פרנץ ברנטנו – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 10: | שורה 10: | ||
|מושפעים=[[הוסרל]], [[היידגר]], [[מיינונג]], [[פרויד]] |
|מושפעים=[[הוסרל]], [[היידגר]], [[מיינונג]], [[פרויד]] |
||
}} |
}} |
||
'''פרנץ ברנטנו''' ([[גרמנית]]: '''Franz Brentano'''){{כ}} ([[16 בינואר]] [[1838]] – [[17 במרץ]] [[1917]]), [[פסיכולוג]] ו[[פילוסוף]] [[אוסטרי]]. |
'''פרנץ ברנטנו''' ([[גרמנית]]: '''Franz Brentano'''){{כ}} ([[16 בינואר]] [[1838]] – [[17 במרץ]] [[1917]]), היה[[פסיכולוג]] ו[[פילוסוף]] [[אוסטרי]]. |
||
ברנטנו פעל בו[[וינה]] ועסק, בין היתר, בחקר ה[[תורת ההכרה|הכרה]]. |
ברנטנו פעל בו[[וינה]] ועסק, בין היתר, בחקר ה[[תורת ההכרה|הכרה]]. |
גרסה מ־21:05, 1 ביולי 2009
שגיאות פרמטריות בתבנית:פילוסוף
פרמטרים [ תצלום ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
לידה |
16 בינואר 1838 בופרד, ממלכת פרוסיה |
---|---|
פטירה |
17 במרץ 1917 (בגיל 79) ציריך, שווייץ |
שם לידה | Franz Clemens Honoratus Hermann Brentano |
מקום קבורה | Altstadtfriedhof Aschaffenburg |
השקפה דתית | הכנסייה הקתולית, חוסר דת |
מקום לימודים | אוניברסיטת טיבינגן, אוניברסיטת וירצבורג, אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, אוניברסיטת מינכן, אוניברסיטת מינסטר |
מנחה לדוקטורט | פרנץ יאקוב קלמנס |
מוסדות | |
זרם | אסכולת ברנטנו |
תחומי עניין | תורת ההכרה, פסיכולוגיה |
עיסוק | פילוסוף, פסיכולוג, מרצה באוניברסיטה |
הושפע מ | אריסטו, הסכולסטים |
השפיע על | הוסרל, היידגר, מיינונג, פרויד |
מדינה | ממלכת פרוסיה |
יצירות ידועות | Psychology from an Empirical Standpoint |
בן או בת זוג | |
פרנץ ברנטנו (גרמנית: Franz Brentano) (16 בינואר 1838 – 17 במרץ 1917), היהפסיכולוג ופילוסוף אוסטרי.
ברנטנו פעל בווינה ועסק, בין היתר, בחקר ההכרה. נולד בגרמניה למשפחת אינטלקטואלים גרמנים–איטלקים, למד מתמטיקה, שירה, פילוסופיה ולימודי דת באוניברסיטאות: ברלין, מינכן ווירצבורג. הוא הפך לכומר, אך המשיך בעיסוקיו האקדמיים, בתחום הפילוסופיה בעיקר, עד שפרש מחיי הדת מעט אחרי 1873. באותה תקופה פרסם מספר כתבים מדעיים בנושאי פסיכולוגיה, ועבר לשמש כמרצה בווינה בשנת 1894.
לשם נישואיו הראשונים, נאלץ לוותר על משרתו ואזרחותו באימפריה האוסטרו-הונגרית וכששב לוינה נדחה בקבלת משרת המרצה בחזרה. לאחר מות אשתו הראשונה בשנת 1896 עבר לפירנצה, איטליה ונישא שם שוב.
במלחמת העולם הראשונה עבר לשווייץ (ציריך) הנייטרלית ושם נפטר במרץ, 1917.
ברנטנו נחשב מרצה מחונן וכריזמטי ורבים מתלמידיו הפכו לחוקרים ומרצים מפורסמים ברחבי אירופה, ביניהם גם זיגמונד פרויד, ממציא הפסיכואנליזה.
בניגוד לוילהלם וונדט, בן תקופתו, ממציא הסטרוקטורליזם (גישה בסיסית בפסיכולוגיה הטוענת כי חקירת ההכרה צריכה להתבצע תוך פירוק החוויה ההכרתית למרכיביה), טען כי הפסיכולוגיה צריכה לתאר תהליך דינמי ולא לפרק את החוויה ההכרתית למרכיבים ותגובות, על כך הוא נחשב מחלוצי הפנומנולוגיה בפסיכולוגיה.
החוויה הפסיכולוגית היא תמיד אחידה, גם כאשר אנו רואים נוף מסוים ובה בעת מאזינים לשריקת הרוח ומריחים את ניחוח העלים היבשים אנו חווים את החוויה, על פי ברנטנו, כחוויה אחידה אחת. בכך נבדלת החוויה ההכרתית מהחוויה הפיזיולוגית. ברנטנו עסק עוד במודעות/תפישת הזמן של האדם וכן במושג ה"התכוונות".
מבחינת תפיסת הפילוסופיה ניתן לזהות אצל ברנטנו השפעה חזקה של אמפיריציזם על שני פניו: אמפיריציזם בריטי ופילוסופיה אריסטוטלית. את תפיסת הפילוסופיה שלו הוא ניסח בעבודת הפוסטדוקטורט (Die 25 Habilitationsthesen). בתזה מספר 4 ברנטנו טוען: "שיטתה האמיתית של הפילוסופיה איננה אלא שיטת מדעי הטבע". משמעות התזה היא שפילוסופיה מתחילה מניתוח הניסיון הנתון לסובייקט בגישה מיידית. ניסיון זה הוא מקור התפיסה הוודאית (Evidenz) והוא זה אשר מבטיח את מעמדה של פילוסופיה כמדע חמור (שלא מבוסס על שיקולים הסתברותיים).
תפיסה זו של הפילוסופיה באה לידי ביטוי מובהק בשיטתו הפסיכולוגית ובתורת הנפש. הפסיכולוגיה של ברנטנו הינה מדע תיאורי, פסיכולוגיה תיאורית או פסיכוגנוזיה למינוחו של ברנטנו. היא מבוססת על נתוני התפיסה הפנימית. לפי ברנטנו הפסיכולוגיה מובחנת באופן חד ממדעים ניסויים: פסיכולוגיה חוקרת תופעות מנטאליות המוגדרות כתופעות התכוונותיות (אינטנציונאליות). התכוונות היא תכונת האקט המנטאלי שתמיד על אודות משהו- האובייקט האינטנציונאלי או התוך-התכוונותי. למשל, נפילת אבן היא אירוע פיזיקאלי ואיננה על אודות משהו. לעומת זאת המחשבה על נפילת האבן מניחה אקט מנטאלי כלשהו שהינו על אודות או מכוון לאובייקט מסוים (האבן הנופלת). מושג ההתכוונותיות לקוח על ידי ברנטנו מפילוסופיה אריסטוטלית ופילוסופיית ימי הביניים, אך מקבל פשר חדש ומהפכני הסולל דרך לפילוסופיית הנפש (mind) המודרנית. ברנטנו אחז בתפיסה הלא-ורידית של אינטנציונאליות, משמעות הדבר הוא שאובייקט אינטנציונאלי איננו אובייקט חיצוני לנפש.