנית, ודרישתה הייתה שהקתולים - כנתינים בריטים - יזכו ל"קול אחד לאדם אחד". הממשלה הבריטית ראתה בפעולותיה של התנועה לזכויות האזרח "סוס טרויאני", שמטרתו לקדם את האינטרס הרפובליקני הלאומני. תגובתם החריפה של הבריטים עוררה מחדש לפעולה את ה-IRA ואת שין פיין.

הקתולים הרגישו מקופחים מכיוון שכוחם הפוליטי היה זעום על אף שהיוו אחוז ניכר מקרב האוכלוסייה, ומכיוון שתנאי חייהם היו קשים מאוד. הם חשו כי הממשל הפרוטסטנטי היוניוניסטי מתייחס אליהם כאל גיס חמישי. כתוצאה מכך, הם פנו למאבק לא אלים. כישלונו של ניסיון זה ופעולות הפלגים הרדיקליים בתנועה הכשירו את הקרקע לתנועה מיליטנטית יותר. בנוסף, הפכה מדיניות ממשלתו השמרנית של אדוארד הית' בבריטניה למקדם גיוס יעיל לשורות הארגון.

ב־12 באוגוסט 1969 הפך עימות בין קתולים לכוחות ממשלה בשכונת העוני בוגסייד בלונדונדרי למניע להתפרצויות אלימות ברחבי צפון אירלנד, בעיקר בעקבות השימוש הנרחב של הבריטים בגז מדמיע.

עם זאת, לפני יום ראשון העקוב מדם, ה-IRA היה לא מאורגן וחלש כארגון, אך מעמדו השתנה עקב אירועי יום ראשון הארור, שהיוו אירוע מכונן בתולדות הסכסוך באירלנד.

אירועי היום

קובץ:Derry mural.jpg

כתובת הקיר "אתם נכנסים לדרי החופשית" ברובע בוגסייד הקתולי

בשעה 14:50 החל מצעד זכויות האדם שלפי ההערכות השתתפו בו כ-10,000 עד 20,000 צועדים. המצעד היה אמור לעבור דרך הרובע של בית העירייה, אך עקב מחסומי הצבא שונתה הדרך לעבר "פינת דרי החופשית".

כחמישים דקות לאחר מכן, בשעה 15:40, קבוצה קטנה של גברים צעירים התנתקה מהצועדים במצעד, והתעקשה לדחוף את המחסומים ולהמשיך בדרך המקורית של המצעד אל הרובע של בית העירייה. הם תקפו באבנים את המחסומים הבריטיים, תוך כדי השמעת גידופים כנגד הכוחות שבמקום. בנקודה זו, הכוחות החלו לפעול נגד המפגינים על ידי שימוש נגדם בגז מדמיע ובכדורי גומי.

בנקודה מסוימת, התקבלו דיווחים במרכז הפיקוד הבריטי על ירי צלף של ה-IRA. ניתנה הפקודה לירות באש חיה על המפגינים, ואחד מהצעירים שהפגינו נורה ונהרג, עקב כך הסלימה האגרסיביות של המפגינים כלפי הכוחות הבריטיים.

לקראת 16:10 הכוחות הבריטים קיבלו הוראה להזיז את הכוחות והחלו לרדוף אחר שולי קבוצת הצועדים עד לקצה של פינת דרי החופשית. אף על פי שהמפקדה נתנה הוראה לנצור אש, מאות כדורים של אש חיה נורו לתוך ההמון הצועד במשך כחצי שעה.

בשעה 16:40 הסתיימו חילופי האש, 12 צועדים נוספים נהרגו, רבים מתוכם תוך ניסיון לחלץ את הפצועים הרבים שנפלו. פצוע נוסף מת מפצעיו מאוחר יותר, מה שהעלה את מניין ההרוגים ל-14. בנוסף, כ-50 – 60 מפגינים נעצרו. לצבא הבריטי היו שני פצועים מכוחותיהם. רבים מן ההרוגים היו צעירים, תשעה היו בגיל 16-22, וחמישה בגיל 26-59.

עדויות סותרות וחילופי ההאשמות בין הצבא למפגינים הקתולים יחד עם המהומה שנוצרה עקב הירי הקשו על פתרון הסוגיה של מהלך האירועים ומי היה הראשון שפתח באש. הצבא יצא בהצהרה רשמית כי הירי של חייליו נבע כתגובה לירי של צלפים בשטח. למרות זאת, הצועדים טענו כי לא היו צלפים, ואם היה ירי מצד המפגינים הקתולים הרי שהוא בא בתגובה לירי החיילים. במיוחד הודגשה העובדה, כי הצבא הבריטי ירה מטחי כדורים רבים לתוך ההמון הסואן ופגע באנשים לא חמושים וחפים מפשע. מבחינת האירים הקתולים, האירוע הפך לאירוע מכונן כיוון שהוא שינה את דעתם בנוגע למאבק חמוש נגד הבריטים, כתגובה למה שהם ראו כרצח בדם קר של הצועדים. כך, האירוע היה הפתח למעגל אלימות של כשלושה עשורים שהוביל לאלפי קורבנות.

היום שאחרי

הכתובת המפורסמת "NO SURRENDER" על קיר בית מחוץ לחומות דרי

התגובה הרשמית של הצבא הייתה כי הצנחנים הגיבו לאיום של ירי ופצצות מסמרים מצד חשודים כחברים ב-IRA. עדים רבים, לרבות הצועדים במצעד, תושבים מקומיים ועיתונאים בריטיים שנכחו במקום, דחו את טענת הצבא. הם טענו כי הצבא ירה ללא הבחנה לתוך ההמון הצועד, לעבר המפגינים שברחו ואלו שעזרו לפצועים שנפלו. מבחינתם, עצם העובדה שאף חייל בריטי לא נפצע מירי, הייתה הוכחה לטענותיהם. הזעם הרב הוביל את האירים לעבר השגרירות הבריטית שברובע מריון (Merrion) בדבלין, אשר נשרפה על ידי ההמון הזועם. היחסים בין האירים לבריטים הגיעו לשפל חדש, עד כדי כך ששר החוץ האירי פטריק הילרי נסע במיוחד לאו"ם בניו יורק כדי לדרוש את התערבותם בנעשה בצפון אירלנד. עם זאת, מאחר שלבריטניה יש זכות וטו במועצת הביטחון, פעולה זו לא נחשבה כצעד מעשי, אלא כצעד של מחאה.

בעוד שהעדויות הראו כי אומנם הקבוצה שסטתה מן המצעד תקפה באבנים את הכוחות הבריטים, הציפייה שלהם הייתה כי כוחות הצבא "יזרקו אותם החוצה", אך לא יפעילו אש חיה על קבוצה שאינה חמושה. מאידך, עדויות של הצנחנים שהשתתפו בהתקפה במסגרת בית הדין בו העידו על האירועים, טענו שנאמר להם לצפות לקרב ירי ועודדו אותם להגיע להרג בצד השני.

לאחר האירוע, סערו הרוחות באירלנד ובריטניה ואחת התוצאות המיידיות של "יום ראשון העקוב מדם" היה ייסודה של ועדת חקירה שבראשה עמד אב בית הדין הלורד וידגרי (Widgery) מצידה של הממשלה הבריטית בראשתו של אדוארד הית'. הדו"ח המהיר שנכתב על ידי הלורד וידגרי תמך בגרסת הצבא לאירועי אותו היום. העדויות המדעיות שהוצגו בפני בית הדין רמזו שעל גופות חלק מן ההרוגים היו סימני מגע עם חומרי נפץ (ומכאן כי עסקו בחומרי נפץ בטרם נורו, דהיינו כי היו טרוריסטים ולא מפגינים תמימים). עדויות דומות אף נשמעו במשפטם של רביעיית גילפורד ושישיית ברמינגהם, אשר בילו שנים בכלא כתוצאה מטענות דומות, אך זוכו לאחר מכן מכל האישומים. המהירות שבה הוצא הדו"ח הביא לכך שבית הדין, העומד בראשו והמסקנות שהוצאו ממנו זכו לביקורת נוקבת מן הלאומנים האירים אשר טענו כי מדובר בטיוח ובפזיזות נמהרת.

בינואר 1997 העלה ערוץ 4, ערוץ טלוויזיה בריטי, במסגרת תוכנית חדשות, תאוריה, לפיה החטיבה האנגליקנית המלכותית אף היא פתחה באש על המפגינים והייתה אחראית לשלושה מבין 14 ההרוגים.

חקירתו של סביל

ג'ון יום, פוליטיקאי אירי זוכה פרס נובל, פעיל בתנועה לזכויות אזרח באירלנד בשנות השישים ושותף להסכמים רבים כגון הסכם בלפאסט. פנה לראש הממשלה הבריטי ג'ון מייג'ור בבקשה להקים ועדת חקירה שנייה. אך בעוד שמייג'ור דחה בקשה זו, מחליפו, טוני בלייר, היה אוהד יותר לרעיון, ובימי ממשלתו הוקמה ועדת החקירה השנייה לאירועי יום ראשון העקוב מדם.

בינואר 1998 נפתחה ועדת חקירה שנייה בראשותו של הלורד סביל (Lord Saville), כדי לבדוק מחדש את אירועי "יום ראשון העקוב מדם". הדיון נמשך עד לנובמבר 2004, ונכון ל-2005 הדו"ח של ועדת חקירה זו עדיין נכתב ואמור להתפרסם בקיץ. הוועדה שמעה כ-900 עדויות, ועלות החקירה הגיעה עד כדי 150 מיליון ליש"ט [1].

חקירת סביל הייתה מקיפה מאוד, ודאי יחסית לוועדת החקירה הראשונה, וכללה טווח רחב של עדים, כולל תושבים מקומיים, חיילים, עיתונאים ופוליטיקאים. רבים מאמינים, כי העדויות הנוכחיות מערערות על קביעתה המהירה של ועדת החקירה הראשונה בראשותו של הלורד וידגרי. חלק מהאשמות שהועלו בוועדה השנייה היו, כי חלק מן הגופות מוקמו ליד רובים וחומרי נפץ, בנוסף התברר כי חומרים תמימים אחרים (כמו למשל קלפי משחק), מגיבים גם הם חיובית לסוג המבחנים שנערכו לאיתור שרידים של חומרי נפץ. חלק מהמדענים שהיו אחראים לחלק המדעי של דו"ח ועדת החקירה הראשונה, אף חזרו בהם ממצאיהם הראשונים, וטענו כי הפרשנות שלהם הנחתה את ממצאיהם ולא ההוכחות המדעיות. הלורד סביל מאידך, סירב להתייחס לדו"ח של ועדת החקירה של וידגרי, וטען כי ועדת החקירה השנייה תפקידה לחקור את מאורעות יום ראשון העקוב מדם, ולא את ועדת החקירה הראשונה.

בבית הדין של סביל היו שלושה שופטים, סביל שכיהן כאב בית הדין והוא מבריטניה, השופט הויט (Hoyt) מקנדה, והשופט טוהיי (Toohey) מאוסטרליה. סביר שהם פרוטסטנטים, אם כי החלוקה של קתולים ופרוטסטנטים לגבי אלו שאינם במקור מצפון אירלנד פחות סבוכה ואינה משייכת אותם אוטומטית למחנה זה או אחר בקונפליקט המתקיים בצפון אירלנד.

בית הדין מונה על ידי הממשלה הבריטית, כך שקהילה הקתולית או אחרים בצפון אירלנד לא היו בעלי השפעה על בחירת השופטים או מהלכי בית הדין. ההסכמים שנחתמו בצפון אירלנד בסוף המאה העשרים, השיבו את השלום והשליטה לבריטים באזור בכל הנוגע לביטחון ולמשפט. כך, שגם אם הקהילה הקתולית ומנהיגיה שאפו להתערב בהקמת בית הדין ולקבל ייצוג בו, הם לא יכלו. בנוסף, הסיכוי שרפובליקנים איריים (השיין פיין וה-IRA) יסכימו לשבת בבית דין שהוא מוסד משפטי בריטי, קטן מאוד כיוון שהם אינם מכירים בסמכות הבריטית לגבי צפון אירלנד.

עם זאת, קתולים ולאומניים איריים הביעו שביעות רצון באופן כללי לעבודתה של ועדת החקירה בראשות הלורד סביל, כיוון שהיא מאשרת את אמונתם כי הצועדים באותו יום היו לא חמושים כאשר הם נורו בידי הצבא הבריטי. הרפובליקנים, ובכללם גם מרטין מק'גינס (מי שהיה מפקד ה-IRA בדרי ב-1972 ואחד ממנהיגי השיין פיין) העידו ברצון בפני בית הדין של סביל. מק'גינס אף הצהיר שהוא נכח במצעד ופיקד על סניף ה-IRA בדרי. הוא סירב לענות על שאלות באשר להיכן שהה מכיוון שלטענתו זה עלול לפגוע בבטיחותם של האנשים המעורבים.

יוניוניסטים מצד שני, הביעו תרעומת על כך שבית הדין עלה כסף רב מדי ושם דגש על הקורבנות מהצד הלאומני תוך התעלמות מקורבנות היוניוניסטים שנפגעו על ידי ה-IRA.

השפעת "יום ראשון העקוב מדם" על חלוקת צפון אירלנד

אנדרטה בבלפסט לזכר קורבנות יום ראשון העקוב מדם

כנראה לא ניתן יהיה לגלות את מה שהתרחש בדיוק באותו יום, אך ניתן לומר בוודאות כי כל הצדדים מסכימים ש"יום ראשון העקוב מדם" הפך לסמן או סמל, לנקודת מפנה של שפל חדש בהיסטוריה ובעתיד של צפון אירלנד.

כאשר הצבא הבריטי הגיע לצפון אירלנד, הקתולים קיבלוהו בברכה, כיוון שראו בו כוח נייטרלי שיוכל להגן עליהם מפני ההמון הפרוטסטנטי והמשטרה המלכותית של אלסטר, ה-RUC, שהיא מיליציה פרוטסטנטית לאומנית. לאחר "יום ראשון העקוב מדם" קתולים רבים פנו נגד הצבא הבריטי, ולאחר שהחשיבו אותו כמגן עליהם, הם הפכו אותו לאויבם. לאומנים צעירים רבים פנו לדרך האלימות עקב יום ראשון העקוב מדם. כאשר ה-IRA והשין פיין החלו להקצין דרכיהם ודעותיהם הקצינו מדעות שנחשבו כמרכז של הלאומיות האירית אל עבר מרקסיזם, פלג ארגוני חדש שנקרא ה-IRA הזמני (Provisional IRA) החל למשוך צעירים רדיקלים רבים אשר תמכו בו.

בשלושים השנים הבאות, ה-IRA הזמני וקבוצות רפובליקניות קטנות כמו צבא השחרור הלאומי האירי (INLA) יצאו במערכה של מה שהם תיארו כמלחמה בבריטים, ובמיוחד במשטרה המלכותית של אלסטר, הצבא הבריטי וחטיבת המשמר ההגנתי באלסטר של הצבא הבריטי. לדעת מבקרי הארגונים הללו, הם יצאו גם נגד הפרוטסטנטים והקהילה היוניוניסטית (חברי מפלגת השמרנים ותומכיהם).

יחד עם מתחרים השייכים לארגונים חמושים אחרים, החל מאבק מר שנטל את חייהם של אלפי קורבנות. מאבק גרילה שסווג על ידי רבים כטרור שהופעל על ידי שני הצדדים היריבים, הקתולים והיוניוניסטים.

הפוגת האש שחלה יחד עם חקירת סביל והסכם יום שישי הטוב, הידוע גם כהסכם בלפסט, שמדגיש את פתרון עתידה של אירלנד בדרכי שלום, הביאו לרגיעה בצפון אירלנד לאחר כמה עשורים של לחימה. כל אלו, חברו יחד כדי לתת סיכוי אמיתי לתקווה ושלום בין הקבוצות היריבות בצפון אירלנד וביניהן לבריטניה. בקיץ 2005 הודיע ה-IRA שהוא מתפרק מנשקו.

למרות האלימות הרבה בעיר דרי, גם בה שככה האלימות. עם זאת, נותרו ציורי הקיר הגדולים המתארים תמונות של דיכוי בריטי, סיסמאות, סמלים לאומניים וסמלים של "ארגוני מדוכאים" אחרים (כגון אש"ף) מהצד הקתולי לעומת ציורי מאורעות היסטוריים, הנצחת חללים וסיסמאות שכנגד מהצד הפרוטסטנטי.

תגובת אמנים ל"יום ראשון העקוב מדם"

קובץ:Bloody Sunday movie poster.jpg

כרזת הסרט "יום ראשון העקוב מדם" בכיכובו של ג'יימס נסביט.

ב-1983 הוציאה להקת U2 את האלבום "War", שכלל את אחד משיריה הידועים של הלהקה "Sunday Bloody Sunday". שיר זה עסק במצב ששרר בצפון אירלנד באותם ימים. למרות זאת, לא ברור לחלוטין האם השיר עוסק ביום ראשון העקוב מדם, למרות הספקולציות הרבות שקישרו שיר זה לאירוע. באחת הגרסאות החיות של השיר, בונו הצהיר לפני השיר כי "This is not a rebel song". אך לא ברור לחלוטין למה הכוונה ב"מורד", והאם הכוונה לאי תמיכה ב-IRA ששאף לכונן את אירלנד תחת שלטון עצמאי.

גם האלבום של ג'ון לנון (שאף הוא ממוצא אירי) Sometime In New York City כלל שיר שאף הוא נקרא Sunday Bloody Sunday, ושיר נוסף בשם Luck of the Irish שעסק יותר בקונפליקט המתחולל בצפון אירלנד, ולא ספציפית ב"יום ראשון העקוב מדם". התמלוגים מהשיר Luck of the Irish, נתרמו ל-IRA. פול מקרטני ולהקת Wings הוציאו אף הם סינגל שעסק בנושא, "Give Ireland Back to the Irish", והוא נאסר לשידור על ידי ה-BBC.

אירועי היום, אף הונצחו בשני סרטים. הראשון הוא דרמה טלוויזיונית בשם "Bloody Sunday", בכיכובו של ג'יימס נסביט אשר הוקרנה ב25 בינואר 2002. הסרט השנייה היה -"Sunday" (שנוצר על ידי ג'יימי מק'גוורן, מי שייצר את סדרת הטלוויזיה המפצח). שני הצדדים נטו יותר לתיאור האירועים לפי תאוריהם של המפגינים ולא לפי הפרשנות של הצבא הבריטי.

ראו גם

• דרי
• היסטוריה של צפון אירלנד
• הסכם יום שישי הטוב
• רביעיית גילפורד
• יום שישי העקוב מדם

לקריאה נוספת

• Don Mullan (1997). Eyewitness Bloody Sunday. Wolfhound: Printing Press.
• Dr Raymond McClean (1997). The Road To Bloody Sunday (revised edition). Guildhall: Printing Press.

ניתן למצוא את תמצית הספר ברשת (http://cain.ulst.ac.uk/events/bsunday/mcclean.htm)

• Eamon McCann (1998). Bloody Sunday In Derry. Brandon : Printing Press

קישורים חיצוניים

• The Saville Inquiry
  
• The Bloody Sunday Trust
  
• CAIN Web Service
  
• Guardian Coverage
  
• BBC Coverage
• "Bloody Sunday" film from 2002
• "Sunday" film 2002

אירועי היום

• Guardian Interactive Guide
• BBC Interactive Guide

כיסוי האירוע בתקשורת

• "13 killed as paratroops break riot" from The Guardian, Monday January 31, 1972
• "Bogsiders insist that soldiers shot first" from The Guardian, Tuesday February 1, 1972

על חשיבות היום והשפעתו

• "Shootings 'triggered decades of violence'"

ערך מומלץ